יומיים בפסטיבל הג'אז בים האדום 2013

אתמול הסתיים פסטיבל הג'אז ה- 27 באילת. הפסטיבל השנה התאפיין בשני מרכיבי מפתח שתרמו לאוויר ולאווירה המיוחדת. המרכיב הראשון קשור, כאמור, לאוויר. ואני מתכוון לבריזה המבורכת שנשבה כבר משעות הערב המוקדמות והקלה באופן משמעותי על עומס החום הרגיל של אילת. למיטב זכרוני בשנים האחרונות הורגש חסרונו של המרכיב הזה ואילו השנה היה כל כך כיף לחוש שוב את הבריזה הקרירה (יחסית) והמלטפת במשך כל הערב והלילה.

המרכיב השני קשור לאווירה ואחראי לו אלי דג'יברי שמלבד היותו מנהל אומנותי בפסטיבל (לצדו של דובי לנץ) היווה גורם מקשר ומאחד בין האמנים השונים שהגיעו לפסטיבל ונראה שנוכחותו המפרגנת  והפמיליאריות שלו גרמה להם להנות מהפסטיבל וממפגש בין מוסיקאים. השנה, יותר מתמיד, ניתן היה לראות את המוסיקאים הזרים מסתובבים בין באי הפסטיבל, נהנים מהמגע הבלתי אמצעי עם הקהל ומחברתם של מוסיקאים אחרים, וכמובן ההשתתפות הערה בג'אם סשן המסורתי.

אבישי ועומר. צילום: אלוני

פתחתי את הפסטיבל בטריו Triveni של אבישי כהן עם עומר אביטל ו Jeff Ballard שניגנו את החומר מהאלבום Triveni II. שמחתי מאד לגלות שאבישי, שנמצא בשנים האחרונות ב top form, רק הולך ומשתבח. חצוצרן נפלא שכבר נפטר מהצורך להוכיח את זה כל פעם מחדש. יש לו גרוב נדיר שמאפשר לו לנגן כמו שאף חצוצרן אחר לא מנגן עם בניה נכונה של המתח לאורך הקטע ושימוש מושכל בפאוזות טעונות. עומר אביטל הוא כמובן פרטנר ותיק ומושלם למוסיקה של אבישי. התקשורת ביניהם, השמחה המדבקת שלו על הבמה והמלודיות שלו, הפעם עם המון "ציטוטים", נתנו לאבישי בסיס להמריא ממנו לכל כיוון שיחפץ.  אי אפשר לדבר על גרוב מבלי להזכיר את השותף השלישי Jeff Ballard שהפעם היה מעט פחות מפוקס מאשר בדרך כלל ולמרות שהביא איתו את ההקשבה והסגנון הייחודי שלו, בהופעה הזו הוא לא התעלה לרמה אליה הוא יכול להגיע ועדיין היתה הופעה נהדרת.

דייויד ביני. צילום: אלוני

משם המשכתי להופעה של Antonio Sanchez ו Migration (David Binney באלט, John Escreet בפסנתר, Matt Brewer בבאס). ההרכב הזה פלוס Donny McCaslin שלא הגיע לארץ, הוציאו לפני כמה חודשים אלבום מקסים בשם New Life וההופעה היתה למעשה ביצוע לייב של האלבום הזה. Sanchez הוא מתופף מבוקש ומספיקות כמה דקות לתוך ההופעה כדי להבין מדוע. Sanchez שולט בתופים באופן חריג ויש לו טכניקה של מתופף על. הבעיה היחידה שלי איתו נבעה בדיוק מזה - הוא התאמץ מדי לטעמי והתחושה שקיבלתי ממנו היתה שהוא עובד נורא קשה (בניגוד למשל ל Obed Calvire שנותן לך תחושה שלנגן תופים זה הדבר הכי קל ופשוט שיש). David Binney היה נהדר וממש התפוצץ על הבמה, הסולואים שלו היו טעונים בהמון אנרגיה, מגוונים ומלאי צבע. לקטע הנושא מתוך האלבום, קטע בסגנון Pat Metheny מובהק, הזמין Sanchez את הזמרת Thana Alexa שהיא "במקרה" גם ארוסתו וכאן תמונה אחת שווה אלף מילים.....

הארוסה. צילום: אלוני

משם עברנו למה שהיה אמור להיות הדובדבן של הפסטיבל: חמישיית כוכבים בהנהגת Al Foster. אלא שבמקום לקבל טעימה אמיתית ממה שהחבר'ה האלה יכולים לעשות קיבלנו מופע פושר של שאריות מחוממות. סטנדרטים שנוגנו ללא כיוון ברור וללא הכנה מוקדמת. אין ספק שמוסיקאים ברמתם מנגנים מצויין סטנדרטים גם ללא שום הכנה מוקדמת, אלא שעם הרכב כזה הם היו צריכים להרים את הרף לשמיים ולא לג'מג'ם. Wallace Roney שכולנו זוכרים בתור מי שלמד היטב את תורתו של Miles ניגן סולואים טכניים, חסרי מתח, ללא התחלה אמצע וסוף. Eric Alexander, היה מתוח וחוסר שביעות הרצון שלו ניכר לעיני ולאוזני ואפילו Al Foster פתאום נשמע כמו מתופף סתמי שלא הצליח לאחות את החלקים ולייצר מהם שלם בעל משמעות. תוסיפו לזה את Doug Weiss שנדם להפתעת כולם כשהיה צריך לנגן את תפקיד הבאס ב So What ותבינו למה עזבתי באמצע.

את היום השני פתחתי עם הטריו של Jeff Ballard, Kevin Hayes ו Miguel Zenon. רוב החומר שלהם היה מקורי (של Zenon ושל Hayes) ובניגוד להופעה שסגרה לי את הלילה הקודם ניכר היה שהם הכינו שיעורי בית. Kevin Hayes זיגזג בחן בין הפסנתר וה Rhodes וניגן מצויין בשניהם. Zenon, שיש לו סגנון מאד מודרני וייחודי בהחלט סיפק את הסחורה. ההופעה שלו רק גרמה לי להצטער יותר על ביטול ההופעה של הרביעייה המקורית שלו במשכן מוקדם יותר השנה. אני בהחלט אשמח לשמוע אותו בהרכב שלו מנגן את המוסיקה הפורטוריקנית שלו.

ברנפורד. צילום: אלוני

משם עברתי לרביעיית Branford Marsalis שהכותרת שניתנה להופעתו:An Evening with Branford Marsalis היתה מתונה בהרבה מהכותרת בה הכתיר Branford את האלבום שהקליטו: Four MFs Playin' Tunes.

ברנפורד עלה עם הרביעייה שלו על הבמה, כולם בחליפות מגוהצות ומעומלנות, ותוך דקה החבר'ה האלה פתחו מנועים והמריאו אל על. כל כך מהודק וכל כך אנרגטי. אלה מקצוענים שנמצאים בספירה העליונה של מוסיקאי הג'אז. Joey Calderazzo, פסנתרן ורסטילי להפחיד, Eric Revis על הבאס ו Justin Faulkner שעשה Tain Watts כמעט כמו המקור היו חטיבת קצב שכל נשפן יכול רק לחלום עליה. מרגע שהם התחילו לנגן הרגליים שלי לא הפסיקו לקפוץ במקום. עכשיו תוסיפו לזה את Branford שאת מה שהוא שכח רוב הסקסופוניסטים לעולם לא ידעו ותבינו מה הלך שם. לא פלא שאלי דג'יברי רץ לבמה בסוף ההופעה עם הסקסופון וביקש לנצל את הרגע וההרכב ולנגן לצד Branford.

ג'ואי קלדראזו. צילום: אלוני

עשה טיין ווטס. צילום: אלוני

ההופעה השלישית באותו ערב זימנה לי התלבטות מסויימת. שתי שלישיות כל כך שונות: השלישיה של Nicholas Payton מול השלישיה של יותם זילברשטיין. אני שמח שהלכתי אחרי הלב (והמלצות מחברים שאפשר לסמוך עליהם...) ובחרתי ביותם. זו היתה הופעה רגועה יחסית, בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי האינטנסיביות של Marsalis. יחד עם יותם ניגנו Sam Yahel באורגן האמונד ו Obed Calvire בתופים. יותם, ששפע סופרלטיבים שמימיים לשותפיו לבמה והגיגים בסגנון: "לא כל יום פורים ולא כל פסטיבל הוא זמר", הוא גיטריסט מצויין עם סאונד עגול ומתוק, בעל סגנון ישיר ופשוט (זו מחמאה כמובן) אבל כל הזמן דוחף קדימה. ההופעה כללה מספר קטעים מאלבומו האחרון Brasil (שהוא אלבום נפלא, אך בהרכב אחר לגמרי) והיתה תענוג צרוף לאזני מתחילתה ועד סופה. למרות גילו הצעיר יש משהו מאד בוגר בנגינה הקולחת שלו ובבחירת הקטעים הלא טרוויאליים.

זהו כמעט. את הערב אמור היה לסיים Matt Scofield בגיטרה בלוז שדווקא ממש ציפיתי לה אלא שהוא ביטל ובמקומו גוייסו שלמה יידוב ואלון אולארצי'ק. שני יוצרים רבי זכויות ומאד שונים זה מזה. הם נתנו הופעה שכללה את השירים המוכרים של כל אחד מהם, לסירוגין. יידוב באופן כללי נשאר קרוב יותר למקור ואילו אולארצ'יק נתן להרכב הרבה יותר חופש לשחק עם המוסיקה שלו ובסך הכל זו היתה הופעה כיפית מאד.

אני בוש להודות שכחותיי לא עמדו לי ללכת לג'אמים אבל מי שהיו סיפרו על נוכחות מרשימה והשתתפות נדיבה של האורחים מחו"ל, ואין לי אלא להצטער שהפעם לא הגעתי לזה.

וגם.... Gerald Clayton – עוד נשאר אצלי בגדר חובה.

ניקולס פייטון והמתקן.

פסטיבל ג'אז בים האדום, אילת 2013

חום הגהינום בחוץ, הילדים כבר מטפסים על הקירות בפנים, זה בדיוק הזמן הזה בשנה שבו מתחילים לפנטז על אילת. או במקרה שלי על פסטיבל הג'אז באילת. המפעל הוותיק הזה, שידע תקופות מפוארות (וגם ימים קשים), ממשיך במסורת זו השנה ה- 27. עוד ממשיכים גם שני המנהלים האומנותיים שעשו עבודה כל כך טובה בשנה שעברה: דובי לנץ ואלי דג'יברי.

בשנה שעברה עבר הפסטיבל לאמצע יולי, מה שאיפשר להשיג מלונות בזול יחסית. השנה הוא חזר להתקיים בשבוע האחרון של החופש הגדול  (18 עד 21 באוגוסט 2013) -  מה שאומר שתשכחו ממלונות במחירים שפויים.

אבל עזבו אתכם משטויות, באנו לדבר על מוסיקה. אז למה ניתן לצפות? האמת היא שרף הציפיות השנה גבוה מאד. קחו נשימה ועיינו ברשימת האמנים המקומיים והזרים שיבואו לשרוף את הבמות הלוהטות ממילא בחום האילתי של סוף אוגוסט.

רביעיית בראנפורד מארסליס

Branford Marsalis, ללא ספק ה"שם הגדול" של הפסטיבל השנה חוזר שוב להופיע בישראל. Branford מגיע עם הרביעייה שלו: Joey Calderazzo בפסנתר, Eric Reeves בבאס ו Justin Faulkner בתופים.

שתי שלישיות חצוצרה / באס / תופים:

שלישיית החצוצרן Nicholas Payton עם Braylon Lacy בבאס ו Corey Fonville בתופים. Payton שסיגל בשנים האחרונות עמדה לוחמנית מאד כלפי הממסד הלבן לא מסכים עוד להיות מתוייג תחת הז'אנר "ג'אז" שלטענתו הוא תיוג משפיל שהמציאו הלבנים בארה"ב, והוא מכנה את המוסיקה שלו ואת הג'אז בכלל BAM (ראשי תיבות של Black American Music). הוא גם כותב בלוג מאד דעתני בנושא.

ו אבישי כהן (החצוצרן) עם Triveni (עומר אביטל בבאס ו Jeff Ballard  בתופים) – ולמי שצריך הנה תזכורת ממה שכתבתי על הופעתם המשובחת (עם יונתן אבישי בפסנתר במקום עומר אביטל בבאס) בפסטיבל תל אביב בשנה שעברה.

וכאן עם עומר אביטל ועם Nasheet Waits בתופים:

שלישיית Gerald Clayton, פסנתרן יליד הולנד שגדל בקליפורניה ומייצג בפסטיבל את הדור הצעיר הנוכחי של נגני הטריו פסנתר היצירתי. בהרכב איתו מנגנים Joe Sanders בבאס ו Pete Van Nostrand בתופים.

והנה לינק להופעה מלאה (אודיו בלבד) של הטריו מפברואר 2010 ב Village Vanguard בניו יורק (עם , Justin Brown בתופים).

Jane Monheit שתופיע עם תלמידי ה Thelonious Monk Institute היוקרתי, שגם אבישי כהן (החצוצרן) זכה להימנות עם תלמידיו.

אוהבי התופים יגלו שיש השנה שלושה הרכבים שמונהגים בידי מתופפים נהדרים.

חמישיית כוכבים בהנהגת המתופף Al Foster עם Wallace Roney בחצוצרה, Eric Alexander בטנור, Adam Birnbaum בפסנתר  ו Doug Weiss בבאס.

המתופף עתיר הזכויות Antonio Sanchez  (ניגן עם Michael Brecker , Pat Metheny,  Chick Corea, Joshua Redman ועוד...) וההרכב Migration  - חמישייה עם David Binney בסקסופון, John Escreet  בפסנתר, Matt Brewer בבאס ו Thana Alexa בווקאל.

המתופף Jeff Ballard (שמנגן גם עם אבישי כהן ב Triveni) ינגן בטריו עם האלטיסט הפורטו ריקני (שהבריז מההופעה במשכן....) Miguel Zenon והפסנתרן Kevin Hayes (שניגן עם דג'יברי ברביעיה של Al Foster וגם הקליט איתו דואט).

שתי שלישיות גיטרה / אורגן / תופים מבטיחות במיוחד:

שלישיית הגיטריסט Matt Scofield (אין קשר ל John Scofield) עם Jonny Henderson באורגן ו Jamie Little בתופים שינגנו בלוז לפנים:

ושלישיית יותם זילברשטיין עם Sam Yahel  ו Obed Calvaire. החבר'ה האלה (עם Gregory Hutchinson בתופים) העיפו את הגג בשנה שעברה ב North Sea Jazz Festival. הנה תזכורת:

שישיית תמי שפר (שירה), עם חגי עמיר באלט, עמית פרידמן בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ורונן איציק בתופים.

אסתר ראדה המהפנטת, שנתנה הופעה מדוברת מאד בפסטיבל תל אביב השנה, נותנת צ'אנס נוסף למי שפספס את ההופעה ההיא בתל אביב, עם: בן חוזה בגיטרה, מיכאל גיא בבאס, דן מאיו בתופים, ליאור רומנו בקלידים, גל דהן בסקסופון, מעיין מילו בטרמובון וינון פרץ בחצוצרה.

שלישיית אלברט בגר, הנציג הבולט של הג'אז החופשי בארצנו הקטנטונת, עם אסף חכימי בבאס ויואב זוהר בתופים.

שלישיית Tatran עם תמוז דקל בגיטרה, אופיר בנימינוב בבאס ודן מאיו בתופים. לא הכרתי אותם עד כה, אבל מהסמפלים שבאתר שלהם הם נשמעים מצויין:

שלישיית האקורדיאונים הפולנית Motion Trio.

ו... Joao Bosco אחד (כי גם לדובי לנץ מגיע לרקוד) עם Ricardo Silveria בגיטרה, Joao Baptista בבאס, 

Kiko Freitas בתופים ו Armando Marcel בכלי הקשה. הם גם יארחו את אחינועם ניני וגילי דור.

ובגרסה המלאה, למיטיבי לכת: