דפים

יום שבת, 26 באפריל 2014

מישהו הזמין שליח?

במלאת חמישים שנה ל Indestructible המופלא של Art Blakey וה Jazz Messengers, אני נרגש וגאה להציג פוסט אורח של ידידי עמי, שחשף אותי לעולמם הקסום של תקליטי הויניל בכלל ולתקליט הזה בפרט. שמעתי את Indestructible בדיסק המון פעמים, אבל שום דבר לא באמת הכין אותי למפגש עם Art Blakey ועם  Wayne Shorter, Lee Morgan ו Curtis Fuller כמו שהם נשמעים בתקליט הזה, ברימאסטר של Music Matters, שהוא כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לאיך שרודי ואן גלדר היה רוצה שנשמע את האלבום הזה.

אז ללא הקדמות נוספות, הנה הוא לפניכם – פוסט האורח הראשון של עמי ב The SideMan. תהנו.

תפריט הג'אז שלי כולל מנעד די רחב של סגנונות מסאצ' וג'לי רול עד לאיילר וברוצמן עם כל מה שביניהם, אבל המסנג'רס זה הבית. המסנג'רס של מורגן ושורטר זה ברזיל של פלה וז'רז'יניו, זה הלייקרס של מג'יק וקארים, הינקיז של בייב רות' ולו גריג. הרכב שעוד כשאתה הולך לקחת את התקליט מהמדף נמרח לך חיוך מטופש על הפרצוף כי אתה יודע שיהיה פיצוץ. שאתה בידיים הנאמנות של חמישה או שישה וירטואוזים שנהנים מכל רגע ולא רק עושים את מה שהם עושים הכי טוב שאפשר, אלא גם נותנים שואו אדיר על הדרך. שיש להם מה לומר בדרכים שונות ומגוונות אבל מתחברים ביחד לשלם שגדול פי כמה מכל חלקיו. החיוך הדבילי אגב, בדרך כלל לא עוזב אותך עד סוף הסיבוב השלישי לפחות על האלבום.

ב-24 לאפריל הם מקליטים את When Love is New וב-15 למאי את שאר הקטעים של Indestructible .
אם לא פימפמתי את האלבום הזה מספיק בעבר, שיהיה ברור שהוא מבחינתי אלבום השליחים האולטימטיבי, למרות שלא זכה להכרה של 'Moanin.  אלבום שמתפוצץ בפנים מהשניה הראשונה של המצרי ועד לאחרונה של מר ג'ין. תזקיק מזוכך של הארד-בופ כמו שהארד-בופ צריך להיות.

ז'רז'ניו-פלה-ריבלינו כבר אמרנו? פולר שורט ומורגן במהלך ההקלטות
עוד לפני המוזיקה זה אלבום מיוחד מכמה בחינות. ראשית, לי מורגן, בשר מבשרנו, חוזר לשליחים במקום האבארד שהחליף אותו מאז מוזאיק ב-1961 ויחד עם שורטר נתן להם טעם קצת שונה כמו שאפשר לשמוע באוגטסו ובקרוואן. הסיבה לחילוף המקורי היתה חוסר אמינות בגלל בעיית סמים (יש טענה שבלייקי היה זה שהכיר למורגן את ההרואין). בשנים שחלפו מורגן התמודד עם השדים שלו וחזר בגדול עם ה- Sidewinder   בדצמבר 63 ועם  Search for the new land  כבר ראינו. כעת הוא שוב עם שורטר בפרונטליין של המסנג'רס. לבחור בין האבארד למורגן זה כמו לברור בין אבא לאמא. מורגן הוא האם-אמא של החצוצרנים. הוא לא מהנדס-צליל כמו האבארד או שורטר שחושבים חמישה מהלכים קדימה ומתחילים לצייר תמונות אימפרסיוניסטיות בסולואים שלהם. הכל אצלו קצר, ברור והכי לפנים שאפשר. דווקא בהקשר השליחי הניגוד בין ה'ראוותנות' והסטקאטו התרועתי שלו לתחכום המתפתח של שורטר, עובד נהדר. החזרה שלו נותנת הזדמנות שניה בסך הכל לשמוע את הפרונט-ליין המשולש מורגן-שורטר-פולר (פורמט השישיה התבסס באותו זמן שעזב. רק ב Art Blakey!!!!! Jazz Messengers!!!!! הם היו ביחד).


בלייקי במהלך ההקלטות
שנית, זה האלבום האחרון של שורטר והשליחים (טוב, אם לא סופרים את Golden Boy שהוקלט מתישהו ב-64) לפני שהוא מתחיל להקליט כמוביל בבלו-נוט ולפני שהוא עובר קבוצה לחמישיה לא פחות מוכרת ומשפיעה, אבל אחרת לחלוטין. ושלישית, ואולי הכי משמעותית, זה אלבום הפרידה של המסנג'רס מבלו-נוט. בלייקי שהתחיל את דרכו בבלו-נוט עם מונק ב-47 היה פעימת הלב של הלייבל. לא היה הרכב שזוהה יותר עם התו הכחול של ליון/וולף/מיילס/ואן-גלדר מאשר השליחים. פחות משנה אחרי הקלטת Indestructible  בלו-נוט נמכרה ל-Liberty Records ובהדרגה הפכה ללייבל מת עד שהוחייתה ב-1985. המסנג'רס עברו למחוזות אחרים ולמרות שהביתספר של בלייקי המשיך להעסיק ולהנפיק את טובי הנגנים, לעולם לא שיחזרו את תור הזהב של 1957-65.

האלבום נפתח עם The Egyptian של פולר ומן השניה הראשונה ברור שבלייקי באטרף אפילו יותר מהרגיל. הוא דוחף ומדליק ככה את כולם לאורך כל האלבום. תשמעו את החשמל באויר כשוולטון מנגן את התווים הראשונים. אפשר לחתוך את האוירה בסכין. לתוך הסופה הזו דוהרים שלושת הקטרים העצומים עם הקרנות שלהם ותחושת המאורע נמשכת לאורך כל ההד. האפשרויות ההרמוניות של שלישיית הקרנות מודגמות מייד בפתיחת הכורוס הראשון של פולר שמקבל סיוע מסיבי משורטר ומורגן. פשוט פותחים שערי שמיים. שורטר עוקב עם סולו קולטרייני מ ד ה י ם (והפעם הוא מקבל תמיכה מפולר ומורגן בכורוס השני שלו). עכשיו מגיע הניגוד התהומי בין הסולו שלו לזה של מורגן מייד אחריו. קצר, חד, ולפנים. הסולו של וולטון נסגר בקומבינה עם הקרנות וכולם לוקחים את זה הביתה. איזה קטע פתיחה מהמם


הטיפול בהלם נמשך בקטע השני Sortie, גם הוא של פולר. הפעם מורגן פותח והוא הכי מורגן שרק אפשר. פאנק קירקסי מהמעלה הראשונה. למה ? כי רק הוא יכול. עכשיו הסדר מתהפך ומכונת היריה של מורגן מתחלפת ביריעות הצליל של שורטר. פולר אחריו ובסוף סולו קורע של וולטון. כל אחד מהסולואים האלה נדחף על ידי בלייקי באופן מושלם.


מאז ההצלחה של הסייד-ווינדר כל אלבום בלו נוט חייב להכיל 'להיט בוגאלו' פסאודו-לטיני אחד לפחות ופה זה Calling miss Khadija של מי אם לא לי מורגן. כאן אפילו בלייקי לוקח סולו.


ההפוגה היחידה באלבום באה בבלדה When Love is low של וולטון, אבל כמעט כולה בידיים של שורטר. איזה דרך האיש הזה עשה מאז Affricaine ו- Like someone in love. כששומעים אותו פה ברור כמה נכון היה המעבר שלו למיילס בשנה הזו. הוא פשוט גדל והתפתח מעבר למגבלות הז'אנר


ואיך אפשר בלי משהו מקורי של שורטר לקינוח. בלייקי פותח את Mr. Jin בסופת רעמים שבעקבותה ההד הסיני-כלשהו שנתן לקטע את שמו. שורטר פשוט עולה באש בקטע הזה וגם מורגן נדלק (ואיך אפשר לא כשכל הזמן התופים של בלייקי רועמים מסביב ולא מפסיקים עד השניה האחרונה של האלבום). פיגוז.


המסנג'רז של שנה אחר כך, עם מורגן, גילמור, היקס וספרולס מנגנים The Egyptian ב-Jazz 625. סולואים יותר 'מתקדמים' אבל האש כבר לא ממש אותו הדבר, וכמה שפולר חסר :


ועוד מישהו שמכיר בערך האלבום הענק הזה :



האלבום זמין בזוג תקליטי 45 של Music Matters וזו אולי ההוצאה הכי טובה שלהם בסדרה מבחינת סונית. עד שלא שמעת את זה, לא באמת שמעת את האלבום. חגיגה אמיתית של מוזיקה וסאונד.

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin