R.I.P Jimmy Heath: 1926-2020

אתמול הלך לעולמו הסקסופוניסט ואגדת הג'אז Jimmy Heath.

הית' ניגן, בין היתר, עם Charlie Parker, John Coltrane, Miles Davis, Cannonball Adderley. בצעירותו ניגן אלט וכונה Little Bird מכיוון שסגנונו הזכיר את זה של פארקר. כמו Sonny Stitt גם Jimmy Heath עבר לטנור כדי להימנע מההשוואה עם Parker.

אגב, בהמשך לפוסט הקודם, גם הוא בדומה ל Stitt ניגן עם Miles תקופה קצרה לאחר ש Coltrane עזב את החמישיה.

אני לא עורך כעת סקירה מלאה של ההקלטות שלו, אבל לכבודו אני שם כאן את האלבום הראשון והנפלא שלו כלידר. האלבום הוקלט ב 1959 ללייבל Prestige, לאחר שהית' השתחרר מהכלא בו ישב בעוון מכירת הירואין.



מנגנים כאן: Jimmy Heath בטנור,  Nat Adderley בקורנט, Curtis Fuller בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Albert Heath (אח של ג'ימי) בתופים. הית', שאחראי לרוב הלחנים ולכל העיבודים באלבום הזה גם מנגן מעולה וקשה להתעלם מהדמיון בנגינתו לזה של Coltrane המוקדם.

בקיצור, Check him out....

בכנות, מי מכם שמע על Don Sleet ?

לאחרונה אני שומע יותר ויותר אלבומים של מוזיקאים פחות מוכרים. נכון, באופן כללי, רוב אמני הג'אז, מלבד אולי Parker, Miles, Louis Armstrong ו Coltrane, אינם מוכרים מחוץ לחוג המצומצם של חובבי הג'אז. אבל אני מדבר על מוזיקאים שנותרו אלמוניים אפילו לאזניהם של מאזינים וותיקים ומנוסים. 

בכנות, מי מכם שמע על Don Sleet ?

Don Sleet היה חצוצרן נפלא שפעל בתחילת שנות השישים, בנגינתו הוא מזכיר מאד את Blue Mitchell, אבל ניתן לשמוע גם לא מעט השפעות של Art Farmer, Chet Baker, Kenny Dorham ו Miles Davis. אלא שבניגוד לכל אלו, Sleet נותר אלמוני מכיוון שכמעט ולא הקליט ומיעט להופיע. יש לו בסך הכל אלבום אחד תחת שמו ועוד מספר אלבומים בהם השתתף כסיידמן. בכולם הוא מנגן אדיר באופן שרק מדגיש את סיפורו הטרגי.

Sleet נולד באינדיאנה בשנת 1938. בגיל 10 עברה משפחתו לסן דייגו. אביו ניהל תכנית מוזיקה בבתי ספר ודון הצעיר קיבל חינוך מוזיקלי קלאסי, בתחילה על פסנתר למשך ארבע שנים ולאחר מכן בחצוצרה. הוא למד כשנה עם Childers Buddy, שהיה החצוצרן המוביל בהרכב של Stan Kenton, וסגנונו הושפע ממנו מאד. בנוסף הוא למד תיאוריה והרמוניה עם Daniel Lewis בסן דייגו ועם Shorty Rogers בלוס אנג'לס.

כנער הוא ניגן חצוצרה שניה בפילהרמונית של סן דייגו אבל ליבו תמיד נטה לג'אז. כבר בתקופת התיכון הוא רצה לעזוב את בית הספר ולהתחיל להופיע אבל אביו עצר אותו. אחרי שסיים את לימודיו בתיכון הוא החל להופיע באיזור סן דייגו ולוס אנג'לס. הוא ניגן עם נגנים מקומיים, בהרכבים קטנים וב big bands - בין היתר עם ב San Diego’s State College Band, עם הוויברפוניסט Terry Gibbs,  ובשלב מסוים אף הצטרף לתזמורת של Stan Kenton לתקפוה קצרה. הוא ניגן במועדון Jazz City בלוס אנג'לס כחימום בהופעות של בילי הולידיי ואפילו של ארט בלייקי והג'ז מסנג'רז. במהלך שנות השישים המוקדמות הוא ניגן עם Shelly Manne והיתה אפילו פעם אחת כשצ'ט בייקר הופיע בעיר והזמין את Sleet לעלות לנגן איתו. אט אט החל Sleet לקבל הצעות להופיע גם מחוץ לחוף המערבי והוא הופיע גם בניו יורק ובשיקגו.

למרות שדון סליט היה לבן שהתחנך ופעל בעיקר בחוף המערבי, הצליל שלו נטה יותר לכיוון של המוזיקאים השחורים שפעלו בחוף המזרחי.

ב 1960 היה Sleet חבר בחמישייה של המתופף Lenny McBrowne, לאחר ש McBrowne, תלמידו של Max Roach, נסע לעבוד בחוף המערבי והקים שם הרכב עם Daniel Jackson בטנור (עוד מוזיקאי מצויין שכמעט ואינו מוכר ועשה את רוב העבודים להרכב הזה), Terry Trotter בפסנתר, Herbie Lewis בבאס.

ההרכב הזה שם לו למטרה להביא את ה Hardbop של המזרח לחוף המערבי והקליט שני אלבומים תחת שמו של Lenny McBrowne: הראשון הוקלט בינואר 1961 בלוס אנג'לס ונקרא Lenny McBrowne and the 4 Souls והוא הוקלט ביוזמתו ובהפקתו של לא אחר מאשר Cannonball Addereley, ששמע את ההרכב בעת שהיה בסיבוב הופעות בחוף המערבי.

האלבום השני נקרא Eastern Lights, והוקלט באוקטובר 1960. ההרכב נשאר אותו הרכב מלבד Herbie Lewis שהוחף בידי Jimmy Bond.

אבל גולת הכותרת בקריירה הקצרה של Sleet וההקלטה הטובה ביותר שלו היתה ללא ספק ב 16 במרץ 1961 אז הקליט Sleet בן ה 22 את אלבומו היחיד כלידר – All Members עבור הלייבל JazzLand. האלבום הוקלט בניו יורק ומנגנים בו חבורה מכובדת ביותר המונה את Jimmy Heath בסקסופון טנור, Wynton Kelly בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Jimmy Cobb בתופים. 

כמצופה מחבורת נגנים כזו, התוצאה בהחלט בהתאם. Sleet מרגיש לגמרי בבית בין המוזיקאים הענקים הללו והמעמד הזה מוציא ממנו את המיטב. הוא מנגן נפלא והשילוב של החצוצרה שלו עם הצליל החם של Jimmy Heath נשמע מעולה. עם רית'ם סקשן כמו קלי/קרטר/קוב קשה ליפול. וגם Wynton Kelly יש כמה סולואים סוחפים, אלגנטיים ומלאי סווינג כהרגלו.

זו היתה אמורה להיות נקודת זינוק בקריירה של Sleet. אלבום ראשון כל כך חזק של חצוצרן לבן מהחוף המערבי עם חבורה כזו של אריות ג'אז ... אלא שעם החשיפה וההצלחה החלו גם הבעיות. בעיקר סמים.

לאחר סשן הקלטות* עם Shelly Manne ביולי-אוגוסט 1964 שתועד ב Shelly Manne and his Men and Orchestra ולאחר מכן יצא כאלבום בשם My Fair Lady, Unoriginal cast, נעלם Sleet מהזירה, בהיותו בן 26 בלבד. במהלך השנים שחלפו הוא היה עסוק בעיקר בניסיונות להיגמל מהסמים ולשקם את עצמו, אבל לאחר שכבר הצליח להיגמל בתחילת שנות השבעים, הסצינה השתנתה מאד עבור מוזיקאי ג'אז. היה לו קשה מאד להתפרנס, לקבל עבודות וכתוצאה מכך נפגע גם כושר הנגינה שלו והוא לא הצליח לחזור ליכולות שהדגים באלבומים שהקליט בתחילת שנות השישים.

* באלבום עם Shelly Manne מנגנים: Don Sleet בחצורה, Charlie Kennedy באלט, Russ Freeman בפסנתר, Monte Budwig בבאס ו Shelly Manne כמובן בתופים. בנוסף הם מגובים בתזמורת עם Conte Candoli, Al Porcino, Ray Triscari, Jimmy Zito בחצוצרות, עם Mike Barone, Bob Edmondson, Frank Rosolino בטרומבונים, עם James Decker, Richard Perissi בקרנות יער, John Bambridge בטובה, Justin Gordon, Jack Nimitz ו Paul Horn בסקסופונים, ו Jack Sheldon ו Irene Kral בשירה.

הוא נפטר מסרטן ביום האחרון של שנת 1986 ובלווייתו ניגנו החצוצרנים Jack Sheldon ו Conte Candoli.

תנו לו צ'אנס. מבטיח לכם שהוא יעיף אתכם.

Kenny Dorham in 1960

הוא ניגן עם כולם: עם Parker, Dizzy, Monk, Rollins, Blakey, Roach, Sttit, Cannonball, Mobley, Henderson, Coltrane ועוד ועוד, ולכולם היו רק דברים טובים להגיד עליו.

ובכל זאת McKinley Howard Dorham הידוע יותר בשם Kenny Dorham היה ונשאר מוכר למתי מעט ממאזיני הג'אז, וחבל.

החצוצרן המופלא הזה, השאיר אחריו עשרות אלבומים בהם ניגן כ sideman לצד כל השמות הגדולים בג'אז ועוד אלבומים רבים שהוקלטו תחת שמו אבל משום מה הוא לא זכה לתהילה לה זכו חצוצרנים אחרים כמו Brownie, Miles ו Morgan. אולי זה קשור לאופי הביישני והבלתי מתבלט שהיה לו או לעובדה שהוא אף פעם לא היה Screamer (חצוצרן שמנגן בעוצמה בקצה הסקאלה העליון של החצוצרה, ע"ע Dizzy, Jon Faddis וכו') ואף פעם לא התיז ניצוצות מהחצוצרה שלו.

דווקא מבחינה מוסיקלית לא היה חסר לו כלום. מוסיקאי אינטיליגנטי מאד, בעל צליל מאד "טבעי" וייחודי (אף כי לא מהסוג שגורם לאנשים לצרוח מהתלהבות במועדונים) שמסוגל לנגן בכל סגנון ולהתאים את עצמו לכל סיטואציה (מ Parker ועד Andrew Hill) מוסיקלית ועדיין להישמע תמיד כמו עצמו.

Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.

אני מניח שההקלטות הכי מוכרות שלו (הכל יחסי כמובן) הן הדברים שהקליט ב BlueNote, במהלך שתי התקופות שהקליט עבור הלייבל הזה: בין השנים 55-56 ושוב מ 61-64 הן תחת שמו והן לצדם של אחרים, ובוודאי ההקלטה עם ה Messengers ב Café Bohemia לצד Blakey, Mobley ו Horace Silver.

ומכיוון שאלה הדברים היותר מוכרים ופשוטים להשגה, בואו נדבר קודם כל על שלוש הקלטות שלו בלייבלים קטנים שהודפסו מחדש על ידי הלייבל הספרדי Fresh Sound שמתמחה בהדפסה חוזרת של חומרים מלייבלים קטנים ונשכחים.

בשנת 1960, שנתיים אחרי שפרש מההרכב של Max Roach בנסיון לבנות לעצמו קריירת סולו, היה ל Kenny Dorham הרכב קבוע ועובד. במקור הוא אמנם תכנן להקים הרכב ביחד עם נגן הטנור Jimmy Heath והם אפילו התחילו לגייס נגנים להרכב, כמו למשל הבאסיסט Butch Warren עליו הסכימו פה אחד ששמעו אותו ביחד בהופעה. אולם בסופו של דבר ההרכב המשותף עם Heath לא יצא לפועל, Heath פנה לדרכו ו Dorham הקים את ההרכב בעצמו.

במקום Heath בטנור הוא לקח את נגן סקסופון הבריטון Charlie Davis, לתפקיד הפסנתרן הוא גייס סטודנט צעיר ומוכשר בשם Steve Kuhn שפגש כשלימד מוסיקה בבית ספר לג'אז במסצ'יוסטס. בסופו של דבר חברי ההרכב מלבד Kenny Dorham היו Charlie Davis בבריטון, Steve Kuhn בפסנתר, "Butch" Waren בבאס ו "Buddy" Enlow בתופים.

[אגב, אם השילוב חצוצרה-בריטון נראה לכם מוכר זה בטח בגלל הצמד Byrd-Adams שהיו אף הם פעילים באותה תקופה, וכבר הקדשתי להם כאן סקירה מקיפה.]

על כל פנים Dorham נכנס עם ההרכב הזה (פחות או יותר, כפי שתראו בהמשך) לאולפן בשנת 1960 מה שהניב שני אלבומים נהדרים ובלתי מוכרים:

האלבום הראשון, שהוקלט בינואר 1960, יצא ככל הנראה לראשונה בלייבל Jaro בשם The Arrival Of Kenny Dorham ולאחר מכן בלייבל Xanadu תחת השם The Kenny Dorham Memorial Album. כיום חזר האלבום לשמו המקורי ויצא מחדש ב fresh sound תחת השם The Arrival Of Kenny Dorham והוא לטעמי אחד האלבומים היפים של Kenny Dorham. כל העניין עם השמות באמת קצת לא ברור (בעוד Xandau מתייחסים אליו כאלבום "זכרון" הרי ש Jaro והתייחסו אליו כאלבום ביכורים, למרות ש Dorham כבר הקליט, אפילו תחת שמו, עוד לפני כן) אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. הצליל של Dorham כאן גדול וחם והנגינה שלו מעניינת ומאד מגובשת. עדיין ניתן לשמוע את השורשים הבי-בופיים שלו אבל הוא כבר לוקח את זה לכיוון יותר מודרני וייחודי גם בסאונד שלו (שממש לא מנסה לחקות את Dizzy, Fats Navaro או Brownie) וגם באלתור עצמו. השילוב שלו עם הבריטון של Charlie Davis עובד היטב והבחירה של הקטעים עושה את האלבום הזה לאלבום שאפשר לנגן בלופ אינסופי. אגב, הפסנתרן המקורי של ההרכב, Steve Kuhn, לא יכל להגיע באותו יום ולכן הוחלף בהקלטה על ידי Tommy Flanagan.

חודש לאחר מכן שוב נכנסו Dorham וחבורתו לאולפן, הפעם עם Kuhn בפסנתר, והקליטו את Jazz Contemporary שיצא בלייבל Time. גם האלבום הזה כמו קודמו משובח ומומלץ מאד. באלבום הזה שהוקלט במשך יומיים מנגנים לסירוגין בבאס: Butch Warren ו Jimmy Garrison והוא כולל, בין היתר, ביצועים משגעים ל In Your Own Sweet Way של Dave Brubeck ול Monk's Mood של Thelonious Monk כמובן, וכן ארבעה קטעים מקוריים מצויינים של Dorham. נוכחותו של Kuhn במקום Flanagan שכאמור החליף אותו באלבום הקודם מורגשת ולטובה.

בסוף שנת 1960 הקליט Dorham סוף סוף עם Jimmy Heath אלבום מיוחד מאד ובו הם עושים מחווה לשירי המיוסיקל המצליח Showboat (זה גם שם האלבום) שהלחין Jerome Kern למילותיו של Oscar Hammerstein. כידוע מיוסיקל'ס היו מאז ומתמיד מקור פורה לסטנדרטים בג'אז וגם Jerome Kern תרם לא מעט סטנדרטים (המפורסמים שבהם: All The Things You Are, The Song Is You, Yesterdays, The Way You Look Tonight ו Why Was I Born) אלא שכאן לא מדובר בעוד אלבום סטנדרטים אלא בבחירה מכוונת לנגן רק משירי המיוסיקל, שירים שאגב לא הפכו ל"סטנדרטים" וכמעט שאינם מנוגנים בג'אז. ייתכן שהבחירה הזו קשורה לחשיבותו של המיוסיקל הזה שנחשב הראשון ששילב תיאטרון ממש ואמירה חברתית אנטי גזענית במופע בידור. המוסיקה שכתב Kern, כרגיל, מצויינת והתרגום וההתאמה לג'אז שעשה Kenny Dorham ליצירתו של Kern נשמעים טבעי ונכון. Jimmy Heath נשמע כאן נהדר וגם השילוב של עם Dorham עובר יפה מאד, למרות שהתוצאה הסופית יפה, האבלום הזה, לטעמי, פחות מעניין משני האלבומים הראשונים.

מנגנים כאן לצדם של Dorham ו Heath גם Kenny Drew בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Art Taylor בתופים. גם האלבום הזה יצא בלייבל Time והודפס מחדש על ידי fresh sound.