פסטיבל הג'אז בים האדום 2014 - חלק שני

דייב דאגלס. צילום: קביליו

היום השני שלי בפסטיבל (יום שלישי) נפתח בדואט של Dave Douglas ו Uri Caine. ל Dave Douglas יש נטייה להמציא כל שנה הרכב אחר, להקליט אלבום ולחרוש איתו את הפסטיבלים. כבר היה מי שקרא לזה Dave Douglas Syndrome. השנה הוא בדואט חצוצרה/פסנתר. פורמט חסכוני ואינטימי שכאשר הוא מבוצע טוב יכול להניב תוצאות מצוינות (ראה למשל: הדואט של Chet Baker עם Paul Bley באלבום Diane, או הדואטים של Enrico Rava עם Stefano Bollani באלבום Montreal Dairy /B ועם Renato Sellani באלבום Radio Days).

יאמר לזכות Douglas שהוא מוסיקאי שבהחלט יכול לשאת על כתפיו משימה כזו, וברוב הפעמים ההרכבים שהוא מעמיד מדי שנה מעניינים ומקוריים והוא עצמו, כחצוצרן, מצליח להביא בכל פעם משהו קצת אחר.

Uri Caine, הרפתקן מוסיקלי בלתי נלאה, עשה כבר שני אלבומי דואו עם החצוצרן Paulo Fresu ועל רקע זה הבחירה של Douglas ב Caine מאד הגיונית.

אני חושב שכמעט ואין צורך לציין שכמו בכל הדואטים שהזכרתי לעיל, אין מדובר בחצוצרה בליווי פסנתר אלא בדואט של שני כוחות שווים שמתמזגים באופן מושלם אחד בתוך השני.

השנה - דואט. צילום: אלוני

החומר שבבסיס ההופעה יצא, איך לא, בדיסק שנקרא Present Joy והוא מורכב מלחנים מן ה Sacred Harp (מסורת מוסיקלית ווקאלית שמקורה במדינות דרום ארה"ב) לצד לחנים מקוריים של Douglas בסגנון דומה ומאפשר ל Douglas ו Caine לבטא את עולמם העשיר במוסיקה שנשמעת "קצת אחרת" מהג'אז הסטנדרטי, וזה בדיוק מה ששניהם מחפשים כל הזמן. והאמת היא שאצל מוסיקאים כאלה לא ממש חשוב החומר שממילא מהווה רק נקודת פתיחה למסע שהם יוצאים אליו.

למרות שהיה מעט מאד קהל (ממש כמה שורות) דאגלס וקיין נתנו את עצמם על הבמה וניכר היה שמי שבא לשמוע את ההופעה ידע בדיוק למה לצפות וקיבל תמורה מלאה. דאגלס היה מעט עצור בהתחלה, אבל מהקטע השני ואילך הוא לגמרי נפתח (יכול להיות שהיה לזה קשר לכך שהוא עבר למשקפיים כהים?) וראו עליו שהוא נהנה. כמובן שלא נפקד גם מקומן של הבדיחות המתבקשות על המטוסים שחלפו מעליהם בזמן הנגינה : "כל אחר הצהריים היינו בטלפונים כדי לתאם שהמטוס הזה יחלוף מעליכם בדיוק בנקודה הזו במוסיקה" ובמטוס השני הם פשוט הסתכלו אחד לשני וסימנו like בבהונות. ככה זה שיש תקשורת טובה בין שני אנשים שיודעים לאלתר.

ההופעה הסתיימה במחיאות כפיים סוערות ובהדרן (בכלל בפסטיבל הזה, בניגוד לשנים קודמות, זכינו ללא מעט הדרנים).

משם המשכתי  להופעה של Antoine Roney )אחיו של Wallace Roney שהיה בפסטיבל בשנה שעברה). על פניו היה להופעה הזו פוטנציאל לא רע מכיוון ש Antoine הוא טנוריסט שחור מהזן המתחרע שכמותו הולך והופך קשה יותר למצוא. אלא שההופעה של Roney סבלה משתי בעיות: הראשונה היא הצליל שלו שמאד לא אהבתי. Roney נשמע כאילו שהוא מנגן עלה קל מדי בשבילו וכתוצאה מכך לצליל שלו לא היה כמעט בשר, רק גבוהים ומצפצפים. אני מודע לכך שהבעיה היא ככל הנראה אצלי מפני שאני קנאי לצליל, במיוחד של הטנור סקסופון, וצליל גרוע יכול להרוס לי את כל ההופעה. אבל זו, כאמור, לא היתה הבעיה היחידה.

הבעיה השניה והעיקרית היתה ההרכב: William “Spaceman” Patterson גיטריסט שלחלוטין לא קשור לסגנון וברור לכל מי שעיניו בראשו שהיה מעדיף לעשות מוסיקה אחרת (משהו בסגנון הנדריקס או סנטנה) ובכל סולו שלו משך את ההרכב לשם. תוסיפו לזה שהוא החליט לעשות אידיאולוגיה מזה שהוא שר את מה שהוא מנגן ואפילו שם לו מיקרופון לצורך כך ותבינו כמה לא קשור זה היה. הבאסיסט, Rashaan Carter, היה לגמרי אנמי ועל כולם עלה המתופף Kojo Roney בנו בן העשר של Antoine שהיה לדעתי לא יותר מגימיק. כן הוא יודע לתופף. כן הוא רק בן עשר. אבל זה היה יכול להיות נחמד לקטע אחד (כמו ש Roney נהג לעשות בהופעות אחרות שלו). זה בטח לא מחזיק הופעה שלמה. היו גם רגעים טובים בעיקר כש Roney עצמו הואיל להגיע לקדמת הבמה ולנגן בכיוון שהזכיר קצת לפעמים את  Wayne Shorterוואת Bennie Maupin אבל אלו היו רגעים נדירים, שכן במקום להנהיג את ההרכב שלו ולנגן, Antoine Roney עמד מהצד והסתכל.

זה סקסופון. צילום: קביליו

ההופעה הבאה היתה הרביעייה של הטנוריסט Dayna Stephens. טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. נתחיל בצליל של הסקסופון של Stephens שהיה ההיפך הגמור מהצליל של Roney. ממש קשה להאמין שזה אותו כלי. צליל גדול, מושלם מלטף ובועט (מזכיר לי את קצת את הצליל של אלי דג'יברי ושל Chris Cheek). הוא מנגן רוב הזמן מאד מודרני ו "בפנים" עם הרבה אנרגיה טובה וגרוב. גם הנגנים שלו היו מצויינים מ Matt Brewer בבאס , עדן לדין בפסנתר ו Darrell Green בתופים (שבזמן האחרון מופיע דווקא בהרכב של Antoine Roney).

זה לא. צילום: קביליו

ההופעה הזו יכולה היתה להיות מושלמת אלמלא החליט Stephens שנמאס לו מהצליל המושלם שלו בטנור והוציא את ה EWI. ראשי תיבות של Electric Wind Instrument מבית AKAI. אומר זאת כך, יונית: ארור ממציא ה EWI. למה מוסיקאי שהשקיע את רוב חייו בעבודה קשה וסיזיפית להגיע לצליל כה מושלם על הכלי שלו, מחליף אותו בסינטיסייזר נחות עם מקלדת של חלילית? בחיאת דינקום, אם אתה כל כך רוצה סינטיסייזר – תוסיף קלידן אבל אל תנגן בשואב אבק המגעיל הזה. מקל חסר נשמה, חסר ייחוד עם צליל של חייזר. אוףףףףףףףףף.

לפחות הביצוע המעיף של Impressions בסוף ההופעה (בטנור) השאיר אותי עם טעם טוב בפה ופיצה קצת על ההרפתקה האלקטרונית המיותרת.

והנה מגיעה ההופעה האחרונה של הפסטיבל והגורל מזמן לי דילמה: לאיזה טריו ללכת? האם לטריו של יונתן אבישי או לטריו אורגן של Dr. Lonnie Smith (דוקטור למה? לכלום. הוא פשוט חש שהוא ראוי לתואר דוקטור. לך תתווכח. ובאותה הזדמנות אספר לכם גם שהוא לא סיקי. אז מה הקטע עם הטורבן והזקן? סטייל ותו לא).

בדרך כלל הייתי הולך לשמוע את האמן הזר מתוך מחשבה שאת הישראלים עוד יהיו לי הזדמנויות אחרות לשמוע, אבל במקרה הזה, ולמרות שהדוקטור ניגן עם הגיטריסט  Jonathan Kreisberg שאני אוהב, בחרתי דווקא ביונתן אבישי. גם מפני שהוא כבר לא חי ועובד בישראל אלא בעיקר בצרפת וגם מפני שההופעה עם חמישיית עומר אביטל מליל אמש עשתה לי חשק לשמוע עוד ממנו.

שוב ובאופן לא מפתיע, היינו קומץ אוהדים בהופעה של יונתן, אבל אצלו תמיד נראה לי שהוא שמח שלא באו הרבה אנשים משום שההתנהלות הבימתית שלו מאד מבוישת ונבוכה. יונתן ניגן חומר מקורי שלו מפרוייקט שנקרא Modern Times  עם טריו חדש (יוני צלניק בבאס ו Donald Kontomanou בתופים) ונתנו הופעה מהנה ביותר. יונתן אבישי הוא פסנתרן מינימליסטי רוב הזמן אבל יודע להעניק נופך דרמטי לכל סולו שלו. הוא מתחיל בקטן. צליל אחד, אולי שניים. וחוזר עליהם שוב ושוב. לפעמים בתוך הקצב לפעמים מחוצה לו. ואז הוא הופך את הסדר של אותם צלילים. חוזר עליהם שוב ושוב ושוב בכל מיני תבניות. כמו תמונה שמסתכלים עליה עד שההסתכלות הופכת לבהייה ומתוך הבהייה לפתע מתחילים להתרחש דברים בתמונה – זו בדיוק התחושה שאני מקבל מהנגינה שלו. רפטטיביות של מוטיב פרימיטיבי שמעביר אותך כמו קסם למקום אחר לגמרי. זו, תסכימו איתי, חוויה שאפילו הדוקטור לא יכול לייצר. 

Paolo Fresu and Uri Caine

על Uri Caine אני מת. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן היה אודותיו. הוא מוזיקאי מגוון שיש לו מה להגיד בכל סגנון ובכל תחום שהוא פונה אליו. הג'אז שלו עשיר ומרתק והפרוייקטים הקלאסיים שלו הם פשוט הברקה. אחד אחד. (האחרון ששמתי עליו ידי נקרא Diabelli Variations בעקבות Beethoven והוא אינטיליגנטי וקסום בעיני).

Paolo Fresu הוא ללא ספק חצוצרן מוכשר מאד, אף שאינני מתחבר תמיד למה שהוא עושה. במיוחד מוציאה אותי מדעתי הנטיה שלו לשבת שפוף על הבמה ולשחק עם האלקטרוניקה אליה הוא מחבר את החצוצרה שלו. אבל למרות זאת, אי אפשר לקחת ממנו את הצליל שלו (כשהוא טבעי) ואת הנגינה שלו שיש בה שפע של השפעות שונות ומשונות ואת היכולת שלו לעשות מוסיקה מרגשת תחת סגנונת שונים בג'אז.

אני רוצה להמליץ לכם על שני אלבומים שאני פשוט נהנה לשמוע עוד ועוד: הראשון הוא דואט בין Fresu ו- Caine שנקרא Things שהוקלט בשנת 2006 והשני נקרא Think ואף הוא דואט בין השניים אליו מצטרפת מדי פעם רביעיית המיתרים Alborada.

דואט זה עניין לא פשוט. מתוך עשרות אלבומי דואטים ששמעתי יש בודדים שבאמת הצליחו לייצר רגעים קסומים בין שני המוסיקאים, רגעים שמצליחים להעביר את האינטימיות המיוחדת שנוצרה בתווך האינטימי שבין הנגנים החוצה, אל המאזין, ולגרום לו להרגיש כאילו נכח בעצמו ברגע נדיר וחד פעמי.

צ'ט בייקר ופול בליי , אנריקו ראווה וסטפאנו בולאני , צ'רלי היידן שמצליח לעשות זאת עם בני זוג רבים וגם Archie Shepp ו Horace Parlan כולם הם דוגמאות נהדרות.

לרשימה המכובדת הזו ניתן להוסיף מבחינתי גם את Fresu ו Caine שמתאימים אחד לשני כמו כפפה ליד. ההתאמה הבסיסית ביניהם וההשפעה ההדדית שלהם זה על זה נשמעת לכל אורך האלבומים. שניהם מוסיקאים הרפתקנים בתוכן, בסגנון ובצליל לשניהם נקודת מבט מוסיקלית רחבה, שניהם אימפרוביזטורים נהדרים, שניהם מאד ליריים ושניהם אוהבים להפתיע.

מה שלא פחות מפתיע הוא הלייבל בו יצאו שני האלבומים הללו: BlueNote איטליה שהוא ממש לא האכסניה הטבעית לא של Fresu ולא של Caine.

החומר כולל, איך לא, גם סטנדטים מוכרים (בעיקר באלבום הראשון) כמו Dear Old Stockholm, Everything Happens To Me, Cheek To Cheek, I Loves You Porgy, Solar, Doxy, Darn That Dream וגם קטעים מקוריים.

לא כל כך פשוט יהיה להשיג אותם אבל המאמץ משתלם. באמת.

אגב, אם תקשיבו טוב תראו שהורדתי את ה playlist "הרגיל" של הבלוג ושמתי במקומו קטעים של Fresu ו Caine.

ולפני סיום, תודה רבה ל Roberto Cifarelli שהרשה לי להשתמש בתמונות הנהדרות שצילם.

Uri Caine - Sphere Music

אם בא לכם לשמוע משהו חדש, מרענן, כזה שהוא גם מלודי ולירי אבל גם בועט ונושך – תקשיבו למה שיש ל Uri Caine להגיד. כי לבנאדם בהחלט יש מה להגיד.

אורי מי? תחזור שנית ?

Uri Caine (כן, הוא יהודי וסיפר לא אחת שבבית הוריו נהגו לדבר איתם רק עברית) הוא סוג של אלכימאי מוסיקלי. יש לו את היכולת לחבר בין תקופות, בין סגנונות, בין תרבויות, וליצור מהכל מוסיקה יפהפיה, קומוניקטיבית ומאתגרת. מלבד העובדה ש Caine הוא פסנתרן מצויין, הוא מוסיקאי מגוון שמוסיקה קלאסית, מוסיקה יהודית, מוסיקת עולם וג'אז הם חלק בלתי נפרד מעולמו המוסיקלי, והוא מצליח לשלב ביניהם וליצור משהו גדול וחדש בבחינת "השלם העולה על סכום חלקיו". וזו לא קלישאה.

ל Uri Caine יש כ- 20 אלבומים ובכל אחד מהם הוא משהו קצת אחר. ישנם אלבומים שנוטים יותר לכיוון הג'אז הקלאסי (כמו זה שאני כותב עליו עכשיו), אבל את רוב האלבומים שלו פשוט קשה לקטלג, כי הם מכילים יותר מאלמנט מרכזי אחד. ישנם כאלה שמכילים מוסיקה קלאסית / ניאו קלאסית (כמו הפרוייקטים המצויינים שעשה למאהלר ולמוצארט) ישנם כאלה שמכילים מוסיקת עולם, מוסיקה יהודית, ומוסיקה מודרנית (כולל סינטיסייזרים, ו DJ's) וישנם כאלה שפשוט מכילים הכל, ביחד. הגיוון, העניין והמסע המוסיקלי הוא שם המשחק כאן, והמסע של Caine מתחיל במוסיקה הקלאסית שהיא חלק בלתי נפרד מאישיותו המוסיקלית ונגמר – טוב, הוא בעצם אף פעם לא נגמר.

גם כש Caine מנגן סטנדרטים או טייק אוף על סטנדרטים (למשל: This is the thing called love, Mr. B.C.) – הוא לוקח אותם למקום אחר. בנגינה שלו אפשר לשמוע את Bach וגם את McCoy Tyner ביחד. את "הנקיון" הקלאסי ואת "הלכלוך" של הרחוב.

באחד הראיונות שנתן סיפר Caine שהפסנתרנים שהשפיעו עליו בצעירותו היו Herbie Hancock, McCoy Tyner, Chick Corea Keith Jarrett, אבל איזו דרך ארוכה הוא עשה מאז ועד למקום בו הוא נמצא כיום...

אז מה יש לנו כאן ?

אלבום מאד אנרגטי באוריינטציה ג'אזית שהוקלט ב JMT (Jazz Music Today)) של Stephan Winter (מי שהקים את הלייבל Winter and Winter בו מקליט Caine כיום) בשנת 1992 שכולל 9 קטעים. חלקם בטריו (עם Kenny Davis בבס ו Ralph Peterson המדהים (!!) בתופים). בחלק מהקטעים מצטרף Don Byron בקלרינט (שיתוף הפעולה הפורה איתו נמשך עד היום, ולפני כשנה נתנו Caine ו Byron הופעת "דואו" ב"משכן") ולחלק נוסף מצטרפים Gary Thomas בטנור ו Graham Haynes בקורנט.

זה עדיין לא החומר "הכבד" (והמאוחר יותר) של Uri Caine אבל אם צריך להתחיל ממשהו, זו בהחלט נקודת פתיחה מצויינת.

Uri Cane בקונצרט לרגל 251 שנה להולדת מוצארט (שימו לב ללאפ-טופ על הפסנתר):

ראיון מקיף ומצויין שעשה Vic Schermer עם Uri Caine כאן:
ttp://www.allaboutjazz.com/iviews/ucaine_1.htm

לאתר של Uri Caine (ניתן לשמוע קטעים שלמים מהאלבומים שלו):
http://www.uricaine.com

Uri Caine - Sphere Music
(JMT, 1992)
Uri Cane, Kenny Davis, Ralph Peterson, Don Byron, Gary Thomas, Graham Haynes.