Oliver Nelson & Eric Dolphy

Oliver Nelson ו Eric Dolphy - שני מוסיקאים מדהימים, שונים לגמרי באישיותם המוסיקלית, שיתפו פעולה בין השנים 1960-1961 בהקלטת ארבעה אלבומים מופלאים. אחד מהם, The Blues And The Abstract Truth (או בקיצור: The Blues) שהוקלט ללייבל impulse!, הפך, ובצדק,לאחד מאלבומי הג'אז המוערכים ביותר ואילו שלושת האחרים, נשארו אלמוניים יחסית.

אבל מי שאהב את השילוב של Nelson ו Dolphy ב The Blues לא יכול להרשות לעצמו לפסוח על האלבומים האחרים שהקליטו ביחד: Screamin’ The Blues, Straight Ahead ו Trane Whistle.

יוצא הדופן מכל ארבעת האלבומים הוא האלבום הראשון, Trane Whistle, שהוקלט ב  1960, תחת שמו של Eddie “Lockjaw” Davis.

Oliver Nelson הלחין ועיבד לביג בנד ארבעה מתוך ששת הקטעים שבאלבום וזו למעשה הפעם הראשונה שהעיבודים שלו לתזמורת גדולה מוקלטים. הכתיבה לביג בנד תהפך באמצע שנות השישים לעיסוקו המרכזי של Oliver Nelson. למרות ש Eric Dolphy משתתף באלבום (הוא ו Nelson מגנים באלט כחלק מהביג בנד) שניהם לגמרי סיידמנים. אגב באלבום הזה הוקלטה הגרסה הראשונה של Stolen Moments, הקטע שפותח את The Blues שהפך כל כך מזוהה עמו. כאן הוא נקרא The Stolen Moment


אבל לעומת האלבום הזה, בשלושת האלבומים הבאים מקומם של Nelson  ושל Dolphy מרכזי הרבה יותר, והם מדגישים במכוון את השוני ביניהם אבל גם נשענים על המשותף.

באלבום השני, Screamin’ The Blues, שהוקלט בינואר 1961 ללייבל New Jazz Records, מנגנים נלסון (בטנור ואלט), דולפי (באלט סקסופון ובס קלרינט), Richard Williams בחצוצרה, Richards Wyands בפסנתר  ו George Duvivier בבס ו Roy Haynes בתופים. הוא, אגב, המתופף בכל ארבעת האלבומים.

מה שעושה את האלבום זה הניגוד המופלא בין הנגינה של Oliver Nelson שהיא מאד מלודית, מפוקסת, מצייתת להרמוניה ומשתמשת בשפה המוכרת של הבלוז, הביבופ וההרד בופ, ולעומתו, על Eric Dolphy לא חלים אותם חוקים. הוא מנגן פראי, כאילו ללא קשר להרמוניה בקוים שבלתי אפשרי לשיר אבל מצליח, באורח קסם, להישמע "בפנים" גם כשהוא לגמרי "בחוץ".

שניהם בלוזיסטים מדהימים, אנרגטיים, סוחפים, עם צליל בלתי נשכח ואמירה ברורה ובוטחת. וכשהם מנגנים ביחד את החלקים הכתובים (Nelson כותב ומעבד מדהים) הם נשמעים פשוט פנטסטי. כל זה מבלי לגרוע מהתרומה החשובה של Richard Williams שהוא חצוצרן מצויין ולא מספיק מוכר.

באלבום השלישי, The Blues, שהוקלט חודש לאחר Sreamin’, בפברואר 1961, משתתפת סוללת כוכבים רצינית: Freddie Hubbard בחצוצרה, Bill Evans בפסנתר, Paul Chambers בבס ו George Barrow בבריטו סקסופון. Eric Dolphy מנגן כאן אלט וחליל (ללא הבס קלרינט שבולט כל כך באלבום שלפני ובאלבום שאחרי). 

נלסון ודולפי ממשיכים לחקור את הבלוז, אבל הנוכחות של Evans ו Hubbard מאד משמעותית והסולואים שהם לוקחים מרימים את האלבום הזה לגבהים אחרים. ההרכב גם יותר גדול מאשר ב Screamin’ מה שמאפשר ל Neslon ללכת עוד צעד משמעותי לעיבודים עשירים יותר. האלבום הזה הוא קלאסיקה במלוא מובן המילה: לחנים מעולים, עיבודים עשירים, סולואים בלתי נשכחים ובעיקר אווירה מדהימה.

