שלוש הופעות, כל אחת יותר טובה מהשניה, היישר מפסטיבל הג'אז בוורשה (אני לא צוחק!!) ב 1980.
הראשונה - Sonny Rollins ברביעייה עם Mark Soskin בפסנתר, Jerome Harris בבאס ו Al Foster בתופים. Rollins כאן בשיא כוחו.
השניה - הרכב ה Special Edition של Jack DeJohnette עם MArty Ehrlich בבאס קלרינט, John Purcell באלט, Howard Johnson בטובה ובריטון ו Rufus Reid בבאס.
השלישית - David Murray Octet עם Julius Hemphill באלט, Roy Campbell בחצוצרה, Baikada Caroll בחצוצרה, Craig Harris בטרומבון, Curtis Clarke בפסנתר, Wilbur Morris בבאס ו Billy Higgins.
הפסטיבל אולי פולני למהדרין, אבל המוסיקה -It doesn't get any better than that....
להלן חלקה השני של סקירתו של ברק וייס על המוסיקה של .David Murray את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.
חלק שני: 1980-1987: הרכבים גדולים ופסנתרים
חלק שני ובו יסופר על השנים 1980-1987 בהם מארי החל לעבוד עם הרכביםגדולים, וכן החל לעבוד עם פסנתרנים. בשנים הללו מארי הדגיש יותר אתהעיבודים וההלחנה. בד בבד עם שינויים אלה, דייויד מארי חתם לראשונה חוזהארוך טווח עם לייבל איטלקי) .בינתיים, בחזית הWSQ הרביעייה עברה תהליך שלהתמרכזות וקריצה לקהל הרחב ע``י הקלטת אלבומי קונצפט, זאת במקביל לחתימתה WSQ עם לייבל אמריקאי ממוסד).
שנת 1978 הייתה השנה בה הביג בנד שלדייויד מארי הופיע בהופעת בכורה. שנה מאוחר יותר – בשנת 1979 – הציגלראשונה את האוקטט שהקים. בשני ההרכבים הגדולים היה פסנתרן. אלה הם שניציוני דרך חשובים בהתפתחות של מארי: ההקלטות על ההרכבים הגדולים שלו, שליוו אותו החל מאותה עת ועד היום, ושיתופי הפעולה שלו עם פסנתרנים. החלמאותה העת החל מארי לשלב ברוב הרכביו פסנתרנים - לרוב את ג`ון היקס ומאוחריותר גם את דייב בארל. בהרכבים קטנים אחרים שילב מארי לעיתים את הגיטרה שלג`יימס ``בלאד`` אלמר ככלי ההרמוני.
הקלטת האוקטט הראשונה הייתהבשנת 1980, באלבום Ming. מעט קודם לכן חתם מארי בפעם הראשונה בחייו, חוזהארוך טווח בלייבל. היה זה הלייבל האיטלקי Black Saint, בו הקליט בעבר הןתחת שמו והן עם ה WSQ . בשנת 1984 יצא אלבום הביג בנד הראשון של מארי בבלאקסיינט - Live At Sweet Basil.
בתקופה הזו דיוויד מארי הרבה להקליטולהופיע עם הרכביו הגדולים – האוקטט והביג בנד. הרוב המוחלט של המוסיקהשמארי ניגן באותה התקופה היא מפרי עטו. הרבה פעמים עיבודים חדשים משלולמוסיקה אותה ניגן והקליט בשנות ה-70 בהרכבים הקטנים ללא הפסנתר.
בנוסףלהקלטותיו כמנהיג, מארי הקליט באותה העת מספר אלבומי דואטים עם פסנתרנים – ג`ון היקס (Sketches of Tokyo, 1985) ורנדי ווסטון (The Healers, 1987). החל מאותה העת, הפכו הקלטות הדואטים שלו עם פסנתרנים לאלמנט חשוב ביצירתושל מארי.
בשנת 1986 המוסיקה של WSQ עברה שינוי משמעותי: ממוסיקהקשה יחסית לעיכול שהולחנה ע``י חבריה ובעיקר ע``י ג`וליוס המפיל, הפכוהאלבומים לאלבומי קונצפט הניתנים לעיכול קל יותר בציבור. במקביל, חתמו ה WSQ על חוזה על הלייבל הגדול יחסית והאמריקאי – Elektra. אלבומי הקונצפטשל ה- WSQ היו אלבום של אלינגטון(Plays Duke Ellington, 1986), בלדותוריקודים (Dances and Ballads, 1987) אר אנ' בי (Rhythm and Blues, 1988) . אין לדעת מה הביא למה: הרצון להגיע למיינסטרים יחסי מצד חברי ה WSQ שגרםלהתמתנות הנגינה ולחתימה בלייבל מיינסטרימי המופץ בצורה סדירה באמריקה, אושמא להיפך – החתימה ב- Elektraהמיינסטרימית, שאילצה אותם למכור את המוסיקהשלהם בקונצפטים יותר נגישים. סביר להניח ששתי האפשרויות נכונות באותההמידה.
