סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל

פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר

משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר

משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים

החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy. 

יונתן אבישי

יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן

אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.

ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.  

לילה בלבונטין

דברים טובים באים בהפתעה. כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע להופעות של הדור החדש של הג'אזיסטים הישראליים, חברה שיוצא לי לראות מדי פעם בג'אם סשנים אבל עוד לא ממש יצא לי לשמוע אותם בצורה מסודרת, בהופעה שלהם, עם חומר שלהם, בהרכב משלהם. לכן ארזתי את עצמי ועוד שני חברים, ביום שלישי האחרון, והצפנתי לתל אביב, ללבונטין 7 למה שכונה "מיני פסטיבל ג'אז".

הקהל שהגיע היה מועט למדי, אולי מפני שרובם העדיפו לחזות במדונה או ב Faith No More, ואולי מפני שג'אז ישראלי איכותי לא מספיק היום בשביל להביא הרבה קהל. האם אי פעם זה היה אחרת ? לא בטוח.

את הערב פתחה חמישיית עדן ברקת שניגנו hard bop סמיך וחם. יונתן וולצ'וק הנהדר בטרומבון ולצדו עדן ברקת בבריטון סקסופון ניגנו היטב חומר מוכר אך לא לעוס כדוגמת Hi Fly של Randy Weston שפתח את הערב, Peace של Horace Silver ו Inner Urge שכתב Joe Henderson וגם בלוז יפה שכתב עדן עצמו. השילוב טרומבון-בריטון הוא מקסים ונדיר למדי. הדוגמא הכי מוכרת לשילוב כזה היא ההרכב של Mulligan עם Bob Brookmeyer, אלא שוולצ'וק לא עושה לעצמו חיים קלים עם valve trombone ומנגן על slide trombone. בכל מקרה וולצ'וק-ברקת ממש לא נשמעים כמו ההרכב ההוא, ותורמת לכך גם בחירת הקטעים החכמה והעיבודים. עדן ברקת מנגן בבריטון כאילו מדובר בפעולה הכי טרוויאלית וטבעית שיש. שום מאמץ לא ניכר בו, והצליל החם והמחוספס שלו שוטף אותך מכל הכיוונים. כל כך צעיר וכבר שולט היטב במסורת המפוארת של נגני הבריטון בג'אז. הוא נשמע כל כך בסגנון שקשה להאמין שהוא רק בן 22. לצדם מגנים אחיו של עדן, אור ברקת, בבאס ויונתן רוזן בתופים ומאחורי הפסנתר, קצת מוסתר על ידי העמוד המפורסם של לבונטין, זה שתקוע בדיוק באמצע הבמה, ישב ילד מופלא: אלון תייר, שאת שמו כבר שמעתי הרבה פעמים אבל סוף סוף יכולתי גם לשמוע אותו מנגן. איך קורה שילד כזה מנגן ככה ? כל כך מודרני, כל כך בוגר, כל כך אלגנטי. אם רק הפסנתר היה מצלצל טוב יותר זה היה מושלם.

אחריהם עלתה לבמה חמשיית יונתן גרינשטיין, או כפי שהוא בטח היה מעדיף לקרוא לה: Jonathan Greenstein Quintet, במבטא אמריקאי מודגש. גרינשטיין, כך הבנתי, חזר רק עכשיו מ Berklee וכבר הוא נוסע שוב, הפעם לניו יורק, וזו הופעה חד פעמית שלו עם חומר מקורי שהקליט לאחרונה ושעתיד לצאת לאור בקרוב (ובינתיים ניתן להאזין לה באתר שלו). יונתן גרינשטיין נשמע פשוט מצויין, והמוסיקה שהלחין באמת תופסת את האוזן בשמיעה ראשונה. סגנון הנגינה שלו מודרני, עכשווי ומאד אנרגטי ודי מהר בתוך הסולו שלו הוא מוצא את עצמו באיזור האובר-טונים, שואג עם הסקסופון שלו עד לקצה השני של המועדון, ומדליק את הקהל ואת הנגנים האחרים. לצדו ניגנו יונתן אלבלק בגיטרה, אלון תייר (שוב) בפסנתר, אם כי כאן הוא פחות בא לידי ביטוי, גלעד אברו בבאס ויונתן אולייסקי שהיה ממש מצויין בתופים.

אחרי ההופעה הזו פרש רוב הקהל ונשארנו חבורה קטנה ומצומצמת (אך איכותית !) לשמוע את שלישיית עופר גנור עם רועי חרמון בחצוצרה ומה אומר לכם, שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לשמוע.

את רועי חרמון אני זוכר במעומעם כשניגן באילת לפני כמה שנים עם ההרכב של רע בר-נס. הוא היה אז ילד מתולתל שהביא איתו בעיקר הבטחה לעתיד. חשבתי שאני הולך לשמוע עוד בוגר תלמה ילין בדרך ל Berklee אבל הסתבר שרועי חרמון לקח את המוסיקה שלו לכיוון הרבה יותר מסקרן. הוא מנסה, הוא מעיז, הוא לא מפחד לקחת סיכונים בנגינה ומעל הכל שומעים שהוא מחפש את הצליל שלו, וזה פשוט מסע שנהדר להצטרף אליו. הוא מנגן כיום במספר הרכבים, ביניהם Injera שעושה בין היתר מוסיקה אתיופית וגם עם האורקסטרע של רע מוכיח, הרכב שפתח לו את האוזניים לכיוונים חדשים לגמרי של צליל ושל סגנון, עם המון אפקטים ונגינה של loop-ים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. השפעה נוספת על המוסיקה של חרמון הגיעה מכיוונו של יוני סילבר.

את הנגינה של עופר גנור, לעומת זאת, אני מכיר כבר הרבה מאד שנים. לא אגזים אם אומר שלדעתי הוא אחד מנגני הגיטרה הטובים בעולם היום בסגנון של straight ahead jazz. הוא נגן מופלא עם סאונד עגול, מתוק ומושלם בגיטרה ועד עכשיו בכל הפעמים ששמעתי אותו, והיו לא מעט כאלו, הוא סיפק את הסחורה הזו בצורה מושלמת ויותר מכך. זה מתחיל בצליל שלו ונמשך באופן בו הוא בונה סולו, בדינמיקה שלו, ביכולת שלו להצית את הקהל ולגרום לו לנוע בצורה אחידה לקצב הגיטרה שלו, ברעיונות שלו שמזכירים לי גיטריסטים כמו Jim hall ו Grant Green, אבל ביחד. כשהוא מתחיל לנגן אני מוצא את עצמי מחוייך מאושר.

הפעם בחר עופר להראות צד אחר שלו. צד הרבה יותר הרפתקני וסקרן. חוץ מהבלדה שפתחה את ההופעה (my ship) ההרכב ניגן קטעים מקוריים של עופר שהדבר העיקרי שאפיין אותם היה שאי אפשר לקטלג אותם תחת שום תווית. היו שם דיסטורשן ואפקטים למכביר (גם של עופר וגם של רועי חרמון בחצוצרה) שזה בערך הדבר האחרון שהייתי מצפה לשמוע ממנו, היתה שם זרימה של הקטעים כך שלא ברור מתי קטע מתחיל ומתי קטע נגמר, ולמרות שהנגנים ניגנו סולואים, לא היה זה במתכונת הרגילה. נגינת הסולו הופיעה לפתע מתוך הקטע הכתוב ונמוגה בחזרה לתוך נגינה משותפת כשהגבולות בין סולו ובין נגינה קבוצתית, כמו גם הגבולות בין קטעים כתובים וקטעים מאולתרים ואפילו חופשיים לגמרי, נטשטשו לחלוטין. היה שם ג'אז והיה שם רוק והיה שם free ונגיעות של מוסיקה אלקטרונית ומה לא. והצבעים שרועי הוציא מהחצוצרה שלו (עם אפקטים ובלי אפקטים) הוכיחו לי שוב שהחצוצרה היא מלכת כלי הנשיפה, אם רק יודעים מה לעשות איתה.

כך מצאתי את עצמי במשך שעה נסחף בתוך חוויה מוסיקלית יוצאת דופן בעוצמתה. תרמו לכך כמובן גם אייל גנור שהפליא לנגן בגיטרה באס ושהתקשורת שלו עם עופר אחיו היא ברמה בלתי סבירה לחלוטין, והמתופף חגי לשם, שהגיע מתחום הפלמנקו, ופשוט השאיר את כולנו פעורי פה, נוכח האנרגיה שלו והיכולת הפנומלית שלו לנגן, אבל במלוא מובן המילה, תופים. היה תענוג לראות את אייל גנור זורח מאושר ממקום מושבו ליד התופים.

הקיצור - נפלתי. במובן הכי טוב של המילה.

להפתעתי הרבה הסתבר לי כי היה זה המפגש הראשון בין הטריו של האחים גנור וחגי לשם ובין רועי חרמון כאשר את הקטעים העביר עופר לרועי ממש באותו ערב על הספסל מחוץ למועדון וזה רשם אותם באופן כללי על דף נייר. אז אם ככה זה נשמע בפעם הראשונה, אני בכלל לא יכול לדמיין איך זה ישמע בפעמים הבאות.