North Sea Jazz Festival - Part III

אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה הופעות אטרקטיביות במיוחד.

פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman (Artist in Residence, כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב הטרוגני כמו ה Bad Plus? איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע, היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר, עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad Plus עם Joshua Redman ויצא .... ה Bad Plus עם Joshua Redman. לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו לצפות לו מה Bad Plus.

לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה (Larry Grenadier בבאס ו Jeff Ballard בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי Brad Mehldau הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans, Keith Jarrett ו Paul Bley אינו עומד בכלל בספק.

לא נשארנו לשמוע את Hiromi מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose Akinmusire. על אלבומו המצויין בלייבל Blue Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע). 

נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire וחבורתו על הבמה. Walter Smith III בטנור, Sam Harris בפסנתר, Harish Raghaven בבאס ו Justin Brown בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ' ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.

 

אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר עם הקהל. Shorter עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci בבאס ו Jorge Rossy בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire גם אצל Shorter זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.

כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד המשכנו וניסינו קצת Maceo Parker (היה גדול מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook, מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו Giovani Hidalgo בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal, Iverson ו Mehldau שהיו כאן לפני כן...

בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב שכולנו מאד נהנינו.

למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey, Horace Silver ודומיהם. 

אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי מתקשר? מה דעתכם?

Ambrose Akinmusire Live at The Jazz Standard

זוכרים את הפוסט הנלהב שכתבתי על הדיסק החדש של החצוצרן Ambrose Akinmusire ? ובכן לפני כמה לילות ראיתי הופעה של בערוץ Mezzo שהוקלטה במועדון ה  Jazz Standard בניו-יורק. מנגנים שם לצדו של Akinmusire כמעט כל החברים מהדיסק: Walter Smith III בסקסופון טנור, Harish Ragavan בבאס ו Justin Brown בתופים. את מקומו של Gerald Clayton ליד הפסנתר תופס Fabian Almazan שהצליח להפיל אותי לרצפה עם דיסק הבכורה המהמם שלו, ,Personalities שיצא בשלהי 2011 (ומן הסתם עוד אקדיש לו פוסט נפרד כאן).

בינתיים, קבלו את חמישיית Ambrose Akinmusire:

Ambrose Akinmusire - When The Heart Emerges Glistening

בשנים האחרונות, כנראה לא מעט בשל האינטרנט, אני מרגיש מוצף במידע, במוסיקה, בשמות חדשים. מצד אחד זו תחושה נפלאה. הרי עם כמות המוסיקה שהצטברה אצלי אני יכול בעיקרון לשמוע כל יום, כל היום, רק מוסיקה חדשה ולא לחזור על אותו אלבום פעמיים, כך עד לסוף ימיי כנראה. אבל מצד שני, מי באמת מסוגל להתעמק, להתרגל ולהתחבר למשהו משמיעה שטחית וריצה לדבר הבא ? אחת הסיבות שאני כל כך אוהב ג'אז היא העומק של המוסיקה, הטוטאליות של המוסיקאים וההשקעה וההקרבה העצומה הנדרשת ממי שבחר בג'אז כמקצוע. למול כל אלה כל מה שאני יכול להציע, כמאזין, זה את מלוא ההקשבה שלי והנכונות שלי להשקיע זמן איכות יקר, לבוא בלי דעות קדומות ולנסות באמת להתחבר למוסיקה. את זה, ברור לכולם, אי אפשר לעשות בהאזנה חד פעמית שטחית.

יוצא, אפוא, שהבעיה העיקרית היום היא לא שאין בחוץ חומר חדש ואין מה לשמוע אלא שיש יותר מדי מה לשמוע וצריך לברור היטב את המוץ מן התבן ולהשקיע את מעט הזמן היקר במקומות הנכונים. 

ולמה אני נותן לכם את כל ההקדמה הארוכה הזו ? מפני שהאומן הבא עבר מתחת לראדר שלי ואלמלא קראתי במקרה המלצה מפורשת של מישהו שאת דעתו וטעמו אני מאד מעריך (בוריס, בוריס מהפליטים, האם שומע ?) כנראה שלא הייתי טורח לשמוע אפילו את האלבום הזה.

אני לא אשאיר אתכם במתח. מדובר בחצוצרן מדהים בשם Ambrose Akinmusire שהוציא בשנת 2011 אלבום משובח בשם When The Heart Emerges Glistening בלייבל Blue Note.

Akinmusire, יליד 1982 הפיק את האלבום הזה יחד עם עוד מוסיקאי מבריק Jason Moran (שהוציא שנה לפני כן את האלבום המופלא Ten) והלחין 10 מתוך 12 הקטעים שבו. יחד עם Ambrose Akinmusire מנגנים באלבום גם Walter Smith  השלישי בסקסופון טנור, Gerald Clayton בפסנתר, Harish Raghavan בבאס ו Justin Brown (רק בחום) בתופים. מאחורי ההרכב הזה שנים רבות של חברות ועבודה משותפת וזה ניכר. השילוב ביניהם הוא מהמושלמים ששמעתי. משהו בסדר הגודל של החמישייה השנייה של Miles (עם Shorter, Hancock, Carter ו Williams). 

Ambrose שהתחיל לנגן פסנתר בגיל שלוש התגלה בגיל 19 על ידי Steve Coleman שצירף אותו לסיבוב ההופעות של ה Five Elements באירופה. המפגש עם Steve Coleman היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחותו של Akinmusire כאמן. Coleman הכריח אותו לחשוב ולהגדיר מה הכיוון המוסיקלי שלו, להחליט לאן הוא רוצה להגיע, להציב לעצמו מטרות ולחתור להשגתן. Akinmusire לקח את Coleman ברצינות רבה. הכין רשימה ותלה אותה בחדרו. כל אימון שלו מעכשיו כלל התבוננות ברשימת הדברים אותם רצה להשיג והיה ממוקד מטרה. 

לאחר שסיים לימודיו ב Manhattan School of Music חזר לקליפורניה, בה נולד, כדי לעשות תואר שני במוסיקה ולאחר מכן הגיע ל Monk Jazz institution שם למד עם Terence Blanchard, Herbie Hancock ו Wayne Shorter.

בהמשך חזר לניו יורק והחל להופיע עם Jason Moran, Vijay Iyer, Espranza Spaulding ו Aaron Parks ואז גם הוחתם ב BlueNote. האלבום הזה הוא האלבום השני שלו כמנהיג. עד להקלטתו השתתף Akinmusire לא מעט כ Sideman בהקלטות של אחרים ואף הקליט את Prelude… To Cora שיצא ב Fresh Sound New Talent (גם הוא אלבום מצויין)

כמו תמיד, כשמדברים על מוסיקה, עדיף להקשיב לצלילים ולא לנסות ולהסביר מה כל כך טוב באלבום הזה.

קחו למשל את הקטע הבא Confessions to my unborn daughter שמדגים בצורה מופלאה בעיני איזו סינרגיה יש בין המוסיקאים כאן. לא קרבות אגו ולא הפגנות כח מוסיקליות אלא נגינה קשובה של מוסיקאים שעובדים שנים ארוכות זה לצד זה (Akinmusire ונגן הסקסופון Walter Smith השלישי מנגנים ביחד כבר 12 שנים) שמביאה לתוצאה מושלמת:

וכאן אותו קטע בהופעה:

צליל החצוצרה של Ambrose הוא אחד המאפיינים החזקים שלו. לפי הצליל ניתן היה לחשוב שמדובר בארבע חצוצרנים שונים. הוא יודע לעשות כל מה שהוא רוצה עם החצוצרה, ולהיות כל מי שבא לו ועדיין הוא לא נשמע כמו אף חצוצרן אחר. אותו דבר גם הלחנים. כל לחן לוקח אותך למקום אחר, עם מצב רוח אחר ועם צליל חצוצרה משלו. והכל עם נשמה ענקית.

תקשיבו כמה יופי יש בקטע הבא – Henya  

זה לא אלבום Hard Bop א-לא Messengers, לא אלבום Avant garde אפריקאי זועם ולא אלבום Euro-jazz קודר ומהורהר. אם כי יש בו גם מזה וגם מזה אבל גם הרבה יותר. 

יותר ויותר אלבומים מהשנים האחרונות מציגים מוסיקאים שנמצאים בשלבים שונים של חיפוש דרך וזהות. אלבומים כאלו הם בעלי פוטנציאל גבוה אך לא מעט מהם מתגלים כמגושמים, מגומגמים חסרי כיוון וריקים מתוכן. כאן, להבדיל, התחושה היא שאתה צועד בבטחה בקרקע חדשה אחרי מדריך מיומן ובטוח בעצמו. החיפוש בהדרכתו של Akinmusire הוא חוויה שלימה ומספקת ששווה להתמסר לה (שוב ושוב) ולהקדיש לה את מלוא הזמן ותשומת הלב.

הייתי שמח לומר שזה אלבום שמייצג את הג'אז החדש של העשור השני של המאה ה-21 אבל לצערי הוא עדיין נדיר בנוף הג'אז מכדי להיות מייצג משהו מלבד את עצמו ואת יוצרו Ambrose Akinmusire