בשנת 1987 חתם מארי חוזה ארוך טווח בלייבל היפאני DIW, תחילתה של תקופה חדשה בשבילו.
הקלטות מומלצות (יאיר שפיגל):
השמינייה:
David Murray Octet – Ming (Black Saint, 1980)
David Murray Octet – New Life (Black Saint, 1986)
ביג בנד:
David Murray Big Band – Live at Sweet Basil, Vol. 1 and 2 (Black Saint, 1985)
רביעייה:
David Murray Quartet – Morning Song (Balck Saint, 1984)
דואטים:
Sketches Of Tokyo (with John Hicks) (DIW, 1982)
The Healers (with Randy Weston) (Black Saint, 1987)
ברק ויס, מנהל פורום הג'אז של פליטי נענע, נענה בשמחה לבקשתי לפרסם כאן את ארבעת חלקי הסקירה המקיפה והמצוינת שלו אודות David Murray. מארי המוכשר והמוחצן היה מאז ומתמיד דמות קונטרוורסאלית אשר צבר במשך השנים הן מעריצים והן מבקרים רבים. על דבר אחד אין ויכוח – הוא אחד האמנים המוקלטים ביותר בג'אז (מעל ל- 300 אלבומים) וזה כבר הרבה הרבה יותר מדי אפילו למעריציו השרופים.
עם זאת בין שלל הקלטותיו מהתקופות השונות מצויות פנינים לא מעטות והסקירה של ברק תנסה לעשות קצת סדר בים ההקלטות. אז מבלי הקדמות נוספות - הרי לפניכם החלק הראשון, ושוב – תודה רבה לברק.
חלק ראשון: שנות השבעים - מהקולג` לניו יורק
חלק ראשון ובו יסופר על שורשיו המוסיקליים של דייויד מארי, ועל המעבר שעשהבשנות השבעים מהקולג` בחוף המערבי ומה- Black Arts Movement לסצינתהלופטים האוונגרדיסטית של ניו יורק ולפסטיבלים באירופה.
איפיוניםמרכזיים בתקופה הזו אצל דייויד מארי: מוסיקה אוונגרדית חסרת מעצורים עםדגש על הנגינה ואלתורים קולקטיביים. הרכבים קטנים ללא פסנתר והקלטות חדפעמיות בלייבלים קטנים ועצמאיים.
דייויד מארי גדל בבית נוצרי מאמיןשהיה גם בית מוסיקלי. הוריו ניגנו על גיטרה ופסנתר בכנסייה. דייויד הצעירשר גם הוא בכנסייה – גוספלים והמנונים דתיים, כמובן. הוא התחיל ללמוד לנגןעל סקסופון אלט עוד בהיותו בבתי``ס יסודי. בגיל 13 כבר ניגן בהרכביםמקומיים של אר אנ בי ורוק. בתיכון הוא נחשף לראשונה לג`אז, וכששמע את סונירולינס – הוא עבר לנגן בטנור.
מארי הלך ללמוד בקולג' פּומונה – קולג 'לאומנויות ממזרח ללוס אנג'לס. הימים היו ימי פעילות הפנתרים השחוריםותנועת ה .Black Power הזרוע האומנותית של תנועת הכח השחור כונתה ,Black Arts Movement ששמה לה למטרה התמקדות ב``אומנויות השחורות`` כמורשתהתרבותית של השחורים בארה"ב. שני תתי ענפים מפורסמים של תנועת האומנותהשחורה הם ה AACM בשיקגו וה BAG בניו אורלינס. את מארי לימדו בפּונומההחצוצרן בובי בראדפורד וסטנלי קראוץ.'
מקורותיו התרבותיים הללו שלמארי – הגוספל והאר אנ' בי שספג מהבית, והג'אז האומנותי שבמרכזו השורשיםהאפריקאים שספג בקולג' - יהיו עמודי התווך של המוסיקה של דייויד מאריבהמשך דרכו. ההשפעות אלה לא יהיו בולטות מייד ויהפכו משמעותיות יותר ויותרעד לשיא התקופה השלישית בחייו המוסיקליים: 1988-1995.
בגיל 20 עברמארי לניו יורק והשתלב במהירות בסצינת הלופטים ("סצינת הלופטים" היה הכינוי שדבק בתקופה מרתקת של ג`אז אוונגארדי ונסיוני, שובר מוסכמות ובוחןגבולות, שנוגן ע"י מוסיקאים צעירים שהתקבצו מכל רחבי ארה"ב לניו יורק שלשנות ה-70. יחד הם ניגנו בלופטים שונים במנהטן, ובמיוחד בלופט של סםריברס. המוסיקה של סצינת הלופטים שואבת מההישגים וההתקדמות של הג`אזהחופשי של שנות ה-60, אך יוצרת דבר חדש ומעודכן יותר, השואב השראתו במידהרבה מהתנועות השחורות ומחבר בין מסורת ושורשים אפרו-אמריקאים, אלתורקולקטיבי לאוונגארד רענן ומרדני. כל זאת התרחש מחוץ לאור הזרקורים, כמעטללא הקלטות בעת בה הפיוז,ן מלך בכיפת הג,אז ללא עוררין).
המוסיקהשל דייויד מארי בשנות ה-70, סצינת הלופטים, היא מוסיקה טיפוסית לתקופההזו: מוסיקה רעננה, מרדנית, מחפשת אתגרים. דגש יתר על אלתורים קולקטיבייםוחקירה אינטנסיבית של כלי הנגינה שלו כמכונה ליצירת סאונד, ופחות הכרהובחינה לעומק את הסאונד הייחודי והעשיר של הטנור סקסופון. רוב הרכביו שלמארי בתקופה זו הם ללא פסנתר או כלי הרמוני אחר. מארי ניגן בהרכבים קטנים, לרוב טריו או קוורטט – אך לעולם לא בהרכבים גדולים יותר מקווינטט.
במקריםרבים המתופף של מארי היה לא אחר ממורו ורבו סטנלי קראוץ', שמיהר להכריזעליו כ"תקווה השחורה הגדולה" וכגאון מוסיקלי. כיאה לצעיר מרדן העושהמוסיקה ללא כל מגבלות וללא כל התפשרות, האלבומים של מארי יצאו בלייבליםקטנים ועצמאיים, חלקם אירופאיים. מארי לא חתם חוזים לטווח ארוך עם אףלייבל. בתקופה הזו הקליט כסולן לפחות 18 אלבומים ב-11 לייבלים קטנים.
(הבהרה: כשאני מציין שמדובר בלייבלים אירופאים ו/או לייבלים אמריקאיים עצמאיים, המשמעות היא גם אומנותית - חופש אומנותי ליוצרים בהם, וגם מסחרית - הלייבלים הללו לא הופצו בצורה מסודרת בארה"ב ולכן שמו של מארי היה מוכרהרבה יותר באירופה מאשר בארה"ב וכמובן - הוא מכר הרבה פחות אלבומים משהיהיכול למכור בלייבלים אמריקאים גדולים וממוסדים).
בשנים הללו מאריחבר לשלושה סקסופוניסטים בוגרי ה BAG של ניו אורלינס – ג`וליוס המפיל, המייט בלואיט ואוליבר לייק. מארי הכיר את השלושה בסשנים הארוכים בלופט שלסם ריברס, והחיבור היה מיידי. הארבעה – שכולם היו שותפי לאידאולוגיה של ה Black Arts Movement וראו עין בעין את תפיסת המוסיקה, הג`אז והחברה – מיהרו לשתף פעולה. בשנת 1976 הם הקימו הרכב שהיה מהפכני באותה העת – ארבעהסקסופונים, וקראו לעצמם (אחרי שנאלצו לוותר על שמם המקורי New York Saxophone Quartet ) בשם World Saxophone Quartet .
ה- WSQ הקליטו בשנות ה-70 חמישה אלבומים ב-5 לייבלים עצמאיים שונים, רובם אירופאיים. המוסיקה שלהם התבססה על לחנים ובמיוחד על העיבודים של ג`וליוס המפּיל.
לסיכום: שנות ה-70 היו שנות הנגינה המרדנית וחסרת המעצורים של דייויד מארי. שנות בחינת גבולות המוסיקה. בשנים הללו מארי ניגן ג`אז חופשי שלא ניכרו בובמיוחד שורשיו המוסיקליים שהביא מהבית והאסתטיקה האפריקאית התבטאה בצורהמרומזת. ההרכבים היו לרוב חסרי כלי הרמוני לחופשיות יתרה. מארי הקליטבלייבלים עצאיים וקטנים, בלא לחתום חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. הדגשבשנים הללו היה על הנגינה ולא על עיבודים.
המלצות להאזנה מתקופה זו:
Flowers for Albert, India Navigation, 1976
Last of the Hipman, Red (also DIW), 1978
(עם ג`וני ``מביזו`` דיאני - עוד עליו ועל השפעתו בפרק השלישי)
3D Family, Hat Hut, 1978 כל האלבומים הוקלטו בהופעות חיות
אלבומי WSQ מומלצים מאותה התקופה:
Point of no return, Moers Music, 1977
Steppin` With, Black Saint, 1978
אלבומי קונספט תמיד עניינו ומשכו אותי. כך למשל האלבום Tijuana Moods של Charles Mingus עליו כבר כתבתי כאן. אלבום קונספט נוסף, מעניין ומוצלח מאד בעיניי הוא Death Of A Sideman שהוקלט בשנת 1991 עבור הלייבל היפני DIWתחת שמה של "רביעיית David Murray" למרות שאם תשאלו אותי – זה אלבום של Bobby Bradfordנגן ה cornetהנהדר שאינו מוכר מספיק (בטח לא כמו David Murray) ואינו מוערך דיו, שמצרף אליו את רביעיית David Murray.
נכון, David Murrayנוכח כאן במלוא הדרו עם הצליל הגדול והעמוק שלו, עם כל ה Overtones שלו שמשכיחים ממך את העובדה שהוא בכלל מנגן בטנור, עם יכולת ההבעה הפנומנלית שמצליחה להוציא מהסקסופון שלו כל כך הרבה עוצמה ורוך בו זמנית אבל לצדו עומד בגאון Bobby Bradford חצוצרן בחסד עם צליל כהה ומשגע, עם אמירה חזקה מאד, עם לחנים (שאת כולם כתב בעצמו) נוגים שיש בהם המון bluesודרייב פנימי שמאיים להתפוצץ גם (ואולי במיוחד) כשמנגנים לאט לאט. . ועם רעיון מצויין – לעשות אלבום שעוסק בגורלו העצוב של ה Sideman בג'אז. ה sideman, אותו נגן שהתאמן בלי סוף, שהפך ברבות השנים לנגן מצויין, שניגן עם כל הגדולים אבל אף פעם לא הצליח למשוך אנשים להופעה שלו. הוא ניגן בתקליטים של אחרים אבל מעולם לא זכה לקבל חוזה הקלטות משלו...
Bradford החליט לכתוב את המוסיקה הזו לאחר מספר אירועים מטרידים שחווה כאשר נודע לו על חבר, מוסיקאי עמית, שנפטר ערירי ובחוסר כל. Bradford שהדבר הגיע לאוזניו מספר ימים לאחר מות החבר ניסה לדאוג לו לקבורה הולמת – גילה לתדהמתו שכבר איחר את המועד ואותו חבר נקבר בצורה רשלנית וגופתו הושחתה. גורלו של אותו אדם כמו גם גורלם של מוסיקאים אחרים נוספים שהכיר שהתדרדרו בזקנתם, נזנחו ונותרו בחוסר כל נגעה לליבו והוא החליט לכתוב מוסיקה לזכרם של כל אותם sideman-ים שהג'אז לא יכול היה להתקיים בלעדיהם, אך איש, מחוץ לקהיליית מוסיקאי הג'אז, אינו מכיר אותם ואינו מוקיר אותם. בפרט מוקדש האלבום הזה לזכרו של John Carter נגן קלרינט, סקסופון וחליל ששיתף פעולה עם Bradford מאמצע שנות השישים ונפטר בשנת 1991.
John Carter 1928-1991
על הרקע הטעון הזה הצליח Bradford להוציא תחת ידיו יצירה נוגה ונפלאה מלאת כח ורגישה (אין פלא, אפוא, שרביעיית David Murray מתאימה לפרוייקט הזה כמו כפפה ליד) כתובה נפלא ומנוגנת עוד יותר נפלא. עם קטעים שנעים על המסלול שבין מאד מלודי לכמעט free.
מלבד Bobby Bradford ו David Murray מנגנים כאן גם Dave Burrell בפסנתר (בשלושה קטעים בלבד) Fred Hopkins בבאס ו Ed Blackwell בתופים.
המוסיקה מצויינת, הביצוע מצויין, הרעיון מעורר מחשבה ואיכות הסאונד פנטסטית. מה עוד צריך ?
