דפים

יום שישי, 14 במאי 2021

The Curtis Counce Quintet

 

השבוע נפטר הטרומבוניסט הענק Curtis Fuller. לצערנו בשנים האחרונות אנחנו נפרדים לאט לאט מדור ענקי ההארדבופ. תוך שצללתי לאלבומים של Curtis Fuller (פוסט זכרון חגיגי על פולר בדרך....) נזכרתי ב Curtis אחר שכבר הרבה זמן אצלי ברשימת הפוסטים המתוכננים בשל האלבומים שהקליט Harold Land עם Curtis Counce שיצאו תחת שמה של חמישייתו של האחרון. הנושא עלה השבוע באחת השיחות שלי עם ברק וייס שנזכר שיש לו משהו כתוב ממש על זה. וכך יצא שיש לנו הפעם פוסט אורח נפלא של ברק וייס

חמישיית קרטיס קאונס

חמישיית קרטיס קאונס היתה לטעמי אחת מהרכבי הג'אז הטובים – אך הנשכחים - של שנות ה-50. לתקופה קצרה בסוף שנות ה-50 – שיא תקופת ההארדבופ - אחד מהרכבי ההארדבופ המשובחים ביותר הגיע, לא מניו יורק, ערש ההארדבופ, אלא דווקא מלוס אנג'לס – מרכז הקוּל-ג'אז. גם הנשכחוּת הזו וגם מיקומו הלא צפוי של ההרכב מהווים סיבה מספיק טובה לדבר ולכתוב עליהם.

ואלה הם חברי ההרכב המקוריים:



Curtis Counce


הבסיסט קרטיס קאונס -  
Curtis Counce: בסיסט שניגן בלהקה של שורטי רוג'רס ובהמון הרכבי ג'אז ווסט קוסטיים. היה אחד מהמוסיקאים השחורים היחידם שהצליחו לחדור לאולפנים בהוליווד ולקבל Day Job בהקלטת פסקולי סרטים. באוגוסט 1956 חזר לל.א. מסיבוב הופעות באירופה עם התזמורת של סטן קנטון והחליט להקים הרכב משלו.

Harold Land


סקסופוניסט הטנור הרולד לאנד :Harold Land מוכר לנו מהיותו חבר של קבע בחמישייה של קליפורד בראון ומרס רואץ' שותף לאלבומים הטובים ביותר של הקווינטט האלמותי הזה. לאנד עזב את בראוני-אורץ' כשאלה החליטו "להגר" לחוף המזרחי. לאנד החליט להשאר קרוב לביתו ולמשפחתו.

Jack Sheldon


החצוצרן ג'ק שלדון – Jack Sheldon: בל.א. ניגן עם ארט פפר, דקסטר גורדון וורדל גריי ושאר הביבופרים שניגנו בעיר המלאכים.  הוא היה חבר קבוע בהרכבים של ג'ו מייני ושל לני ברוס.

Carl Perkins


הפסנתרן קארל פרקינס - Carl Perkins: היה אחד הפסנתרנים המקוריים והמבריקים ביותר של תקופתו. הוא ניגן והקליט פחות או יותר עם כל הג'אזיסטים המשמעותיים בחוף המערבי – ארט פפר, דקסטר גורדון, חמישיית בראוני-רואץ', צ'ט בייקר ועוד.  הסגנון הייחודי שלו נבע גם מהשורשים הבלוזיים שבנגינתו וגם מנכותו (פוליו) שגרמה לו לנגן עם יד שמאל במקביל ממש לקלידים. מנח היד הזה שלו זיכה אותו בכינוי "הסרטן" (י.ש.)

Frank Butler


המתופף פרנק באטלר – Frank Butler: מתופף סופר-מוכשר שהקליט וניגן עם, בין היתר, דיוק אלינגטון, דייב ברובק, מיילס דייויס, ארט פפר ואפילו עם ג'ון קולטריין. הקריירה שלו לא המריאה כמו שראוי היה, גם בגלל חוסר הערכה מצד הקולגות שלו, שסברו שהוא מתופף שעושה שואו ופחות מוסיקה, וגם, ואולי בעיקר, בגלל ביקוריו התכופים בבתי כלא, תוצאה מההתמכרות לסמים שלו.

תחילת ההרכב וההקלטות הראשונות

באוגוסט 1956 הוקם ההרכב The Curtis Counce Group. ההרכב אמנם נשא את שמו של קרטיס קאונס – יוזם הרעיון ומי שגייס את חבריו - אבל למעשה היה מדובר בקואופרטיב. עסק משותף. לעומת הרבה הרכבים אחרים, החברים פשוט נהנו לחיות ולנגן יחד ולא נתנו לאגו שלהם להפריע.  

ההופעה הראשונה של החמשייה היתה ב The Haig בספטמבר. חודש אח"כ הם כבר נכנסו לאולפן ההקלטות. Lester Koenig מהלייבל Contemporary תמיד חיפש מוסיקאים מבטיחים ומתקדמים. בחצי השני של שנות ה-50 הוא הקליט את אורנט ואת ססיל טיילור. קוניג התלהב מאוד ממה ששמע ב"הייג" והזמין את החמישייה להקליט.  ב-8 באוקטובר החמישייה נכנסה לראשונה לאולפן ההקלטות. הנה השיר הראשון שהקליטו – Landslide



אחריו נוספו עוד שירים, והקלטת השלמה שבוע מאוחר יותר חתמה את מכלול השירים לאלבום הראשון של ההרכב: Landslide: The Curtis Counce Group שראה אור בראשית 1957.

האלבום אמנם קיבל ביקורות חיוביות: למשל נאט הנטהוף נתן לו ארבעה כוכבים בדאונביט, אבל ההכרה הלאומית לא הגיעה. בל.א. אהבו אותם והם ניגנו שם באופן קבוע, אבל לא בכלל ארה"ב.

במקביל, הלהקה המשיכה להקליט בקונטמפוררי.

אלבומם השני, הטוב כמעט כמו הראשון, הורכב משירים שהוקלטו בסשנים שונים. הוא נקרא You Get More Bounce with Curtis Counce עם עטיפה אלמותית שהיום תחריד כל פמיניסט/ית – במיוחד בשילוב שם האלבום.

השיר Complete  מתוך האלבום You Get More Bounce with Curtis Counce



הסוף

האלבום You Get More Bounce with Curtis Counce ראה אור בסוף 1957 ונראה היה שעתיד ההרכב ורוד יותר מבקבוק שמפו של פנינה רוזנבלום.  במיוחד הדבר היה בולט בהשוואה להתפרקות של הרכבים רבים בשנת 1957, בשל ירידת הפופולריות של הג'אז בארה"ב.

אבל המציאות טפחה על פני גיבורינו.

במרץ 1958 נפטר הפסנתרן קארל פרקינס ממנת יתר. הוא היה בן 29 בלבד. בזאת הסתיימה לה תקופה בחיי הקואופרטיב.

בנוסף למותו של פרקינס, גסיסתם של מועדוני הג'אז בל.א. הביאה בסופו של דבר להתפרקות ההרכב בראשית 1958.

בראשית 1958, ממש לפני שפרקינס החליט לנטוש באופן מפתיע, הלהקה עוד הספיקה להקליט חומרים המספיקים לאלבום נוסף. היו אלה הקלטותיו האחרונות של קרל פרקינס

האלבום הזה ובו ההקלטות האחרונות של החמישייה המקורית, ראה אור רק בשנת 1960 – למעלה משנתיים אחרי שהוקלט ואחרי שההרכב התפרק. שמו כשם אחד משירי האלבום שנכתב ע"י קארל פרקינס ושמו מתאים במיוחד: Carl's Blues

Nica's Dream



Pink Lady



בשני השירים האחרונים תפס ג'ראלד ווילסון Jerald Wilson את כסאו של החצוצרן ג'ק שלדון (שנעדר באותו יום מאולפן ההקלטות מ"סיבות אישיות").

Carl's Blue לא היה האלבום ובו ההקלטות האחרונות של ההרכב של קרטיס קאונס. כחודש אחרי מותו של פרקינס, החמישייה המחודשת הקליטה אלבום בלייבל Dootone. קאונס, לאנד ובאטלר נותרו מההרכב והחצוצרן השבדי רולף אריקסון Rolf Ericsson תפס את כסא החצוצרן. הפסנתרן החדש – והנהדר - של ההרכב היה אלמו הופ Elmo Hope.

האלבום נקרא Exploring the Future



למרות חברי ההרכב המשובחים, ניכר היה בהרכב שהוא לא הרכב עובד, המכיר זה את זה בעל פה. האלבום, שהיה טוב כשלעצמו, והציג חמישיית מוסיקאים מוכשרים ביותר, לא מעניק למאזין את הדבר מה הנוסף שאיפיין כ"כ את החמישייה המקורית - חוויית הקולקטיב היוצר מוסיקה הגדולה מסכום חלקיו.

מדוע חמישיית קרטיס קאונס זכתה להתעלמות גורפת?

מדוע ההרכב הנהדר הזה זכה פחות או יותר להתעלמות גורפת מצד המבקרים והציבור כאחד? נראה שהיו מספר סיבות לכך.

העיקרית שבהן היתה העובדה הידוע לכל איש נדל"ן מתחיל – לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן. העובדה שההרכב פעל בלס אנג'לס בחוף המערבי, אבל הוא ניגן הארדבופ, שזוהה עם ניו יורק והחוף המזרחי. לכן הם לא התאימו לדיכוטומיה שהיתה שלטת בקרב מבקרי וכותבי הג'אז של אותן השנים – שהארד בופ מגיע מהחוף המזרחי וקוּל ג'אז - מהחוף המערבי.

יתרה מכך, רוב עיתונאי, מבקרי וכותבי הג'אז שאהבו, תמכו ודחפו את ההארדבופ התרכזו בניו יורק. לוס אנג'לס היתה רחוקה מהעין אלפי מילין וכנראה – גם רחוקה מהלב.

The Curtis Counce Quintet


סיבה נוספת היא העובדה שהלהקה (כמעט) לא עשתה סיבובי הופעות (טוב, הם הופיעו פעם אחת בדנבר...) ולכן בסיס האוהדים שלה היה ונותר מרוכז אך ורק בלוס אנג'לס.

היום, במרחק השנים, כל הדברים הללו הפכו למשמעותיים הרבה פחות. היום ההקלטות שנותרו מאפשרות לנו להעריך את המוסיקה בלי כל ההייפ והקיטלוגים. והמוסיקה של חמישיית קרטיס קאונס היא הארדבופ מעולה הראויה להיות מוכרת ע"י כל חובבי הז'אנר. בעצם, ע"י כל מי שאוהב מוסיקה.

הנה מכלול ההקלטות שעשתה החמישייה המקורית:



יום שלישי, 27 באפריל 2021

Sonny Rollins in Holland 1967


בשנת 1967, שהה
Sonny Rollins באירופה. זה היה שנה לאחר שהקליט את East Broadway Rundown בלייבל impulse! , האלבום שבו רולינס הלך הכי רחוק לכיוון הג'אז החופשי, ונעלם (לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה) מסצינת הג'אז האמריקאית.

"מישהו הציע לי לעשות טור עם שניים מבכירי נגני הג'אז ההולנדיים. הבסיסט Ruud Jacobs והמתופף Han Bennink. מכיוון ששמעתי עליהם וידעתי שהם מסוגלים לעשות את העבודה – הסכמתי" מספר רולינס.

Ruud Jacobs היה בסיסט מוכר ומוערך מאד בקרב מוזיקאי הג'אז שפקדו את אירופה וניגן עם Kenny Clarke, Johnny Griffin, Bud Powell, Bill Evans ועוד רבים וטובים, הי – הוא אפילו ניגן עם Louis Armstrong.

המתופף Han Bennink היה אחד ממקימי ה ICP (Instant Composers Pool), ניגן באלבום האחרון של Eric Dolphy והיה (ועודנו) אחד מעמודי התווך של הג'אז האוונגארדי בהולנד לצד Misha Mengelberg.

בהעדר כלי הרמוני, הטריו סקסופון / בס / תופים הוא פורמט שמעצם טיבו הוא חשוף ותובעני מאד ודורש תקשורת מעולה בין הנגנים. בגלל שלכל אחד מהנגנים יש משקל יחסי רב יותר בתוצאה הסופית, הרי שנגנים שונים ייקחו את המוזיקה למקומות שונים.

Photographed by Toon Fey

לסוני רולינס כבר היה נסיון רב בעבודה בפורמט של טריו כזה. הוא הקליט מספר אלבומים נפלאים בטריו, אגב – כמעט כל אחד מהם עם הרכב שונה:

Way Out West בשנת 1957 עם Ray Brown בבס ו Shelly Manne בתופים.

A Night At The Village Vanguard בשנת 1957 עם Wilbur Ware בבס ו Elvin Jones בתופים, ובסט אחה"צ של אותו יום עם Donald Bailey בבס ו Pete LaRoca בתופים.

Freedom Suite בשנת 1958 עם Oscar Pettiford בבס ו Max Roach בתופים.

צד ב' של האלבום Sonny Rollins and The Big Brass משנת 1958 עם Henry Grimes בבס ו Specs Wright בתופים.

חלק מהאלבום What’s New משנת 1962 עם Bob Cranshaw בבס ו Candido בכלי הקשה.

East Broadway Rundown בשנת 1966 עם Jimmy Garrison בבס ו Elvin Jones בתופים (בקטע הראשון מנגן גם Freddie Hubbard)

ולמרות שהאלבומים האלו שונים אחד מהשני, רולינס מדגים בכולם את אותו איזון מיוחד בין המסורת לחופש, הוא מנגן מאד חופשי אבל השפה והרעיונות וכמובן כמות הציטוטים, ואופן זרימת הרעיונות הם מאד "רולינסיים" ומסורתיים במובן זה.

נחזור לשנת 1967 ולסוני רולינס באירופה. רולינס הסכים אפוא לטור קצר עם Jacobs ו Bennink, שהם אגב שני מוזיקאים שמביאים איתם שני צדדים שונים מאד: Jacobs הבאסיסט היה מאד "בפנים" מאד "נכון" ומדוייק, ואילו Bennink היה תמיד ציפור חופשיה שנתן לעצמו דרור לחקור צלילים, מבנים ודינמיקה הן בנגינה והן ביחסים שבין המוזיקאים על הבמה (בינם לבין עצמם, ובינם לבין הקהל).

לא היה זמן לחזרות (וכנראה שגם אם היה זה לא היה ממש נחוץ) וההרכב יצא לדרך.

האלבום שלפנינו (יצא ב-3 תקליטים או בשני דיסקים) מאחד את כל החומר שנמצא (וזה סיפור בפני עצמו, כי המוזיקה הזו שכבה בארגזים במעמקי הארכיון בהולנד משך למעלה מחימישים שנהראו בוידאו המצורף) מאותו סיבוב הופעות: הקלטת אולפן )שנערכה עבור הרדיו ההולנדי ב 5 במאי, ושתי הופעות חיות  (אחת מה 3 במאי באקדמיה לאומנויות ב Arnhem ואחת מה 5 במאי ב Go Go Club ב Loosdrecht).

Photo by Ton Van Wageningen


איכות ההקלטות אינה אחידה. ההקלטות לרדיו נשמעות מעולה ואילו הקלטות ההופעות החיות יותר מאתגרות (הן מבחינת סאונד והן מבחינת אורכי הקטעים), עם יתרון קל להקלטה מה Go Go Club על פני ההקלטה מהאקדמיה לאומנויות, אבל מבחינה מוזיקלית הייתי אומר שהעניין המוזיקלי עומד ביחס הפוך לטיב ההקלטה.

Taken from the Resonance Records promo video

ההקלטות מההופעות החיות מביאות את כל האנרגיה המטורפת של הטריו הזה ואת הזרימה הקולחת של רולינס לאורך ביצוע של 20 דקות. בכמה קטעים כשהקהל והנגנים כבר חושבים שנגמר סוני לוקח נשימה וממשיך עוד 10 דקות בשיא הרבאק. בננינק כמעט ולא מוריד את הרגל מהגז ודוחף את ההרכב קדימה ולמעלה בלי הפסקה. כששומעים את Jacobs (לא עניין ברור מאליו בהופעה מה 3 במאי) מבינים שהבחירה בבאסיסט "מסורתי" היתה לעניין כי הנגינה שלו והשמירה על בסיס מוצק מאפשרת לרולינס ולבנינק לעוף אל על. כנראה שלזה רולינס מתכוון שהוא אומר שהנגינה שלו באותו יום היתה Wham-Bam-Thank-You-Ma'am.

השקעתי בכם והבאתי את כל האלבום לכאן מספוטיפיי, ואם זה לא היה ברור עד עכשיו - אני ממליץ בחום להקשיב לפלא הזה:

והנה, כמובטח, וידאו קצר שמספר את הסיפור המיוחד של הקונצרטים הללו, כמו גם את סיפור מציאת ההקלטות והפקת האלבום בידי הלייבל Resonance שעושה בשנים האחרונות עבודה ארכיאולוגית מדהימה, מוצא ומוציא הקלטות נפלאות שאיש לא ידע על קיומן:



 

יום שישי, 9 באפריל 2021

הכל אודות ה Real Book


אין מוזיקאי ג'אז, תלמיד או מורה, חובבן או מקצוען, שלא מכיר את ה Real Book. ספר המאגד תווים למאות סטנדרטים.  

הספר הזה, שבמקורו הופץ בעותקים מצולמים ונמכר בקרנות רחוב ומתחת לשולחן, בשל היותו בלתי חוקי, התווה את הרפרטואר של אלפי מוזיקאים, לטוב ולרע. 

בפודקאסט הבא מביא  Mikel McCavana את תולדותיו של ספר הספרים של הג'אז, כשהוא נסמך על ראיונות שערך עם מוזיקולוגים, מורים למוזיקה ומוזיקאים. האזנה מרתקת לא רק למוזיקאים שבינינו.

לפודקאסט


יום שבת, 9 בינואר 2021

Tom Oren's debut album release concert - 6.1.2021


אם אתם קוראים את הבלוג הזה אני מניח שאתם יודעים מי זה תום אורן. אם לא שמעתם אותו - בטח שמעתם עליו. אבל רק למקרה שפספסתם הנה התקציר: תום אורן, בן 26, הוא עילוי מוזיקלי נדיר. פסנתרן בחסד שיכול לנגן הכל ועושה את זה בתשוקה והתלהבות עצומה. הוא לא חושש לחקור כיוונים שונים ולעשות נסיונות מוסיקליים ובאופן מעורר השתאות - תחת ידיו הכל נשמע טוב, אותנטי ומשכנע. הוא שולט בנגינת קלאסי וכמובן בג'אז והעולמות האלה נוכחים זה לצד זה בנינוחות ובטבעיות בתוך המוזיקה שלו.

תום נולד בתל אביב והחל ללמוד פסנתר בגיל 6 בהדרכתה של אמו, המוזיקאית דורלי אורן חזון (תזכרו את השם, נגיע אליו בהמשך), בוגר מגמת הג'אז בתלמה ילין ובמקביל סיים בהצטיינות יתרה את לימודי במחלקה הקלאסית של קונסרבטוריון תל-אביב. משם המשיך לצבא ושירת כמזויקאי מצטיין בתזמורת חיל האוויר ובמקביל למד בתכנית המצטיינים (ה jazz institute) ברימון ומשם נסע, על מלגה מלאה כמובן, לברקלי שגם אותו סיים (ב 2019) בהצטיינות יתרה. 

מזה 4 שנים שתום חבר קבוע ברביעייה של אלי דג'יברי, שבשנים האחרונות היוותה בית ספר מדהים וקרש קפיצה למוזיקאים צעירים נהדרים (כמו המתופף עופרי נחמיה והפסנתרן גדי להבי). המוזיקה הרגישה והדרמטית של דג'יברי כמו גם הגרוב והאנרגיה המתפרצת שלו והשורשים הנטועים עמוק בהיסטוריה של הג'אז מצאו נפש מוזיקלית תאומה אצל תום אורן והשילוב ביניהם מזניק את ההרכב של דג'יברי בשנים האחרונות לגבהים חדשים. ניתן לשמוע את תום מנגן באלבומו האחרון של דג'יברי מ 2018 שכולו מחווה ל Hank Mobley ולאלבום הקלאסי שלו Soul Station, והוא עושה שם עבודה נהדרת.

צילום: יוסי צבקר

ואם מישהו זקוק לעוד "אישור" לכך שמדובר במוזיקאי אדיר - אז  בשנת 2018 זכה תום אורן במקום הראשון בתחרות הבינלאומית של ה Thelonious Monk Institute שהיא התחרות היוקרתית והחשובה ביותר בתחום הג'אז.

אבל כל הרקע המרשים הזה לא היה מעניין אלמלא היה תום אורן כל מה שהבטיחו לנו ועוד הרבה מעבר לכך. בהופעת הסולו שלו במרתון שופן שנערך השנה (גם הוא בהפקת קהילת הג'אז החברתית) תום ניגן זה לצד זה את הלחנים של שופן ואת הגרסה המאולתרת שלו. כל מי שצפה בערב הזה קיבל הדגמה ליכולתיו הנפלאות בשני הסגנונות, יחד עם יכולת פרשנות אישית מרתקת. כבר אז היה ברור לנו, בקהילת הג'אז החברתית, שזו היתה רק ההתחלה של שיתוף הפעולה בין תום ובין הקהילה והתחלנו לחשוב על הזדמנות לחזור ולארח אותו.

ב-30 באוקטובר 2020 יצא בלייבל Concord Jazz אלבומו הראשון של תום, שהוקדש לזכרונות המוזיקליים הראשונים שלו, ומורכב כולו מקטעים מקוריים שהלחינה אמו דורלי אורן חזון, ואף נקרא בהתאם: Dorly's Song .

מנגנים באלבום, לצדו של תום, ברק מורי המופלא בבס ואביתר סליבניק (גם הוא חבר ברביעיית אלי דג'יברי הנוכחית) בתופים. ובאופן מתבקש גם אלי דג'יברי מתארח באלבום.

צילום: יוסי צבקר

האלבום הזה כל כך יפה לא רק בזכות הנגינה המושלמת של המוזיקאים שמשתתפים בו, אלא גם בזכות הלחנים של דורלי והעובדה שהם לא לחני ג'אז ואינם מצייתים למבנים ההרמוניים הסטנדרטיים השגרתיים בג'אז. זה נותן לכל האלבום גוון מיוחד מאד שמזכיר לפרקים ג'אז אירופאי שמתכתב גם עם מוזיקה קלאסית (למשל הקטעים Zoo , So Angela או Adolia) ובכל מקרה תום הצליח, בכשרון רב, לעבד את השירים של דורלי ולגרום להם להישמע ג'אזיים למהדרין.

צילום: יוסי צבקר


האלבום אמור היה להיות מושק במועדון ה Dizzy's Club ב Lincoln Center בניו יורק אבל היה ברור שזה לא יקרה בזמן הקרוב עקב הקורונה. נוצרה כאן הזדמנות נדירה לשיתוף פעולה שאיפשר את קיום ההופעה בטרמינל 4 ושידורה בלייב סטרימינג לחברי הקהילה ולרוכשי כרטיסים מחו"ל. 

ניכר היה שתום נרגש מאד מהאירוע, אבל ברגע שהתחיל לנגן החיוך התפשט על פניו ואי אפשר היה שלא לחוש שהוא מרגיש בבית, בטוח בעצמו וחופשי. הוא נתן את כולו על הבמה ונהנה מכל רגע כשיחד איתו ניגנו המוזיקאים שניגנו באלבום (שוב - ברק מורי בבס, אביתר סליבניק בתופים). לא פחות נרגשת ובעיקר גאה היתה דורלי, שישבה בקהל, ובצדק.

צילום: יוסי צבקר

ההרכב ניגן tight כמו שמזמן לא שמעתי וביחד עם זאת גם עם המון חופש, ספייס והקשבה מצדם של מורי וסליבניק שאיפשרו לתום ללכת לאיפה שביקש. ברק מורי הראה שוב למה הוא הבסיסט הענק שהוא, עם נגינת בס ברורה, דינמית ומדוייקת  וסולואים כל כך ליריים (הסולו שלו ב So Angela לא השאיר אף אחד אדיש) וסליבניק הוא ללא ספק אחד המתופפים הצעירים הבולטים והמעניינים שיש לג'אז הישראלי להציע: מתוחכם, מעניין אבל אף פעם לא על חשבון המוזיקה. השילוב סליבניק / מורי נשמע מדהים. בסט השני הצטרף גם אלי (מה זה הסאונד המטורף הזה ?!) דג'יברי, שהדליק בנגינתו, בנוכחותו ובקריאות העידוד והפרגון שלו, את כל החבורה והרים את האנרגיות לשמיים. אלי, שנמנה היום עם השורה הראשונה של הסקסופוניסטים בעולם, מביא איתו לצד הכשרון הענק גם המון ידע ונסיון. ואין לי ספק שאביתר ותום, כחלק מהרביעייה שלו, נמצאים בבית הספר הטוב ביותר שיכלו לבקש.

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

הנה גרסה בלעדית  מתוך הסט הראשון ל Night Butterfly ומיד אחריה Under The Carob Tree :


ואם במקרה עוד לא הספקתם לשמוע, עשו לעצמכם טובה, קחו 50 דקות ותתמסרו. הנה האלבום:



LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin