המלצות לפסטיבל הג'אז באילת 2016

בשבועות האחרונים אני שומע לא מעט אנשים המספרים שהם מתלבטים האם להדרים עד אילת לפסטיבל הג'אז השנה. חלקם כבר הזמינו מלונות וממש התבאסו מהתוכנייה: "אין מה לראות חוץ מצ'יק קוריאה" ו "איפה כל האמנים מחו"ל ?" הן שתי התלונות העיקריות.

לדעתי יהיה בהחלט מה לראות ולשמוע השנה באילת, אפילו יותר מאשר בפסטיבלים הקודמים (מכיוון שכל ההופעות חד פעמיות, ולא כפולות כנהוג באילת). ומכיוון שהבטחתי לחלקכם גם המלצות, אתן מיד את רשימת ההמלצות שלי שמכוונת למכנה משותף של אוהבי המוסיקה, ולא בהכרח של צרכני הג'אז הכבדים.

אבל קודם כל בואו נדגיש משהו. הפסטיבל חוגג השנה 30 שנים. זה המון לכל פסטיבל ובמיוחד לפסטיבל ג'אז בארץ. במשך שלושים שנות קיומו של הפסטיבל השתנו פני המוסיקה בישראל מן הקצה אל הקצה, אבל אני לא מדבר על "המהפכה המזרחית" אלא על פריצתו ופריחתו של הג'אז הישראלי. בתוכנית הפסטיבל השנה הושקעה מחשבה רבה על מנת לבטא באמצעותה את שלל הזרמים, הגוונים וההתתחויות בג'אז הישראלי.

אני חושב שזה עומד להיות אחד הפסטיבלים הטובים ביותר שהיו באילת. נכון, אין כאן שמות גדולים מחו"ל (ובכל זאת יש כמה...) אבל יש המון הופעות של הרכבים ישראליים עם מוסיקאים מעולים שבמו ידיהם יצרו את הסצינה הזו שנקראת "ג'אז ישראלי" ויש לי אליהם הרבה כבוד והערכה. למעשה כל ה"שמות הגדולים" בג'אז הישראלי (וגם מחוצה לו) יופיעו בפסטיבל, ואלה אנשים שממלאים אולמות בחו"ל בלי בעיה. כך שיש הרבה שמות גדולים, הם פשוט בעברית.

ומכאן להמלצות. אין כאן שום דבר קשה לעיכול או איזוטרי. הכל מוסיקה טובה שניתן להתחבר אליה גם אם אתם לא שומעים בבית Bud Powell באופן קבוע. 

שבת 27.8.2016

מתחילים עם איחוד היסטורי של "משיכת יתר" עם גורי אגמון ועמיקם קימלמן בסקסופונים, ירון גוטפריד בפסנתר, אריה וולניץ בבאס ורוני הולן בתופים. כולם היום "אריות" מוסיקה ומהווים את הגרעין הוותיק של מקימי ומרי בית הספר רימון. אני זוכר את ההרכב הזה בחום, עם מוסיקה מקורית ואנרגטית.

ממשיכים לשישייה של יובל כהן (סקסופון סופרן) ב"פרוייקט הקאמרי", עם מאיה בלזיצמן הנהדרת בצ'לו, יונתן וולצ'וק בטרומבון, קטיה טובול בפסנתר, עילם פרידלנדר בבאס ואלון בנימיני בתופים. הם ינגנו יצירות חדשות שיובל כהן הלחין ועיבד במיוחד בשביל ההרכב הזה, כאשר הדגש הוא בגישה למלודיה. קונטרפונקט של כמה מנגינות בו בזמן, חקירה של התקדמות הקו המוזיקלי, והבעה אישית באמצעות הלחנים.

כאן בפרוייקט אחר, עם עיבודים מעולים לשירי דוד זהבי:

וסוגרים עם אבישי כהן (חצוצרה) וה "ביג וישס". זהו אחד הפרוייקטים המעניינים והמיוחדים של אבישי כהן. אם ב"טריבני" הוא רגיל לעבוד בטריו עם בס ותופים, כאן הוא מגייס לעזרתו שני מתופפים (אביב כהן ודן מאיו) ושני גיטריסטים (יונתן אלבלק ועוזי רמירז) הרכב שמשלב רוק'נ'רול, פסיכדליה, גרוב וג'אז.

ראשון 28.8.2016:

מתחילים עם הטריו של הגיטריסט גלעד הקסלמן. איתו ינגנו: Joe Martin בבאס ו Jeff Ballard בתופים (מי אמר שאין אמנים מחו"ל ?). הקסלמן, רק בן 33, עושה כבר שנים רבות מוסיקה ייחודית ומרתקת שנעה בין ז'אנרים שונים וזוכה להערכה רבה בעולם.

משם ממשיכים לשמוע אגדת ג'אז ישראלי אמיתית: "סדנת הג'אז". הרכב הג'אז הישראלי הראשון שניסה לשלב בין עקרונות הג'אז האמריקאי למוסיקה המקומית על שלל סגנונותיה: ערבית, יוונית, תורכית, חסידית , דרוזית וכו'. שלושה מארבעת חברי ההרכב המקוריים אלברט פיאמנטה בסקסופון אלט, דני גוטפריד בפסנתר ואהרל'ה קמינסקי בתופים היוו את ההרכב המקורי (יחד עם טדי קלינג בבאס), ואליהם יצטרף גלעד אברו בבאס. לאחרונה הודפס מחדש התקליט הראשון (והיחיד) שהקליטו חברי "סדנת הג'אז" הנקרא: "מזרה ישראל יקבצנו".

משם ממשיכים להופעה של האורקסטרא של אבי ליבוביץ' המארחת את שלום חנוך. המוסיקה של שלום חנוך היא בהחלט לא ג'אז, אבל לחברי האורקסטרא נסיון רב בכתיבת עיבודים שיודעים להוציא את הג'אז (או להזריק את הג'אז) מכל מה שהם מנגנים ומכל מי שהם משתפים איתו פעולה.

כאן, עם שם טוב לוי:

שני 29.8.2016:

מתחילים עם הטריו של עומרי מור שמארח את שלמה בר. עומרי מור, פסנתרן ג'אז מופלא ששולט בפסנתר ביד רמה ומכיר היטב גם את ההיסטוריה של פסנתר הג'אז, מתחבר למוסיקה האנדלוסית בחיבור מרתק ומוצלח מאד. עם עומרי ינגנו גלעד ברו (באס) ונועם דוד (בתופים).

ממשיכים עם שלומי שבן שמעלה מופע חד פעמי עם מוסיקאים נהדרים: אבישי כהן (חצוצרה), ברק מורי (באס), יונתן אלבלק (גיטרה) , רע מוכיח (תופים וסמפלר), ואורחים נוספים: מרינה מקסימיליאן, טונה וגלעד כהנא.

משם לביג בנד של אייל וילנר (סקסופון, חליל, קלרינט) מלחין ומעבד צעיר שפועל כבר כמה שנים בניו יורק באמצעות הביג בנד שלו. וילנר מציע עיבודים מקוריים ומלאי מעוף שמשלבים מסורת ומודרניזם עם הרבה סווינג. במופע יתארח גם אלון אולארצ'יק.

אייל וילנר (סקסופון, חליל, קלרינט), שרנֶיי ווייד (שירה), בריאן דיוויס, וויין טאקר, גרגורי ריבקין, אסא קוק (חצוצרות ופלוגלהורן), יונתן וולצ'וק, עודד מאיר, יונתן פלד (טרומבונים), עופר שפירא (סקסופון אלט, חליל וקלרינט), קובי סלומון (סקסופון אלט וקלרינט), יונתן גרינשטיין (סקסופון טנור), איתן גופמן (סקסופון טנור וקלרינט), עדן ברקת (סקסופון בריטון וקלרינט באס), יונתן ריקליס (פסנתר), תמיר שמרלינג (באס), יונתן רוזן (תופים).

ומסיימים בחגיגה של גרוב אפריקאי עם רבע לאפריקה, הרכב מגניב לגמרי שמשלב מוסיקה ערבית, פרסית, עיראקית ותימנית עם מקצבים אפריקאיים והמון גרוב. את ההרכב הקימו לפני כשנתיים יקיר ששון (סקסופונים, גיטרה ושירה) ואליאסף בשארי (עוד, שירה) ועמם מנגנים יונתן דסקל (קלידים), ארתור קרסנובייב הנהדר שמנגן גם באורקסטרא (חצוצרה), רועי פרדימן (כלי הקשה), ירון מיטלמן (באס) וטל כוכבי (תופים).

שלישי 30.8.2016:

מתחילים עם הרביעייה של הסקסופוניסט אלי דג'יברי, עם גדי להבי (פסנתר), ברק מורי (באס) ואביתר סליבניק (תופים). דג'יברי, שהוא גם המנהל האומנותי של הפסטיבל, אינו צריך שאציג אותו. מוסיקאי נפלא, רגיש, קשוב, רומנטי ואנרגטי, עם צליל מהפנט שיודע להוציא מהסקסופון שלו את כל מנעד הרגשות האפשרי. הוא כותב מוסיקה מקורית (מאד) אבל רגליו נטועות עמוק במסורת הג'אז האמריאי.

ממשיכים עם דואט של שני גיטריסטים מופלאים: עמוס הופמן (שינגן גם בעוד) ועופר גנור. שני גיטריסטים ששולטים היטב במסורת הגיטרה-ג'אז וכל אחד מהם הצליח לקחת המסורת לכיוון שלו. המפגש ביניהם צפוי להניב מוסיקה מקורית ומעניינת.

ומקנחים ב Chick Corea, כי בכל זאת... הבנאדם כבר בן 75 ועדיין כוחו במותניו. נגן ענק, מקורי, יצירתי ובעל יכולת אלתור מופלאה, שיופיע כאן עם אבישי כהן (באס) ועם Marcus Gilmore (תופים).

סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל

פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר

משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר

משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים

החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy. 

יונתן אבישי

יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן

אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.

ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.  

כהנים במשכן

צילום: גלי בראון

בתחילת סרטו של ירון זילברמן, A Late Quartet, עורכים חברי הרביעייה הקאמרית חזרה לקראת עונת הקונצרטים הבאה שלהם. אלא שאחרי כמה תווים הם מיד מפסיקים מכיוון שהוויבראטו שלהם לא מתואם. "עד כדי כך?" שאלתי את עצמי כשצפיתי בסרט, "הוויבראטו לא מתואם? זו רמת התיאום הנדרשת ברביעייה קאמרית?" אתמול, בהופעת שלישיית הכהנים במשכן בת"א לא יכולתי שלא לחשוב שוב על המשפט הזה מתוך הסרט ועל רמת התיאום הנדרשת בין הנגנים כדי להישמע כגוף אחד. השלושה היו מתואמים עד רמת הוויבראטו המשותף, גם כשהמוסיקה היתה מאולתרת.

הופעה של שלושה אחים היתה, בנסיבות אחרות, ודאי מעוררת אצלי אזעקת גימיק, אלא שאצל הכהנים מדובר בשלושה מוסיקאים מעולים כל אחד בפני עצמו, והשילוב שלהם הוא הכל חוץ מגימיק.

התמונה מתוך האינסטגרם של אבישי 

יובל בסופרן, ענת בטנור וקלרינט ואבישי בחצוצרה העבירו ערב בלתי נשכח במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, וזו למיטב ידעתי הפעם הראשונה שהם מופיעים ביחד בישראל באולם גדול עם כל כך הרבה קהל. קשה היה לפספס את ההתרגשות שלהם עצמם. אבישי סיפר שניסה לישון בצהריים אך לא הצליח להירדם מחמת ההתרגשות, הוא גם תיאר את חוויית הנגינה המשותפת שליוותה אותם מילדותם וענת ויובל הודו שוב ושוב להוריהם שתמכו בהם ללא לאות ("ההסעות, כמה הסעות... ", נזכרה ענת) ואיפשרו להם ללכת בעקבות האהבה הגדולה שלהם.

אבל בסופו של יום, אחרי כל הסיפורים וההתרגשות, ניצבה מעל הכל המוסיקה, וזו, כאמור, היתה מצויינת. מי שמכיר את החומר מתוך ארבעת האלבומים שההרכב הזה הוציא עד כה יודע שהלחנים המקוריים של שלושת הכהנים סוחפים, מלאי תשוקה, תחכום והומור ומכילים אינספור רפרנסים למוסיקה של Ellington, Coltrane, Mingus, Parker, Miles, Mulligan ואפילו לשורשי הג'אז מ New Orleans, מכורת הג'אז. כך, למרות שמדובר בשלושה תל אביביים, שהתחילו את דרכם בקונסרבטוריון ביפו, כשהם ניגנו Tiger Rag למשל, הם נשמעו לגמרי בבית.

את המוסיקה הכרתי די טוב מהאלבומים ולכן ידעתי למה לצפות, אבל מה שהפתיע אותי במיוחד היה הצליל הנפלא של כל אחד מהם על הכלי שלו ובעיקר הצליל הקולקטיבי של שלושתם. שמעתי אותו באלבומים, ובעיקר באחרון, אבל זה לא מתקרב אפילו לחוויה של לשמוע את זה לייב ולראות את הקסם הזה קורה מול עיניך. מאד רציתי להימנע מהקלישאה "כגוף אחד" אבל בחיי, כך הם נשמעו.

האוירה על הבמה היתה מחושמלת, ולכך תרמו גם יונתן אבישי המופלא שהסולואים שלו היו תענוג צרוף, מלאכת מחשבת, מלאי גרוב ותפניות פתאומיות, Ruben Rogers הבאסיסט וכמובן Johnathan Blake שכל מילה עליו מיותרת, מתופף אדיר ונדיר.

צילום: גלי בראון

רוב החומר שנוגן היה מתוך האלבומים השני (Braid) והשלישי (Family) שלהם ושניים או שלושה קטעים (למיטב זכרוני) מתוך האלבום החדש, הרביעי במספר – Tightrope ששם דגש בעיקר על נגינה משותפת של שלושת הכהנים ללא כלים נוספים. (אף כי באלבום עצמו מצטרפים גם אורחים כמו Johnatan Blake בתופים בקטע אחד, Christian McBride בבאס בקטע אחד ו Fred Hersch הפסנתרן הענק (באוגוסט באילת !!) בשלושה קטעים. 

בעצם, גם אתמול היה אורח, אלי דג'יברי עלה לנגן איתם בהדרן את Freedom מתוך האלבום Braid והיה קשה להתעלם מהפרגון ומהאהבה ההדדית של דג'יברי והכהנים.

תודה על ערב נהדר. אפילו זוגתי, שבדרך כלל אינה נמנית על חובבי הז'אנר (או במילותיה: "תנמיך כבר את המוסיקה המעצבנת הזו, זה בלתי נסבל. אוף !!!") נהנתה עד מעל לאוזניה.

The Three Cohens

בעוד שבועיים, ב 20.6.2014, תתקיים ההופעה השלישית בסדרת הג'אז של 2014 במשכן לאומנויות הבמה בת"א. מי שתחתום את הסדרה הקצרה מדי הזו היא שישיית האחים כהן שמורכבת משלושת האחים המוכשרים לבית כהן: יובל (סופרן), ענת (קלרינט וטנור) ואבישי (חצוצרה) ועמם ינגנו יונתן אבישי (פסנתר), Reuben Rogers (באס) ו Johnatan Blake (תופים).

לפני כעשר שנים עלה אצל האחים הרעיון להקים הרכב משפחתי לאחר שיובל הזמין את אחיו להופיע אתו בפולין. התגובות הנלהבות של הקהל הבהירו להם כי ההיסטוריה המוסיקלית המשותפת שלהם מייצרת ערך מוסף יוצא דופן ומיוחד למוסיקה שהם מבצעים.

ההיסטוריה המשותפת הולכת אחורה לילדות המוקדמת, כאשר השלושה למדו בקונסרבטוריון למוסיקה ביפו, ולאחר מכן, בעקבות האח הבכור יובל, למדו בתיכון תלמה ילין, תזמורת צה"ל, ואז נסעו ללמוד בבית הספר ברקלי בבוסטון (אבישי נסע לבוסטון אחרי התיכון).

לניו יורק הגיע כל אחד בתורו אחרי סיום הלימודים. יובל חזר בשנת 1997 לישראל בעקבות ניתוח ושיקום ממחלה שלאחריו חזר לפעילות בינלאומית ענפה והוא גם מקדיש זמן רב להוראה. ענת השתלבה תחילה בסצנה הברזילאית בניו יורק, ואחר כך התבלטה כקלרניתנית ג'אז נהדרת וזכתה בין השאר בתואר קלרניתנית השנה במשאל של המגזין Down Beat. אבישי, שכבר בצעירותו התבלט כאחד החצוצרנים הטובים בניו יורק, מוביל את Triveni הרכב הטריו שלו, ובנוסף מנגן בהרכב ה SFjazz היוקרתי ובהרכב Third World Love שזכה להצלחה פנומנלית בישראל.

במסגרת הטריו המשפחתי הם הוציאו ארבעה תקליטורים (3 Cohens, Braid, Family, Tightrope) שמשקפים את הייחוד בעבודתם המשותפת: הטריאלוג הפנימי, מרקם הקולות והקשר למסורת- לא רק מסורת הג'אז אלא גם למלודיה הישראלית.

תשמעו את הטיפול שהם העניקו ל Do you know what it is to miss New Orleans ותבינו מיד על מה מדובר:

למרות שהרכב משפחתי כזה של שלושה אחים הוא נדיר למדי, היו בהיסטוריה של הג'אז הרכבים משפחתיים כאלה:

The Heath Brothers – עם Jimmy Heath (טנור), Percy Heath (באס עם ה Modern Jazz Quartet) ו Al ‘Tootie’ Heath (תופים).

The Jones Brothers – עם Thad Jones (חצוצרה), Hank Jones (פסנתר) Elvin Jones (תופים)

The Montgomery Brothers – עם Wes Montgomery (גיטרה), Buddy Montgomery (פסנתר) ו Monk Montgomery (באס).

ועל כולם עולה, לפחות במניין בני המשפחה המנגנים, משפחת Marsalis שהיא כנראה המשפחת בנאי של הג'אז עם האב הפסנתרן Ellis Marsalis וארבעת הבנים Wynton (חצוצרה), Branford (סקסופון), Delfeayo Marsalis (טרומבון) ו Jason Marsalis (תופים).