דפים

יום שישי, 31 במרץ 2017

Oliver Nelson & Eric Dolphy

Oliver Nelson ו Eric Dolphy - שני מוסיקאים מדהימים, שונים לגמרי באישיותם המוסיקלית, שיתפו פעולה בין השנים 1960-1961 בהקלטת ארבעה אלבומים מופלאים. אחד מהם, The Blues And The Abstract Truth (או בקיצור: The Blues) שהוקלט ללייבל impulse!, הפך, ובצדק,לאחד מאלבומי הג'אז המוערכים ביותר ואילו שלושת האחרים, נשארו אלמוניים יחסית.

אבל מי שאהב את השילוב של Nelson ו Dolphy ב The Blues לא יכול להרשות לעצמו לפסוח על האלבומים האחרים שהקליטו ביחד: Screamin’ The Blues, Straight Ahead ו Trane Whistle.



יוצא הדופן מכל ארבעת האלבומים הוא האלבום הראשון, Trane Whistle, שהוקלט ב  1960, תחת שמו של Eddie “Lockjaw” Davis.

Oliver Nelson הלחין ועיבד לביג בנד ארבעה מתוך ששת הקטעים שבאלבום וזו למעשה הפעם הראשונה שהעיבודים שלו לתזמורת גדולה מוקלטים. הכתיבה לביג בנד תהפך באמצע שנות השישים לעיסוקו המרכזי של Oliver Nelson. למרות ש Eric Dolphy משתתף באלבום (הוא ו Nelson מגנים באלט כחלק מהביג בנד) שניהם לגמרי סיידמנים. אגב באלבום הזה הוקלטה הגרסה הראשונה של Stolen Moments, הקטע שפותח את The Blues שהפך כל כך מזוהה עמו. כאן הוא נקרא The Stolen Moment


אבל לעומת האלבום הזה, בשלושת האלבומים הבאים מקומם של Nelson  ושל Dolphy מרכזי הרבה יותר, והם מדגישים במכוון את השוני ביניהם אבל גם נשענים על המשותף.





באלבום השני, Screamin’ The Blues, שהוקלט בינואר 1961 ללייבל New Jazz Records, מנגנים נלסון (בטנור ואלט), דולפי (באלט סקסופון ובס קלרינט), Richard Williams בחצוצרה, Richards Wyands בפסנתר  ו George Duvivier בבס ו Roy Haynes בתופים. הוא, אגב, המתופף בכל ארבעת האלבומים.

מה שעושה את האלבום זה הניגוד המופלא בין הנגינה של Oliver Nelson שהיא מאד מלודית, מפוקסת, מצייתת להרמוניה ומשתמשת בשפה המוכרת של הבלוז, הביבופ וההרד בופ, ולעומתו, על Eric Dolphy לא חלים אותם חוקים. הוא מנגן פראי, כאילו ללא קשר להרמוניה בקוים שבלתי אפשרי לשיר אבל מצליח, באורח קסם, להישמע "בפנים" גם כשהוא לגמרי "בחוץ".



שניהם בלוזיסטים מדהימים, אנרגטיים, סוחפים, עם צליל בלתי נשכח ואמירה ברורה ובוטחת. וכשהם מנגנים ביחד את החלקים הכתובים (Nelson כותב ומעבד מדהים) הם נשמעים פשוט פנטסטי. כל זה מבלי לגרוע מהתרומה החשובה של Richard Williams שהוא חצוצרן מצויין ולא מספיק מוכר.

באלבום השלישי, The Blues, שהוקלט חודש לאחר Sreamin’, בפברואר 1961, משתתפת סוללת כוכבים רצינית: Freddie Hubbard בחצוצרה, Bill Evans בפסנתר, Paul Chambers בבס ו George Barrow בבריטו סקסופון. Eric Dolphy מנגן כאן אלט וחליל (ללא הבס קלרינט שבולט כל כך באלבום שלפני ובאלבום שאחרי). 

נלסון ודולפי ממשיכים לחקור את הבלוז, אבל הנוכחות של Evans ו Hubbard מאד משמעותית והסולואים שהם לוקחים מרימים את האלבום הזה לגבהים אחרים. ההרכב גם יותר גדול מאשר ב Screamin’ מה שמאפשר ל Neslon ללכת עוד צעד משמעותי לעיבודים עשירים יותר. האלבום הזה הוא קלאסיקה במלוא מובן המילה: לחנים מעולים, עיבודים עשירים, סולואים בלתי נשכחים ובעיקר אווירה מדהימה.




חודש נוסף חולף מאז The Blues ובמרץ 1961 שוב נכנסים נלסון ודולפי לאולפן להקליט את Straight Ahead, שוב עבור הלייבל   New Jazz Record. האלבום הזה הוא הרבה דברים אבל בוודאי לא Straight Ahead. ההרכב הוא אותו הרכב שניגן ב Screamin’ מינוס Williams החצוצרן. אבל גם בהרכב של חמישייה נלסון לא מאבד את יכולתו לכתוב עיבודים מתוחכמים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב. נלסון  מנגן כאן גם בקלרינט (בנוסף על הטנור והאלט) ואילו דולפי מנגן בשלושת הכלים שלו: אלט, חליל ובס קלרינט. גם כאן הם ממשיכים לחקור את הבלוז ואת הדומה והשונה בגישות שלהם. מוסיקה מדהימה, לא מתחנפת אבל מאד נגישה. חלוקת התפקידים ברורה:Dolphy  הוא ה"מתח" ואילו נלסון הוא ה"פתרון" והסינרגיה מדהימה.

המפיק של האלבום, Joe Goldberg, מספר שההקלטות נקבעו לשעה 13:00. הוא הגיע לאולפן ב 15:30 מתוך הנחה שעד אז הם יסיימו להתכונן ואפשר יהיה להתחיל להקליט. אולם כשהגיע מצא אולפן ריק מלבד מפקח ההקלטה מטעם הלייבל ומהנדס ההקלטה Rudy Van Gelder מקפל ציוד. מסתבר שכל הקטעים באלבום הזה הוקלטו בטייק אחד, והנגנים סיימו והלכו.



במהלך השנים הבאות הלך Nelson לכיוון של כתיבה להרכבים גדולים (לביג בנד שלו היו הקלטות נהדרות) ולאחר מכן התעסק יותר במוסיקה מסחרית - הלחנה לסרטים ולטלוויזיה. אבל בעיני השנתיים האלה ושיתוף הפעולה עם דולפי מציגים את נלסון הסקסופוניסט ההארד קור בצורה הטובה ביותר.

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin