Art Farmer and Benny Golson - The Jazztet

לפני כמה ימים שלח לי חבר קטע לזיהוי. זו היתה שישייה מטורפת עם פרונט של חצוצרה, טנור וטרומבון. אנרגיות מטורפות וסווינג מעיף. שני הסולואים הראשונים של החצוצרה והטנור לא עזרו לי לזהות לא את החצוצרן ולא את הטנוריסט. למרות שהאחרון נשמע מאד מוכר. הטרומבוניסט, לעומת זאת, קפץ לי מיד. זה היה Curtis Fuller ועם התגלית הזו התפרש חיוך גדול על פני. הטנוריסט חייב אפוא להיות Benny Golson. שמיעה חוזרת של סולו הטנור אישרה את ההנחה. הוא נשמע מדהים, מודרני והסאונד שלו קצת אחר ממה שזכרתי, אבל זה ללא ספק היה Golson. מה שמשאיר לנו לזהות את החצוצרן. Art Farmer  הוא הניחוש ההגיוני, אבל החצוצרן הזה לא נשמע כמו ארט פארמר. הוא יותר מודרני והצליל שלו מבריק ותוקפני יותר משל ארט. או שלא ?

בסופו של דבר התעלומה נפתרה. זה היה בוטלג של הקלטת רדיו מהופעה מגרמניה ב 1986 והחצוצרן אכן היה ארט פארמר. (לצד Mickey Tucker בפסנתר, Jesper Lundgaard בבאס ו Billy Hart בתופים). הגילוי הזה הבהיר לי שהגיע הזמן לרענן את הזכרון עם ההקלטות של אחד ההרכבים הנפלאים של תקופת ההארד-בופ, הלא הוא ה Jazztet, שפעל, במקור, בסך הכל שלוש שנים, בין 1959 ל 1962.

הטנוריסט Benny Golson, מוכר בעיקר מהתקופה שלו עם Art Blakey and The Jazz Messengers. הוא ניגן באחד האלבומים האייקוניים של ה Messengers ושל הלייבל Blue Note – הלא הוא Moanin’.  בני גולסון היה חלק חשוב מההרכב הזה בשנים 1958-9 (לצדם של Lee Morgan, Jymie Merritt, Bobby Timmons ו Art Blakey) גם מבחינת הנגינה והסאונד המיוחד שלו וגם מבחינת הכתיבה. Blues March, Along Came Betty, Whisper Not, Are You Real ו I Remember Clifford – רובו המוחלט של הרפרטואר של ה Messengers באותה תקופה - כולם לחנים ועיבודים שלו.

החצוצרן Art Farmer, שמוכר היום יותר בזכות נגינתו ב Flugelhorn (ובסופו של דבר ניגן במין הכלאה ייחודית בין חצוצרה לפלוגלהורן, שנקראת Flumpet) היה אף הוא מוזיקאי עסוק ומוערך. בשנת 1954 הוא ניגן והקליט עם Gigi Gryce, Sonny Rollins ו Horace Silver. משנת 1956 היה חצוצרן קבוע בחמישיית Horace Silver וניגן לצדם של Clifford Jordan ו Hank Mobley וב 1958 הצטרף להרכב של Gerry Mulligan.

אבל בשנת 1959 עזב Golson את ה Messengers כדי להקים הרכב משלו. עולם הג'אז היה אז בעיצומה של מהפיכה עם Miles ו Coltrane שנטשו את ה HardBop ועברו לנגן ג'אז מודאלי ועם Ornette Coleman שהמציא מחדש את כללי המשחק כשניתק את עצמו מכבלי ההרמוניה. אבל Benny Golson לא היה חלק מן המהפיכה הזו. הוא היה איש של הרמוניות מורכבות ושל מלודיות חזקות וחלומו היה להקים שישייה, בניגוד לרוב חמישיות ה Hard Bop שפעלו באותו זמן. הוא רצה קול נוסף בפרונט, כדי לתת במה ליכולות העיבוד והתזמור שלו שכבר אז היו חזקות לפחות כמו נגינת הטנור שלו. הוא לא התלבט הרבה לפני שהחליט להרים טלפון ל Art Farmer, עמו כבר עבד והקליט בעבר.

הם ניגנו ביחד לראשונה ב 1953 כש Golson הצטרף לתקופה קצרה לביג בנד של Lionel Hampton, ו Art Farmer כבר ניגן שם. אחר כך יצא להם להיפגש עוד כמה פעמים וגם לעבוד ביחד בהקלטת פרסומות לרדיו. Golson השתתף בהקלטת Modern Art, אלבומו הראשון של Art ב Blue Note ב 1958, ו Farmer השתתף בהקלטת Benny Golson’s New York Scene, אלבומו הראשון של Golson ב 1957.

Golson ביקש מ Art  להצטרף אליו. אבל למרבה הפתעתו Farmer פשוט פרץ בצחוק. מדוע אתה צוחק? שאל Golson ו Farmer השיב שבדיוק גם הוא חשב שהגיע הזמן להקים הרכב משלו ובדיוק עמד לפנות אליו ולבקש ממנו להצטרף אליו.

הם סיכמו ששניהם ביחד ינהיגו את ההרכב ויכתבו את החומרים וכן הסכימו ביניהם שכל אחד מהם יבחר שני נגנים נוספים. Golson הביא את Curtis Fuller ואת McCoy Tyner שהיה אלמוני באותה תקופה, אבל Golson שמע אותו בפילדלפיה והיה לו ברור שהוא רוצה אותו בהרכב. Farmer הביא את אחיו התאום, הבאסיסט Addison Farmer ואת המתופף Lex Humphries. זה היה ה Jazztet המקורי, ובתחילת פברואר 1960 הם הקליטו את אלבומם הראשון - Meet The Jazztet ובו גם הלהיט הגדול שלהם (אז עוד ניתן היה לדבר על קטעי ג'אז במונחים כאלה) Killer Joe.

אגב, השם Jazztet שייך ל Curtis Fuller, הטרומבוניסט המקורי של ה Jazztet, שהקליט אלבום בשם The Curtis Fuller Jazztet עם Benny Golson ו Lee Moragn בשנת 1959.

קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, באמצע ספטמבר 1960, הקליטו גולסון ופארמר את האלבום השני של ה Jazztet שנקרא Big City Sounds. בשלב הזה, כבר התחלפו כל חברי ההרכב המקורי מלבד שני הלידרים: Curtis Fuller כבר לא ניגן עמם ואת מקומו תפס Tom Mcintosh בטרומבון, Cedar Walton החליף את McCoy Tyner בפסנתר, Tommy Williams החליף את Addison Farmer על הבאס ו Al ‘Tootie’ Heath החליף את Lex Humphries על התופים. גם באלבום הראשון וגם בשני חצי מן הקטעים היו מקוריים (בעיקר של גולסון ואחד של פארמר), וחצי סטנדרטים.

Golson הוא מעבד אדיר שהחתימה המוזיקלית שלו מתנוססת בבירור על כל הקטעים, הן על שלו והן על הסטנדרטים. בעוד אצל Art Blakey הוא נדרש לנגינה אגרסיבית הרי שכאן בהרכב שלו הוא חזר לצליל החם והמלטף שלו. Art Farmer מצדו מפגין נגינה מאופקת ומאד לירית. בכלל, כל ה vibe של ה Jazztet היה הרבה יותר קול מזה של המסנג'רז או של החמישייה של Horace Silver שני הרכבי ה Hardbop הבולטים של אותה תקופה שניגנו ג'אז מאד סוער וחם. אצל Golson ו Farmer, לעומת זאת, הכל היה מאד מעובד, שקול ומתוכנן. כמעט כמו מוזיקה קאמרית. אפילו הסולואים היו בדרך כלל קצרים ומדודים. מעניין לציין שבפרויקטים אחרים של Golson ו Farmer, מחוץ ל Jazztet, הם לא בהכרח כאלה.

האלבום השלישי של ה Jazztet הוקלט בדצמבר 1960 ובינואר 1961 והוקדש כולו למוזיקה של John Lewis מי שהיה הפסנתרן של אחד מהרכבי הג'אז המצליחים של כל הזמנים - ה Modern Jazz Quartet. כל הקטעים הם מוזיקה מקורית של Lewis שגם עשה את העיבודים וניצח. האלבום נקרא בפשטות: The Jazztet and John Lewis. מבחינת ההרכב של ה Jazztet, ההרכב נשמר כפי שהיה באלבום הקודם. אם דיברנו מקודם על הקו הכמעט קאמרי של ה Jazztet, הרי ששיתוף הפעולה עם Lewis נראה הגיוני מאד, שכן Lewis וה MJQ נשאו מאפיינים דומים.

האלבום הרביעי, The Jazztet at Birdhouse, הוקלט במאי 1961 בהופעה חיה במועדון ה Birdhouse (תודו שהופתעתם....) בשיקאגו. זו למעשה היתה הופעת ההשקה של המועדון. ההרכב של ה Jazztet הוא אותו הרכב שניגן באלבומים השני והשלישי, אבל ההופעה החיה משחררת אותם ומוציאה מהם אנרגיות שאין באלבומי האולפן. האלבום הזה גם מאפשר לשמוע את ההקלטה הראשונה של Farmer בפלוגלהורן, ואיזה צליל מהמם יש לו על הכלי הזה.

באלבום החמישי של ה Jazztet שנקרא Here and Now והוקלט בסוף פברואר – תחילת מרץ 1962 שוב התחלפו כל חברי ההרכב למעט הלידרים: Grachan Moncur III החליף את Tom Mcintosh בטרומבון, Harold Mabern החליף את Cedar Walton ליד הפסנתר, Herbie Lewis החליף בבאס את Tommy Williams ו Roy McCurdy החליף את Al Heath בתופים. גם הלייבל התחלף: Mercury במקום Argo.

רשימת הקטעים הפעם כללה גם קטעים פרי עטם של יתר חברי ההרכב, בנוסף על קטעים של הלידרים וסטנדרטים שקיבלו את הטיפול המפנק של Golson. נדמה לי שעם הזמן שחלף, המעבר ללייבל החדש ובעיקר חילופי הגברי, כל הכיוון של ה Jazztet בכלל ובסולואים בפרט נעשה יותר מודרני.

כשלושה חודשים לאחר מכן, במאי-יוני 1962, שוב נכנסו חברי ה Jazztet (באותו הרכב) לאולפן והקליטו את Another Git Together. זה היה אלבומם האחרון מכיוון שב 1963 גמלה בליבו של Golson ההחלטה לעזוב את סצינת הג'אז ואת הנגינה ולחפש לעצמו אתגרים חדשים. הוא עבר לקליפורניה והתמקד בעבודה כמעבד ומתזמר לצד הלחנה לקולנוע ולטלוויזיה. אבל הפרישה שלו מעולם הג'אז היתה זמנית בלבד. לקראת סוף שנות ה-70 Golson התגעגע לג'אז בכלל ולנגינה בפרט והחל לחזור לכושר.

[אגב - מה נסגר עם העטיפה ההזויה הזו? הפייה של הסקסופון הפוכה ובכלל גולסון ניגן אז על פיית אוטולינק ממתכת ולא על פיית פלסטיק לבנה.... ]

אחרי פירוק ה Jazztet, הצטרף Farmer להרכב של הגיטריסט Jim Hall ולאחר מכן היה לו הרכב עם Jimmy Heath. הוא המשיך גם לנגן כסיידמן בהפקות שונות ובסופו של דבר השתקע בווינה תוך כדי שהוא ממשיך כל הזמן לנגן, להופיע ולהתפתח.

בתחילת שנות השמונים התאחדו מחדש שלושת חברי ה Jazztet המקוריים (Farmer, Golson ו Fuller) וחזרו לנגן, להופיע ולהקליט ביחד. זה מדהים לשמוע, איך הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם נשמרה וגם אחרי עשרים שנה הם נשמעים צעירים, רעננים ובועטים ולגמרי רלוונטיים. ה Jazztet בגרסתם החדשה (The New Jazztet) הקליטו 5 אלבומים והופיע לא מעט (עם בסיסטים ומתופפים מתחלפים) ומאחת ההופעות האלו הגיע הבוטלג המעיף עליו סיפרתי לכם בהתחלה. כאמור, בסיבוב הראשון לא הצלחתי לזהות לא את Farmer ולא את Golson כי שניהם נשמעו שונה מאד  מהאופן שבו הם נשמעו ב Jazztet המקורי, 20 שנה לפני כן, אבל הנגינה של Curtis Fuller והאופן שבו ההרכב הזה ישב, כל כך הדוק וגרובי הסגיר אותם.

Wayne Shorter - Part II: The BlueNote Recordings

אם חשבתי שלכתוב את החלק הראשון של הסקירה על Wayne Shorter היה קשה, הרי שכתיבת החלק השני כבר הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. היה לי ברור שעליי לשבת ולשמוע את כל האלבומים שהקליט Shorter ב BlueNote לפי הסדר על מנת לרענן ולחדד את רשמיי. הכל הרי חייב להיות מושלם כשכותבים על Shorter. ובמהלך התקופה מאז העליתי את הפוסט הראשון (על ההקלטות ב Vee-Jay) שמעתי את ההקלטות ב BlueNote לפי סדר כרונולוגי לפחות 3 פעמים, אבל במקום להתקרב למטרה, בכל סוף "סיבוב" שכזה רק הרגשתי שאני הולך ומתרחק יותר ויותר מהיכולת לכתוב משהו עליהן...

מכיוון שכבר השלמתי עם העובדה שקרוב לוודאי שזה לא יצא כפי שחלמתי, ותחת שמירת הזכות לשוב לערוך ולתקן, הנה הוא לפניכם: החלק השני.

Wayne Shorter הקליט עבור BlueNote כלידר 11 אלבומים בין השנית 1964-1970. עם זאת, שלושת האלבומים האחרונים שהקליט כבר אינם בדיוק ג'אז (עד כמה שאפשר לקטלג את המוסיקה של Shorter) אלא יותר מתווים את היסודות למעבר המוצלח מאד של Shorter לסצינת הפיוז'ן, ולצערי לא כל כך מדברים אלי. לכן, כשאני מתייחס לאלבומים שהקליט Shorter ל BlueNote אני מתייחס לשמונת אלבומי הג'אז "הקלאסיים" (או אולי "האקוסטיים" תהיה הגדרה נכונה יותר) שאסקור כאן בהרחבה.

בשנת 1964, עזב Shorter את החממה של Art Blakey וה Jazz Messangers, שם ניגן במשך 5 שנים (משנת 1959) ושימש כמלחין, מעבד ומנהל מוסיקלי. הוא חתם על חוזה הקלטות עם BlueNote ומבלי לבזבז רגע אחד, עוד באותה שנה, הקליט Shorter 3 אלבומים עבור BlueNote. הלחנים נכתבו כולם על ידו, וכבר בשמיעה ראשונה ניתן להבין מדוע לא יכול היה Shorter להמשיך אצל Blakey. נקודת הפתיחה של המוסיקה שמציג Shorter באלבום הראשון מבין שלושת האלבומים הללו מצוייה אולי ב Hard Bop אבל מהר מאד עוזב Shorter את האדמה הבטוחה ומתחיל לחקור כיוונים חדשים.

כל נסיון מצדי לקטלג את המוסיקה הזו נועד לכישלון ולתסכול רב (והאמינו לי שניסיתי), ולכן נקראה לה מעתה – "המוסיקה של Shorter". פתלתלה, מכושפת, מהפנטת, מסעירה, מנחמת, מסתורית, מפתה, בלתי צפויה – you name it – הכל נמצא שם. ובל נשכח את הבלדות, כי ל Shorter יש כשרון נדיר להלחין ולנגן בלדות שכמותן עוד לא נשמעו (בחיי, אני לא מגזים) ובכל אחד מהאלבומים הללו יש לפחות בלדה אחת ששווה רק בשבילה לקנות את האלבום.

בהערת אגב, אציין גם שבמקביל להקלטות שעשה Wayne Shorter עבור BlueNote הוא שימש כחבר קבוע בחמישיית Miles Davis (הלא היא ה- The Second Quintet המהוללת), וגם להרכב של Miles הלחין Shorter קטעים רבים והקליט לא מעט – אבל על פעילותו בהרכב של Miles אכתוב בהרחבה בחלק השלישי והאחרון של הסקירה.

אז בואו ניגש לאלבומים עצמם:

האלבום הראשון הוא Night Dreamer ומשתתפים בו, מלבד Shorter בטנור, Lee Morgan בחצוצרה (שותפו הראשון של Shorter בפרונט ליין של Blakey וגם מי שהביא אותו ל Messangers), McCoy Tyner בפסנתר, Reggie Workman בבאס (גם הוא ניגן עם Shorter אצל Blakey) ו Elvin Jones בתופים. לדעתי, האלבום הזה, בעיקר בגלל Morgan, מייצר את הקשר בין Shorter "הישן" (של ה Messangers) ל Shorter "החדש". דווקא הנגינה של Lee Morgan נשמעת קצת מחוץ להקשר הנכון, ונראה כאילו הוא היחיד שלא הבין ששינו את הכללים. מעניין להווכח שכש Shorter משתתף באלבומים של Morgan (והוא הרבה לעשות זאת) הוא תמיד ידע להתאים את עצמו לחומר שכתב Morgan ואף הלחנים שהוא עצמו כתב לאלבומים אלו מותאמים ככפפה לסגנון של Morgan. ואילו דווקא Lee Morgan, מצדו, קצת פחות הצליח להתאים את עצמו למוסיקה החדשה של Shorter. הוא ממשיך לנגן כאילו היה זה סשן Hard Bop וקצת מפספס את ההזדמנות לצאת עם Shorter למסע חדש ומרתק.

את האלבום השני, Juju, הקליט Shorter ברביעייה כשלושה חודשים לאחר מכן. באלבום משתתף אותו הרכב כמו באלבום הראשון (Shorter, Tyner, Workman, Jones) אך הפעם ויתר Shorter על שירותיו של Lee Morgan. לטעמי בצדק. עכשיו כשהוא בהרכב קטן יותר יכל Shorter ללכת קצת רחוק יותר, לנתק עוד חוליה בשלשלת שמחברת אותו ל Hard Bop ולסגנון של ה Messangers המזוהה כל כך עם BlueNote. לאחר זמן רב שלא הקליט ברביעייה שב Wayne Shorter לפורמט הזה בו אין איש לצדו בפרונט והוא חשוף וחופשי לגמרי. Shorter עובר את המשוכה הזו בהצלחה רבה ועוד יחזור להקליט בפורמט הזה בהמשך. התחושה שלי היא שהנגינה שלו מכאן ואילך מתחילה להשתחרר מהסגנון שכה אפיין אותה עד אז. Shorter כבר לא מתעסק בפראזות אלא יותר ביצירת אווירה באמצעות צלילים, ביצירת קווים וכתמים מוסיקליים באמצעות הסקסופון. מצד אחד זה דומה מאד לקונספציה של Coltrane (שעבר לנגן Sheets of sound) אבל מצד שני - שונה לחלוטין: יותר מלודי והרבה יותר מינימליסטי.

את האלבום השלישי, Speak No Evil, הקליט Shorter שוב בחמישייה, ארבעה חודשים אחרי Juju. הפעם נקרא לדגל חצוצרן אחר, Freddie Hubbard שגם הוא התחנך בבית הספר של Art Blakey וניגן לצד Shorter ב Messangers. השילוב בין Shorter ל Hubbard מייצר ניצוצות וניכר ש Hubbard מסוגל להתאים את עצמו למוסיקה של Shorter בצורה טובה יותר מאשר Lee Morgan (כן, זה לא תחרות. אני יודע) . אבל לא רק החצוצרן הוחלף. לצדם של Shorter ו Hubbard מנגנים הפעם Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס (שניהם מנגנים באותה תקופה עם Shorter בחמישיית Miles Davis) ו Elvin Jones בתופים. השינוי בכסא הפסנתרן הוא לא פחות ממדהים. Herbie Hancock נשמע כמו אחיו התאום של Shorter. הסגנון שלו שונה לגמרי מהסגנון של McCoy Tyner ולמרות שגם Tyner בהחלט התאים לסגנון החדש של Shorter, עם Herbie Hancock זו כבר ליגה אחרת. הוא לא רק מוצא את מקומו במוסיקה של Shorter, הוא מצליח לשדרג אותה להוסיף לה עוד צבעים ועוד תחושות ולתת תחושת עומק. פתאום אני מוצא את עצמי מחכה בקוצר רוח לסולו של Hancock...

האלבום הרביעי, The Soothsayer, הוקלט בשנת 1965, קצת למעלה מחודשיים לאחר האלבום הקודם. כאן יש שילוב מעניין של sideman-ים. McCoy Tyner שבשני האלבומים הראשונים צוות ל Elvin Jones, בן זוגו המושלם ברביעייה של Coltrane, מקבל פרטנר חדש ומעניין מאד – המתופף Tony Williams, הרכש החדש של חמישיית Miles Davis. הבאסיסט Reggie Workman אף הוא חוזר להקליט עם Shorter, ובנוסף מנגנים כאן גם Freddie Hubbard בחצוצרה ותוספת חדשה ומצויינת היא נוכחותו של James Spaulding באלט. האלבום הזה מצויין אבל סובל מאיכות הקלטה בעייתית. בתדרים מסויימים (בעיקר בצליל של Shorter ושל Spaulding) נשמע buzz מתכתי שגרם לי לרוץ שוב ושוב לבדוק האם הרמקולים שלי בסדר. אז למי שאינו אודיופיל מושלם ומסוגל להתמודד עם קצת זמזום (הדיסק עדיין שמיע, כן?) המוסיקה נפלאה ומעניין לשמוע איך העיבודים של Shorter להרכב של שישייה (Shorter עשה לא מעט עיבודים לשישייה כשהיה עם ה Messangers) התעדכנו והותאמו לסגנון החדש.

יתכן שאיכות ההקלטה היא שגרמה לכך שהאלבום ישכב במחסנים של BlueNote משך שנים ארוכות עד שיראה אור, אבל לא ברור איזה תירוץ ימצאו ב BlueNote למחדל האלבום החמישי.

האלבום החמישי, Etcetera, הוקלט אף הוא בשנת 1965, כשלושה חודשים לאחר The Soothsayer, ואף הוא לא זכה לראות אור אלא שנים רבות לאחר הקלטתו. כאן כבר אי אפשר להאשים את איכות ההקלטה. מבחינת המוסיקה – Shorter חוזר כאן להקליט ברביעייה, הפעם עם Herbie Hancock, Cecil McBee בבאס ו Joe Chambers בתופים. איזה אלבום נהדר. Shorter לוקח את הזמן, מנגן את הקטעים לאט לאט ובדרך מפרק אותם (ואת המאזין) לגורמים. השילוב בין Shorter ו Hancock נוסק לגבהים חדשים.

האלבום השישי, The All Seeing Eye שהקליט Shorter בשנת 1965 (ארבעה חודשים לאחר Etcetera), נחשב כתגובה של Shorter ל A Love Supreme של Coltrane שהוקלט רק כמה חודשים לפניו. למרות שאני מעריץ מושבע של Shorter ובמיוחד של הקלטותיו ב BlueNote, לקח לי שנים רבות עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה שבאלבום הזה. Shorter שובר כאן את המסגרות המקובלות של מלודיה ושל קצב והכל נשמע מאד פתוח וחסר גבולות. זה לא אומר שיש ברדק, אלא שכדי להתחבר לאלבום הזה באמת צריך להתנתק מכל ההיסטוריה של Shorter ולא לצפות לשום דבר מוכר (מלבד הצליל וצורת הנגינה שלו, שמזדככת והולכת ונעשית ייחודית יותר ויותר בכל אלבום). לצדו של Shorter מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה ופלוגלהורן, Alan Shorter (אחיו של Wayne) שהלחין את הקטע האחרון ואף מנגן בו בפלוגלהורן, Grachan Moncur III בטרומבון, James Spaulding באלט, Hancock בפסנתר, Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. מוזר בעיניי שב BlueNote החליטו להוציא דווקא את האלבום הזה אחרי Speak No Evil ולהמתין עם האלבומים הרביעי והחמישי (שהם הרבה יותר BlueNote-ים באופיים) כל כך הרבה זמן.

באלבום השביעי, Adam's Apple, (הוקלט בשנת 1966) שוב חוזר Shorter להקליט ברביעייה. ההרכב דומה מאד להרכב שהקליט את Etcetera (Shorter, Hancock, Joe Chambers) אבל את מקומו של Cecil McBee שוב תופס הבאסיסט Reggie Workman. אלבום אדיר עם לחנים מקסימים (מי אמר Footprints ולא קיבל?) ונגינה מצויינת מצד כל המשתתפים. בכלל קשה לי להחליט האם אני מעדיף את Shorter ברביעייה או בהרכב גדול יותר.

האלבום השמיני, Schizophrenia, (הוקלט בשנת 1967, 11 חודשים לאחר Adam's Apple) סוגר את התקופה המדהימה הזו של Shorter בהקלטה של שישייה עם Curtis Fuller בטרומבון (עוד חבר ותיק מתקופת ה Messangers) אליהם מצטרפים James Spaulding הנהדר באלט ובחליל, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. למרות שהמוסיקה היא "Shorter מתקדם" דווקא כאן העיבודים מזכירים לי את ימי ה Hard Bop העליזים של ה Messangers או אולי זו נכוחותו ונגינתו של Fuller שגורמים לאלבום להישמע כך. על כל פנים זהו אלבום יפהפה ומומלץ מאד.

להשלמת הסקירה ההיסטורית (והדיסקוגרפיה ב BlueNote) יש לציין כי Shorter הקליט 3 אלבומים נוספים תחת שמו ב BlueNote

Super Nova (הוקלט ב 1969) – צעדיו הראשונים של Shorter בעולם הפיוז'ן. עם: Sonny Sharrock בגיטרה, Miroslav Vitous בבאס, Jack DeJohnette בתופים, Chick Corea בתופים (?!) וכלי הקשה, Airto Moreira בכלי הקשה ו Walter Booker ו Maria Booker בגיטרה אקוסטית וקולות (בקטע הראשון בלבד).

Moto Grosso Fieo (הוקלט ב 1970) – שלמיטב ידיעתי לא יצא מעולם ב CD וגם הוא פיוז'ן. מנגנים בו לצד Shorter גם Dave Holland בגיטרה אקוסטית ובאס, John McLaughlin בגיטרה, Miroslav Vitous ו Ron Carter בבאס, Chick Corea בתופים (שוב ?) מרימבה וכלי הקשה.

Odyssey Of Iska (הוקלט ב 1970) – עוד אלבום פיוז'ן. האחרון שהוציא Shorter תחת הלייבל BlueNote והראשון (תחת שמו) בו הוא מנגן בסקסופון סופרן. מנגנים בו David Friedman בויבראפון ומרימבה, Gene Bertoncini בגיטרה, Ron Carter ו Cecil McBee בבאס, Billy Hart ו Alphonse Mouzon בתופים ו Frank Cuomo בתופים וכל הקשה.

בכתובים מצאתי כי באותה שנה הוא הקליט חומר לאלבום נוסף שנדחה, לא עלינו, על ידי BlueNote, אך אל חשש. בשנת 1971 כבר חתמו Wayne Shorter ו Joe Zawinul (שניגן עם Shorter אצל Maynard Ferguson) עם הלייבל Columbia תחת ההרכב Weather Report שהפך להרכב הפיוז'ן המצליח בכל הזמנים...