חודש נוסף חולף מאז The Blues ובמרץ 1961 שוב נכנסים נלסון ודולפי לאולפן להקליט את Straight Ahead, שוב עבור הלייבל   New Jazz Record. האלבום הזה הוא הרבה דברים אבל בוודאי לא Straight Ahead. ההרכב הוא אותו הרכב שניגן ב Screamin’ מינוס Williams החצוצרן. אבל גם בהרכב של חמישייה נלסון לא מאבד את יכולתו לכתוב עיבודים מתוחכמים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב. נלסון  מנגן כאן גם בקלרינט (בנוסף על הטנור והאלט) ואילו דולפי מנגן בשלושת הכלים שלו: אלט, חליל ובס קלרינט. גם כאן הם ממשיכים לחקור את הבלוז ואת הדומה והשונה בגישות שלהם. מוסיקה מדהימה, לא מתחנפת אבל מאד נגישה. חלוקת התפקידים ברורה:Dolphy  הוא ה"מתח" ואילו נלסון הוא ה"פתרון" והסינרגיה מדהימה.

המפיק של האלבום, Joe Goldberg, מספר שההקלטות נקבעו לשעה 13:00. הוא הגיע לאולפן ב 15:30 מתוך הנחה שעד אז הם יסיימו להתכונן ואפשר יהיה להתחיל להקליט. אולם כשהגיע מצא אולפן ריק מלבד מפקח ההקלטה מטעם הלייבל ומהנדס ההקלטה Rudy Van Gelder מקפל ציוד. מסתבר שכל הקטעים באלבום הזה הוקלטו בטייק אחד, והנגנים סיימו והלכו.

במהלך השנים הבאות הלך Nelson לכיוון של כתיבה להרכבים גדולים (לביג בנד שלו היו הקלטות נהדרות) ולאחר מכן התעסק יותר במוסיקה מסחרית - הלחנה לסרטים ולטלוויזיה. אבל בעיני השנתיים האלה ושיתוף הפעולה עם דולפי מציגים את נלסון הסקסופוניסט ההארד קור בצורה הטובה ביותר.

Thelonious Monk - Big Band

שני אלבומים הקליט Thelonious Monk בליווי Big Band. מי שמכיר את המוסיקה של Monk אבל לא מכיר את האלבומים הללו, בטח מרים גבה. איך אפשר לנגן את המוסיקה שלו בהרכבים גדולים? הרי כבר ברביעייה זה נשמע מורכב מדי, ומעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כמו שצריך, עם כל הפאוזות הבלתי צפויות, ההדגשות ה"משונות" והלחנים ה"מוזרים". על אחת כמה וכמה מעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כשהוא עצמו יושב ליד הפסנתר.

אז מסתבר שאפשר לעשות את זה, ואפילו לצאת מזה בשלום, אם כי אקדים ואומר - לא מדובר ביצירות מופת, ולא באלבומי חובה של Monk.

האלבום הראשון נקרא The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall והוקלט, בהופעה חיה, עבור הלייבל Riverside בשנת 1959.

משתתפים בהרכב, מלבד Monk עצמו, בפסנתר כמובן, גם Donald Byrd בחצוצרה, Eddie Bert בטרומבון, Robert Northern בקרן יער, Phil Woods באלט, Charlie Rouse ששום אלבום של Monk אינו שלם בלעדיו - בטנור, Pepper Adams בבריטון, Jay McAlister בטובה, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים. סה"כ תשעה נגנים מלבד Monk.

את העיבודים כתבו Monk ו Hall Overton, ואם יש מה לומר על העיבודים – זה בעיקר שאין שם שום דבר יוצא מגדר הרגיל. העיבודים אינם מורכבים באופן מיוחד ולא מייצרים איזשהי אווירת Big band חגיגית אלא משחזרים, פחות או יותר, את ה mood ה"רגיל" באלבומים של Monk, אם כי כמובן מרחיבים אותו מבחינת הצבע שהרכב מרובה נגנים יכול לתת. התחושה היא ש Monk ו Overton הלכו על עיבודי Monk סטנדרטיים יחסית, שוב - עד כמה שאפשר להתייחס למוסיקה של Monk כמשהו סטנדרטי.

הסולואים, זה כבר משהו אחר לגמרי. לטעמי כל האלבום הזה שווה רק בשביל לשמוע את Pepper Adams לוקח סולו ב Little Rootie Tootie, אבל כל אחד זוכה כאן לנגן סולו ואף אחד מהנגנים לא באמת צריך את ההמלצה שלי. מי שרגיל לשמוע את Monk בשלישייה או רביעייה יהנה לשמוע כאן עוד סולו ועוד סולו וישמח על ההזדמנות לשמוע נגנים נוספים, מלבד ה"קבועים", מנגנים לצד המאסטרו.

Monk עצמו מנגן כל כך יפה (אני מעדיף את הנגינה שלו באלבום הזה על הנגינה שלו באלבום השני) בצורה שלא מותירה מקום לספק שהוא נהנה מההרכב המוגדל, ואכן הוא הופיע עם העיבודים הללו, בהרכבים גדולים, אם כי קצת אחרים, בשנים שלאחר מכן עוד מספר פעמים.

בשני הסרטונים הקצרים שלהלן מספר Orrin Keepnews המפיק האגדי של Riverside על הקלטת האלבום הזה ונותן הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של ההפקה.

האלבום השני, אלבום אולפן, הוקלט בשנת 1968, בשלהי הקריירה של Monk, עבור הלייבל Columbia ונקרא Monk's Blues. כאן ההרכב גדול יותר ומונה 15 נגנים, מלבד Monk בפסנתר מנגנים כאן Ernie Small, Thomas Scott, Gene Cipriano, Ernie Watts וכמובן Charlie Rouse בסקסופונים, Robert Bryant, Frederick Hill, Conte Candoli, Robert Brookmeyer בחצוצרות, William Byres, Mike Wimberly בטרומבונים, Howard Roberts בגיטרה (!!), Lawrence Gale בבאס, Ben Riley בתופים ו John Guerin בכלי הקשה.

קשה שלא לשים לב שהנגנים בהרכב השני פחות מוכרים והדבר נובע בעיקר מהסיבה שההקלטה לא נערכה בניו יורק אלא בהוליווד, שם התגורר המעבד של האלבום, לא אחר מאשר Oliver Nelson. באותה תקופה הוזמן Nelson להוליווד לכתוב מוסיקה לסדרת טלוויזיה וזו היתה התקופה בה החלה הקריירה שלו כמלחין מוסיקה לסדרות טלויזיה ולסרטים לצבור תאוצה. הוא הועסק על ידי Universal Studios ולמרות שכמעט לא עסק בג'אז, הוא עדיין נחשב מעבד מוכשר ומבוקש מאד. כל כך מבוקש עד שלפי אחת הגרסאות Monk עמד על כך שרק הוא יהיה המעבד של האלבום, ו Monk עצמו נסע (יחד עם חלק מהנגנים הקבועים שלו Rouse ו Riley) עד להוליווד כדי להקליט את האלבום תחת עינו הפקוחה של Oliver Nelson העסוק, שמצא זמן להתפנות להקלטה.

העיבודים שעשה Nelson למוסיקה של Monk מצליחים להרים את המוסיקה של Monk לגבהים חדשים ולתת לה צבעים שלא שומעים בדרך כלל. Monk הוא כמובן אותו Monk עם אותם גינונים מוסקליים אופיניים ויחודיים שאין לטעות בהם. הוא נהנה, כרגיל, מחופש מוחלט והעובדה שהמוסיקה עובדה ונתפרה מראש להרכב כל כך גדול לא משפיעה כהוא זה על היכולת שלו לנגן בצורה הכי חופשית והכי אישית שאפשר. העניין הוא ש Oliver Nelson עשה כאן עיבודי Big band מודרניים שלא מנסים לחקות את המוסיקה של Monk או להתחנף אליה, ודווקא זה יוצר מן מתח בין העיבוד המודרני (והלא כל כך Monk-י) ובין המוסיקה של Monk.

בשני האלבומים לא ניתן לטעות בהערכה הרבה שרוחש Monk לנגן הטנור Charlie Rouse, שכן אין כמעט שום קטע שבו Rouse אינו זוכה לנגן סולו. ובצדק.

בשורה התחתונה – כאמור, אין אלו מאלבומי החובה של Monk. לדעתי האלבומים הללו מתאימים בעיקר למי שכבר יש לו הרבה Monk על המדפים. שני האלבומים מכילים קטעים מהרפרטואר הענק של Monk ומספקים הזדמנות מצויינת לשמוע את המוסיקה המוכרת הזו עם "טוויסט" קצת אחר, עם סולנים אחרים, ותחת שני מעבדים מאד שונים.

Eric Dolphy & Oliver Nelson: 1960-1961

מפגש של גאונים מוסיקליים, כל אחד עם סגנון אישי מאד ברור ומוגדר, עשוי לייצר שלם הגדול מסכום חלקיו. אחת הדוגמאות הפחות מוכרות לכך היא שיתוף הפעולה (הקצר מדי) בין Oliver Nelson ו Eric Dolphy, בין השנים 1960-1961.

הם באים מעולמות שונים ומייצגים אסכולות שונות: Oliver Nelson עסק בעיקר בעיבוד והלחנה. הוא עיבד ותזמר עבור Sonny Rollins, Cannonball Addrely, Wes Montgomery, Jonnhy Hodges ועוד רבים וטובים, הלחין מוסיקה "קלאסית-מודרנית", ובשנות השבעים הלחין גם מוסיקה לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ובין היתר הלחין את "יצירת המופת" – מוסיקת הפתיחה של "סטיב אוסטין" בנוסף עבד Nelson כמעבד גם עבור אמני פופ (או מה שהיה אז פופ) כדוגמת Nancy Wilson ו James Brown.

חוץ מעבודתו הפוריה כמלחין ומעבד מבוקש ניגן Nelson בסקסופון אלט ובסקסופון טנור. Nelson היה נגן טוב עם סגנון אישי, אבל מאד main stream, לא משהו יוצא דופן.

על Eric Dolphy, לעומת זאת, הדבר הראשון שניתן לומר הינו שהיה יוצא דופן. בכל מה שעשה, בכל כלי שניגן (סקסופון אלט, בס קלרינט או חליל) – הוא היה פורץ דרך, אוונטגארדיסט אמיתי.

המוסיקה של Oliver Nelson תמיד מאורגנת, מסודרת ומובנית. כך גם הנגינה שלו: מאד straight ahead, מאד לינארית, מתודית וברורה. לעומתו הסולואים של Dolphy הם מעין "גוש" בלתי ניתן להפרדה של קולות וצלילים, כמו התפרצות אנרגיה של מישהו שהחזיק המון רעיונות בבטן והם מתפרצים ממנו בכח, כמעט בבת אחת. הסולואים של Dolphy מלאים רעיונות, מקצבים ואפקטים שלא ניתן לפרוט לתוים ולצלילים בודדים, ובכל זאת Dolphy מכשף אותך בנגינה שלו, גם אם לרוב אתה לא מסוגל להגיד מה בדיוק הוא עושה שם.

אבל למרות השוני בין שני המוסיקאים האלו, יש להם מכנה משותף חזק מאד: הבלוז.

Eric Dolphy ו Oliver Nelson שיתפו פעולה בארבעה אלבומים, בכולם המוטיב המרכזי החזק והברור הוא הבלוז.

המוכר ביותר ביניהם הוא אלבום המופת The Blues And The Abstract Truth, שהוקלט עבור הלייבל Impulse! בשנת 1961 ומשתתפים בו גם Bill Evans בפסנתר (הזדמנות די נדירה לשמוע את Evans מנגן פסנתר שלא בטריו) Freddie Hubbard בחצוצרה, George Barrow בסקסופון בריטון, Paul Chambers בבאס ו Roy Haynes בתופים.

האלבום הזה הוא ללא ספק אחד הפנינים של הג'אז וראוי להאזנות רבות הן בגלל הלחנים העיבודים והתזמורים המעולים והמיוחדים של Oliver Nelson (שהלחין עיבד ותיזמר את כל הקטעים באלבום) והן בזכות היכולת שלו להביא את הנגנים האחרים לידי מיצוי כשרונם. כולם כאן נשמעים פשוט מצויין, ללא יוצא מן הכלל.

שני אלבומים פחות מוכרים, אך בהחלט מצויינים, אף הם מולחנים ומתוזמרים היטב (Nelson פשוט לא יכול אחרת) ומאד בלוזיים הם Screamin' The Blues שהוקלט ב 1960 ו Straight Ahead שהוקלט ב 1961. שניהם הוקלטו עבור הלייבל New Jazz (כיום יוצאים לאור תחת Fantasy) ושניהם רשומים על שם Nelson כ"לידר". למעט קטע אחד בכל אלבום, Nelson הלחין את כל הקטעים וכמובן שהוא גם האחראי לעיבודים. חברי הרית'ם סקשן זהים בשני האלבומים והם Richard Wynads בפסנתר, George Duvivier בבאס ו Roy Haynes בתופים, כאשר באלבום הראשון מתווסף גם Richard Williams בחצוצרה ועושה עבודה מושלמת.

שיתוף הפעולה בין Dolphy ו Nelson מאד טבעי והם משלימים אחד את השני, כאשר Oliver Nelson דואג לייצר את המסגרת המוסיקלית ולנגן את הסולו הסולידי "המתבקש" ואילו Dolphy דואג להרחיב אותה, להגמיש אותה ולפעמים אפילו קצת לשבור אותה.

חשוב, עם זאת, להדגיש שמדובר באלבומים מאד נגישים שמהווים "נקודת כניסה" טובה והיכרות בלתי מאיימת עם Dolphy גם למי שאינו נמנה על מעריציו השרופים.

להשלמת התמונה אציין כי האלבום הרביעי בו משתתפים Nelson ו Dolphy ביחד, הוא למעשה אלבום Big Band שהוקלט עבור הלייבל Prestige בשנת 1960 תחת שמו של הסקסופוניסט Eddie "Lockjaw" Davis, והוא נקרא Trane Whistle. לצערי טרם יצא לי לשמוע אותו...

אתר מצויין המוקדש ל Oliver Nelson:

http://www.dougpayne.com/nelson.htm