דפים

יום שישי, 28 בנובמבר 2008

Eri Yamamoto - הרומן שלי עם ארי

הרומן שלי עם Eri Yamamoto התחיל במקרה. חיפשתי משהו אחד, מצאתי משהו אחר, נדדתי מכאן לשם ופתאום מצאתי את עצמי מוקף במוסיקה שלה, נפעם מהכשרון ומיפי המוסיקה שהיא יוצרת.

מקריות, אף כי בסדר גודל שונה לגמרי, היא גם זו שאחראית לרומן של Eri Yamamoto עם הג'אז. Eri, פסנתרנית קלאסית שנולדה ולמדה ביפן, הגיע לבקר את אחותה בניו-יורק בשנת 1995 ובמקרה לגמרי, תפסה הופעה של Tommy Flanagan בסנטרל פארק. Eri אשר לא שמעה ג'אז לפני כן ובכלל לא היתה מודעת לז'אנר נשבתה בקסמי המכשף Flanagan (ובאמת אי אפשר להאשים אותה) והחליטה להתעמק בנושא. בשנת 1996 כבר נרשמה ללימודים ב New School of Music ובשנת 2000 סיימה את לימודיה כשהיא משאירה מאחוריה שובל של מעריצים מבין מוריה. אחד המורים אצלו למדה היה Reggie Workman הבאסיסט, שיעץ לה, עוד בהיותה תלמידה, למצוא gig קבוע ולהתחיל להופיע כמה שיותר מהר מכיוון שההופעות החיות במקומות קטנים הן חלק עיקרי בתהליך עיצובו של מוסיקאי ג'אז. Eri לקחה את העצה ברצינות והחלה להופיע במקום קטן ב Village בשם Arthur's Tavern. ההתקדמות שלה בלימודים וביכולת הנגינה היתה מטאורית ובתוך שנתיים שלוש כבר פיתחה סגנון אישי ומגובש. זהו הישג מדהים בייחוד לאור הרקע שלה. Eri Yamamoto הפכה במהרה לאחד הסודות השמורים בסצינת הג'אז של ניו-יורק. לא הרבה הכירו אותה, אבל כמעט כל מי ששמע אותה הפך למעריץ ושמה עבר מפה לאוזן.

אם אתם מדמיינים כעת בחורה יפנית קומפקטית שמפרקת פסנתרים לארוחת בוקר בסגנון Hirmoi – אתם ממש לא בכיוון. הנגינה של Eri, כיאה לפסנתרנית שבאה מהמוסיקה הקלאסית, לא עוסקת ביצירת אפקטים או בשחרור אגרסיות. הכיוון הוא הרבה יותר מלודי, סיפורי, לעיתים מופשט ולעיתים פרשנויות חדשות ומעניינות שלה לסטנדרטים מוכרים. ניתן לשמוע בנגינה שלה ערב רב של השפעות כמו Jarrett, Ahmad Jamal ו Brad Mehldau אם למנות לפחות חלק.


אבל במקום שאני אשבור את הראש איך להפוך מוסיקה מדהימה למילים – בואו נדבר על האלבומים, כי זה הדבר האמיתי.


תחילה אלבום הבכורה, Up & Coming, שהוקלט בשנת 2001 ויצא בלייבל Jane Street Records. מנגנים בו לצד Eri Yamamoto גם הבאסיסט John Davis והמתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. כמצופה וכמקובל באלבומי בכורה של פסנתרנים, Eri מנסה כוחה במספר סטנדרטים (All blues, Without A Song, Billie's Bounce ו My Foolish Heart) ולמרות שמדובר בקטעים שהוקלטו אינספור פעמים על ידי מוסיקאים מנוסים וותיקים שנדמה שכבר עשו עם השירים הללו כל מה שאפשר לעשות – Eri מצליחה להוציא תחת ידיה תוצאה מרעננת, מעניינת ומצויינת.

שנה לאחר מכן, עדיין באותו לייבל, יצא אלבומה השני Three Feel שוב עם Ikuo Takeuchi בתופים אולם Alan Hampton מנגן בבאס. הפעם מקבל My Favorite Things טיפול מיוחד ושונה.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, הקליטה Eri את אלבומה השלישי והאחרון עבור הלייבל Jane Street Records, בשם Colors. הבאסיסט הפעם הוא Ben Street והמתופף נשאר Ikuo Takeuchi.


בשנת 2005 עבד William Parker, שהוא ככל הנראה הבאסיסט הכי מעניין והכי מגוון בג'אז כיום, על אלבום חריג ויוצא דופן מבחינתו: טריו "קלאסי" עם פסנתר ותופים אשר בניגוד למוסיקה לה היינו מורגלים ממנו יהיה הרבה יותר קומוניקטיבי ויחשוף צד אחר, קל יותר לעיכול, של Parker. לצורך הפרוייקט לקח Parker את Eri Yamamoto כפסנתרנית (ולא את Mathew Shipp הפסנתרן הקבוע איתו הוא עובד) ואת Michael Tompson בתופים. התוצאה נפלאה ממש והאלבום המדובר הוא Luc's Lantern, שיצא בלייבל Thirsty Ear, שידבר גם למי שהשם William Parker מתקשר אצלו עם Free חסר הגיון וסדר.

באופן לא מפתיע, הפרוייקט הזה של Parker לקח את Eri למחוזות רחוקים והנגינה שלה באלבום הזה, כמו בכל מה שיבוא אחריו, שונה מאד מהנגינה שלה בשלושת האלבומים הראשונים שהקליטה. סגנון הנגינה שלה שהיה עד אז בעל אוריינטציה של ג'אז מיינסטרימי מודרני (אם כי מיוחד) השתחרר והפך יותר אימפרסיוניסטי ומופשט. גם הלחנים שלה השתחררו ונשענו פחות ופחות על מבנים מוכרים. בקיצור ההתחברות עם Parker וחבורתו בהחלט פתחו אצלה פתח למשהו אחר, שונה ועוד יותר אישי. אך בד בבד היא מצליחה לשמור על הנגישות, על היופי ועל הפשטות שאפיינו את אלבומיה המוקדמים.

Eri עברה, אפוא, להקליט בלייבל Thirsty Ear העוסק בעיקר ב Free Jazz. בשנת 2006 היא הקליטה עבור הלייבל הזה אלבום בשם Cobalt Blue עם David Ambrosio בבאס ועם המתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. ההרכב עם Ambrioso בבאס (בתמונה למעלה) הפך להיות הרכב הטריו הקבוע שלה, איתו היא מופיעה ומקליטה עד היום.

בינתיים, Parker שהתרשם מאד מכשרונה ומיכולותיה שלי Eri שילב אותה גם בפרוייקט אחר שלו, הרכב בשם Raining On The Moon, העוסק בקשר שבין מוסיקה ובין שירה (poetry). האלבום בו משתתפת Eri Yamamoto נקרא Corn Meal Dance (בלייבל Aum Fidelity).

בשנת 2008 הוציאה Eri Yamamoto שני אלבומים בלייבל Aum Fidelity בו החל להקליט גם William Parker. האלבום האחד, Redwoods, הוא אלבום טריו עם הצוות הקבוע (Ambrioso ו Takeuchi) והאלבום השני, Duologue, הוא האלבום הראשון שהקליטה Eri Yamamoto כלידרית שלא במסגרת טריו – זהו אלבום דואטים עם ארבעה מוסיקאים (William Parker, Hamid Drake, Daniel Certer ו Federico Ughi) הפעילים בעיקר בזירת ה Free , כאשר עם כל אחד מהם הקליטה Eri Yamamoto שני קטעים שכתבה במיוחד עבורו. הלחנים מקסימים והביצועים מלאי חכמה, עדינות ורגש. למרות הרקע של המוסיקאים עמם היא מנגנת בדואטים האלה, ולמרות שזה בפירוש אינו ג'אז מסורתי במובן המקובל של המילה, האלבום מאד נגיש ונותן ביטוי לכשרונה של Eri כמלחינה.

עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות שאחד ממארגני הפסטיבלים יקח יוזמה, ירים טלפון ל Eri Yamamoto ויזמין אותה להופיע כאן. כי כמו שאמר Charlie Parker: עכשיו זה הזמן. בעוד כמה שנים היא כבר תהיה עסוקה מדי, מפורסמת מדי והבאתה להופיע בארץ ודאי תהיה יקרה מדי...

מי שמעוניין לשמוע קטעים לדוגמא - ימצאם כאן.


יום שני, 10 בנובמבר 2008

Donald Byrd & Pepper Adams


הנה חובה נעימה: הבטחתי שאכתוב על נגני בריטון. תכננתי לכתוב על Shahib Shihab הנהדר (ועוד אעשה זאת) אבל החלטתי ללכת על משהו יותר גדול, שישלב גם את האהבה שלי לבריטון וגם את האהבה שלי לחצוצרן Donald Byrd, אחד החצוצרנים המצויינים והאנשים המיוחדים בג'אז. אז הנה היא לפניכם - סקירת האלבומים שהקליטו הצמד Donald Byrd (חצוצרה) ו Pepper Adams (סקסופון בריטון).

התקופה בה נערכו ההקלטות המדוברות הינה בין השנים 1958 ל 1961. הן Byrd והן Adams כבר היו מוסיקאים מוכרים למדי בזירת הג'אז. Byrd כבר הספיק בקריירה הקצרה שלו לנגן ולהקליט עם Art Blakey, Max Roach, Hank Mobley, Sonny Rollins, Horace Silver, Gigi Gryce עמו היה Byrd שותף בהובלת ההרכב Jazz Lab, הוא הקליט גם מספר אלבומים עם Jackie McLean, עם Coltrane ועם עוד רבים אחרים והשתתף כבר בכמה עשרות אלבומים, חלקם אלבומים שיצאו תחת שמו – כל זה בשלוש שנים בלבד. מן הצד השני, Pepper Adams, הסתמן ככוכב עולה על הבריטון. הוא ניגן עם Stan Kenton, Maynard Ferguson, Chet Baker ו Coltrane. העובדה ש Adams היה לבן וניגן בריטון גרמה לכך שרבים ציפו ממנו להישמע "מתוק" ונקי כמו Gerry Mulligan אבל Adams העדיף צליל יותר אגרסיבי ו"מלוכלך" מהצליל של Mulligan. למעשה הוא ניגן על הבריטון כאילו היה טנור ולא נתן לגודל הפיזי של הכלי המסורבל להפריע לו לנגן עליו בקלילות ובמהירות. אין פלא, אפוא, שהוא הסתדר היטב עם החבר'ה השחורים הצעירים שהקליטו ב BlueNote ואף היווה מקור לחיקוי ולהשראה לנגני בריטון רבים שבאו אחריו.

Byrd ו Adams הסתובבו באותם חוגים זמן רב. שניהם ילידי Detroit והיו פעילים בזירת הג'אז המקומית בצעירותם, לאחר מכן למדו שניהם באותו קולג' ולאחר מכן, כשהגיעו ל New York, הם נפגשו וניגנו ביחד במספר הזדמנויות אבל אף פעם לא בהרכב משלהם אלא כחלק מהרכבים של אחרים.

הכימיה האישית והמוסיקלית ששררה ביניהם יצרה את התנאים לשיתוף הפעולה הפורה, כאשר Byrd מביא את הנקיון, המתיקות והליריות שתמיד אפיינה את נגינתו ואילו Adams מביא את החספוס, הלכלוך והבלוז גם בנגינה וגם בצליל. שניהם, Byrd ו Adams, אף פעם לא עסקו בהפגנת וירטואוזיות או ב show off אלא תמיד היו מאד ממוקדים במוסיקה עצמה והנגינה שלהם באה לשרת המוסיקה ולא להיפך. אמנם אף אחד מהאלבומים שהקליטו ביחד לא שינה את פני הג'אז, לא פרץ גבולות ובוודאי לא היה יצירת מופת בשום מובן שהוא, אבל כל מי ששומע את ההקלטות מגיע למסקנה אחת ברורה: השילוב בין החצוצרה של Byrd והבריטון של Adams פשוט נשמע מצויין.

האלבום הראשון שהוציא הצמד הזה תחת ידו הוא 10 To 4 At The 5 Spot בלייבל Riverside אינו פחות ממצויין והוא יצא, בניגוד לאלבומים שיצאו ב BlueNote, תחת שמו של Pepper Adams. כפי שמעיד שמו זהו אלבום שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה Five Spot בשנת 1958 ומנגנים בו לצד Donald Byrd ו Pepper Adams גם Bobby Timmons בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Elvin Jones בתופים.



לאחר מכן, עדיין בשנת 1958, הוקלט Off The Races. זהו האלבום הראשון שהקליטו Byrd & Adams עבור BlueNote ומנגנים בו גם Jackie McLean בסקסופון אלט (שותף ותיק של Donald Byrd), הפסנתרן Wynton Kelly, הבאסיסט Sam Jones ו Art Taylor בתופים.

עוד בטרם הוקלט האלבום הבא זומנו Byrd ו Adams לנגן בהרכב של Thelonious Monk שתועד באלבום המפורסם The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall עליו כבר כתבתי כאן לפני כשנה.


האלבום הבא בתור היה Byrd In Hand שהוקלט, שוב עבור BlueNote, בשנת 1959. כאן מארחים Byrd ו Adams את Charlie Rouse הנהדר בטנור (כנראה בעקבות שיתוף הפעולה איתו בתזמורת ה Town Hall של Monk) ואיתם מנגנים Walter Davis בפסנתר, ושוב Sam Jones ו Art Taylor. האלבום הזה פשוט נפלא בעיני. העיבודים לחצוצרה, בריטון וטנור נשמעים פנטסטי והנגינה של שלושת הנשפנים משובחת ומלאת שמחת חיים. בכלל, לשמוע את Charlie Rouse מחוץ להקשר הברור של Monk זו חוויה מענגת והוא נותן לאלבום טאצ' בלוזי בולט עוד יותר מהרגיל באלבומים של הצמד.


בשלב הזה היתה הפסקה קלה בהקלטות האולפן של הצמד ל BlueNote, אבל Byrd ו Adams המשיכו להופיע כל אימת שהדבר התאפשר. הופעה אחת כזו, משנת 1960, תועדה באלבום כפול בשם Donald Byrd and Pepper Adams At The Half Note Café. מנגנים שם Duke Pearson בפסנתר, Laymon Jackson בבאס ו Lex Humphries בתופים.

שנת 1960 היתה שנה פורייה במיוחד עבור הצמד. על אף שלא הקליטו אלבום אולפן עבור BlueNote באותה שנה, הם לא הפסיקו להקליט וניגנו ביחד כחלק משישייה של מוסיקאים מ Detroit שהקליטה בשנת 1960 ללייבל Bethlehem אלבום בשם Motor City Scene ביחד עם Tommy Flanagan בפסנתר, Kenny Burrell בגיטרה, Paul Chambers בבאס ו Louis Hayes בתופים.

באותה שנה גם נפגשו השניים בפסנתרן צעיר ומוכשר בשם Herbie Hancock ומעשה שהיה, כך היה: לתחילתו של אחד מסיבובי ההופעות ההופעות שתוכננו להרכב (10 ימים במילווקי אם זה ממש חשוב לכם), לא יכול היה Duke Pearson, ששימש כפסנתרן הקבוע שלהם, להגיע וכך מצאו את עצמם Donald Byrd ו Pepper Adams בחיפוש אחר פסנתרן מחליף לשלושת ימי ההופעות הראשונים. הם הלכו לשמוע את Herbie Hancock ב Jam Session. למרות שלדברי Hancock הוא ניגן גרוע במיוחד באותו ערב, כנראה ש Byrd ו Adams דווקא הצליחו להתרשם ממנו ולקחו אותו איתם. לאחר שתמו שלוש ההופעות ביחד הם הודיעו לו שערכו הצבעה בקרב חברי ההרכב והוחלט שהוא יחליף את Duke Pearson. לא רק בהופעות במילווקי אלא בכלל. כך, למעשה, היו אלה Byrd ו Adams שנתנו ל Herbie את ההזדמנות הראשונה שלו להקליט ואת הקלטת הבכורה שלו ניתן לשמוע באלבום שלהם בשם Out Of This World שהוקלט ב 1960 עבור הלייבל Warwick עם Laymon Jackson בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.

ההקלטות עבור BlueNote נמשכו בשנת 1961 באלבום Chant בו שוב מופיע "הרכש החדש" Herbie Hancock אשר זו היתה בסך הכל הפעם השניה שלו באולפן ההקלטות, וההקלטה הראשונה עבור BlueNote. שנים אחר כך סיפר Hancock כי חובו ל Donlad Byrd לא מסתכם רק בכך שעשה את ההקלטות הראשונות שלו בזכות Byrd ו Adamsאלא גם ש Donald Byrd היה מי ששכנע אותו להקים חברת publishing עצמאית (דבר שאפשר Hancock להנות מהתמלוגים על המוסיקה שהלחין, וכידוע במקרה שלו היה ממה להנות) וכן היה זה Byrd שהשיג לו את החוזה להקליט את האלבום הראשון כלידר עבור BlueNote.

מכל מקום, מלבד Byrd, Adams ו Hancock מנגנים באלבום הזה Doug Watkins בבאס ו Teddy Robinson. אלא שב BlueNote כנראה לא כל כך האמינו באלבום הזה והוא לא יצא לשוק אלא רק בשנת 1979. גם היום, למיטב ידיעתי, הוא לא מודפס וקשה מאד להשיגו.

בהמשך אותה שנה (61') חזרו Byrd ו Adams לאולפן של Rudy Van Gelder עוד פעמיים: פעם אחת עם הפסנתרן הקודם, Duke Pearson, שגם הלחין ארבעה מתוך ששת הקטעים באלבום, Laymon Jackson בבאס ו Philly Joe Jones בתופים והקליטו את The Cat Walk, ופעם שניה עם Hancock בפסנתר, Butch Warren בבאס ו Billy Higgins בתופים והקליטו את Royal Flush המצויין. שמיעה של שני האלבומים הללו זה לצד זה מחדדת את ההבחנה בתרומתו הייחודית של כל אחד מהפסנתרנים הללו לצליל הכולל של ההרכב.

כאן למעשה נסתיים שיתוף הפעולה ההדוק בין המוסיקאים והם נפרדו ופנו לאפיקים חדשים. Pepper Adams חבר ל Thad Jones והשתתף בפרוייקטים שונים בין היתר עם Mingus. משך שנים רבות הוא היה חלק בלתי נפרד מה big band המהולל של Mel Lewis ו Thad Jones עמם ניגן עד מותו בשנת 1986.

שותפו, Byrd, נסע בתחילת שנות השישים לאירופה ללמוד הלחנה והמשיך להקליט שורה של אלבומים עבור Blue Note. בשנות ה 70 הלך Byrd בכיוון מסחרי יותר מבחינה מוסיקלית והקליט מוסיקה יותר Fאנקית ו"חשמלית", במהלך שנות השבעים אף הלך ללמוד משפטים והפך לעורך דין פעיל בנושא זכויות אדם בכלל וזכויות השחרוים בפרט, אך הוא לא נטש לגמרי את המוסיקה. הוא המשיך להקליט ובעיקר ללמד, אך לבסוף, בשנות התשעים שימש Byrd כפרופסור למשפטים ועסק בעיקר בהוראה.

למרות ששיתוף הפעולה ביניהם הסתיים כאמור בשנת 1961, בשנת 1967 שוב נפגשו הצמד Byrd & Adams והקליטו את The Creeper יחד Sonny Red בסקסופון אלט, Chick Corea בפסנתר, Miroslav Vitous בבאס ו Mickey Roker בתופים. הקטע הראשון באלבום הזה שונה לגמרי מהאלבומים הקודמים והוא ממחיש את השינוי שעבר הג'אז בששת השנים שחלפו. מעניין לשמוע כיצד התאימו את עצמם Byrd ו Adams, אשפי ה Hard Bop לסגנון המשוחרר והמודרני יותר שמופגן כאן. בהמשך האלבום חוזרים Byrd ו Adams לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, והתוצאה היא אלבום מצויין שלא מבייש, לדעתי, את האלבומים הקודמים, וגם Chick Corea נהדר. אבל שוב ב BlueNote כנראה לא השתגעו מהתוצאה ושחררו אותה לציבור רק ב 1981. גם האלבום הזה אינו זמין כיום.

הערה אחרונה לפני סיום: אחת הסיבות בגינן נמנעתי מלכתוב את הפוסט הזה עד עתה היא שלא הייתי בטוח שהדיסקים ניתנים להשגה. לכתוב על דיסקים בלתי ניתנים להשגה נראה לי כמו התעללות בקוראים. אבל לאחרונה ראיתי שאת רובם המוחלט של הדברים ניתן להשיג כיום כך שאני יכול לכתוב עליהם בלב שלם. אגב, למי שבונה על סט של Mosaic אספר שסט כזה כבר יצא לא מזמן אבל כדרכם של סטים מצויינים הוא נחטף ואזל די מהר.

יום ראשון, 9 בנובמבר 2008

The Cookers 2008

זוכרים את ה Cookers שהיו בירושלים לפני קצת יותר משנה והעיפו לשמיים את הגג של הצוללת הצהובה ?

הנה הם בגרסת 2008, בהופעה בפסטיבל ג'אז בגרמניה. ההרכב נשאר כמעט אותו הרכב שהיה בארץ, רק הפעם עם Billy Hart בתופים ועם Kirk Lightsey בפסנתר במקום George Cables שמצבו הבריאותי לא מאפשר לו יותר להופיע.

EDDIE HENDERSON - trumpet
DAVID WEISS - trumpet
CRAIG HANDY - saxophone, flute
BILLY HARPER - saxophone
KIRK LIGHTSEY - piano
CECIL McBEE - bass
BILLY HART - drums














יום חמישי, 6 בנובמבר 2008

The Triumph Of Charlie Parker

סרטו התיעודי של Gary Giddins על Charlie Parker. מרתק.




LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin