בשנים האחרונות, כנראה לא מעט בשל האינטרנט, אני מרגיש מוצף במידע, במוסיקה, בשמות חדשים. מצד אחד זו תחושה נפלאה. הרי עם כמות המוסיקה שהצטברה אצלי אני יכול בעיקרון לשמוע כל יום, כל היום, רק מוסיקה חדשה ולא לחזור על אותו אלבום פעמיים, כך עד לסוף ימיי כנראה. אבל מצד שני, מי באמת מסוגל להתעמק, להתרגל ולהתחבר למשהו משמיעה שטחית וריצה לדבר הבא ? אחת הסיבות שאני כל כך אוהב ג'אז היא העומק של המוסיקה, הטוטאליות של המוסיקאים וההשקעה וההקרבה העצומה הנדרשת ממי שבחר בג'אז כמקצוע. למול כל אלה כל מה שאני יכול להציע, כמאזין, זה את מלוא ההקשבה שלי והנכונות שלי להשקיע זמן איכות יקר, לבוא בלי דעות קדומות ולנסות באמת להתחבר למוסיקה. את זה, ברור לכולם, אי אפשר לעשות בהאזנה חד פעמית שטחית.
יוצא, אפוא, שהבעיה העיקרית היום היא לא שאין בחוץ חומר חדש ואין מה
לשמוע אלא שיש יותר מדי מה לשמוע וצריך לברור היטב את המוץ מן התבן ולהשקיע את מעט
הזמן היקר במקומות הנכונים.
ולמה אני נותן לכם את כל ההקדמה הארוכה הזו ? מפני שהאומן הבא עבר
מתחת לראדר שלי ואלמלא קראתי במקרה המלצה מפורשת של מישהו שאת דעתו וטעמו אני מאד
מעריך (בוריס, בוריס מהפליטים, האם שומע ?) כנראה שלא הייתי טורח לשמוע אפילו את
האלבום הזה.
אני לא אשאיר אתכם במתח. מדובר בחצוצרן מדהים בשם Ambrose Akinmusire שהוציא בשנת 2011 אלבום משובח בשם When The
Heart Emerges Glistening בלייבל Blue Note.
Akinmusire, יליד 1982 הפיק את האלבום הזה יחד עם עוד מוסיקאי מבריק Jason Moran (שהוציא שנה לפני כן
את האלבום המופלא Ten) והלחין 10 מתוך 12 הקטעים שבו. יחד עם Ambrose
Akinmusire מנגנים באלבום גם Walter
Smith השלישי
בסקסופון טנור, Gerald Clayton בפסנתר, Harish Raghavan בבאס ו Justin Brown (רק בחום) בתופים. מאחורי ההרכב
הזה שנים רבות של חברות ועבודה משותפת וזה ניכר. השילוב ביניהם הוא מהמושלמים ששמעתי.
משהו בסדר הגודל של החמישייה השנייה של Miles (עם Shorter, Hancock,
Carter ו Williams).
Ambrose שהתחיל
לנגן פסנתר בגיל שלוש התגלה בגיל 19 על ידי Steve
Coleman שצירף אותו לסיבוב ההופעות של ה Five Elements באירופה. המפגש עם Steve Coleman היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחותו של Akinmusire כאמן. Coleman הכריח אותו לחשוב ולהגדיר
מה הכיוון המוסיקלי שלו, להחליט לאן הוא רוצה להגיע, להציב לעצמו מטרות ולחתור
להשגתן. Akinmusire לקח את Coleman ברצינות רבה. הכין רשימה ותלה אותה בחדרו. כל אימון שלו מעכשיו
כלל התבוננות ברשימת הדברים אותם רצה להשיג והיה ממוקד מטרה.
לאחר שסיים לימודיו ב Manhattan School of Music חזר לקליפורניה, בה נולד, כדי לעשות תואר שני
במוסיקה ולאחר מכן הגיע ל Monk Jazz institution שם למד עם Terence
Blanchard, Herbie Hancock ו Wayne Shorter.
בהמשך חזר לניו יורק והחל להופיע עם Jason Moran, Vijay Iyer, Espranza Spaulding ו Aaron Parks ואז גם הוחתם ב BlueNote. האלבום הזה הוא האלבום השני שלו כמנהיג. עד
להקלטתו השתתף Akinmusire לא מעט כ Sideman בהקלטות של אחרים ואף הקליט את Prelude… To Cora שיצא ב Fresh Sound New Talent (גם הוא אלבום מצויין)
כמו תמיד, כשמדברים על מוסיקה, עדיף להקשיב לצלילים ולא לנסות ולהסביר
מה כל כך טוב באלבום הזה.
קחו למשל את הקטע הבא Confessions to my unborn
daughter שמדגים בצורה מופלאה בעיני איזו סינרגיה יש בין
המוסיקאים כאן. לא קרבות אגו ולא הפגנות כח מוסיקליות אלא נגינה קשובה של מוסיקאים
שעובדים שנים ארוכות זה לצד זה (Akinmusire ונגן הסקסופון Walter
Smith השלישי מנגנים ביחד כבר 12 שנים) שמביאה לתוצאה
מושלמת:
וכאן אותו קטע בהופעה:
צליל החצוצרה של Ambrose הוא אחד המאפיינים החזקים שלו. לפי הצליל ניתן היה לחשוב שמדובר בארבע
חצוצרנים שונים. הוא יודע לעשות כל מה שהוא רוצה עם החצוצרה, ולהיות כל מי שבא לו
ועדיין הוא לא נשמע כמו אף חצוצרן אחר. אותו דבר גם הלחנים. כל לחן לוקח אותך
למקום אחר, עם מצב רוח אחר ועם צליל חצוצרה משלו. והכל עם נשמה ענקית.
תקשיבו כמה יופי יש בקטע הבא – Henya
זה לא אלבום Hard Bop א-לא Messengers, לא אלבום Avant garde אפריקאי זועם ולא אלבום Euro-jazz קודר ומהורהר. אם כי יש בו גם
מזה וגם מזה אבל גם הרבה יותר.
יותר ויותר אלבומים מהשנים האחרונות מציגים מוסיקאים שנמצאים בשלבים
שונים של חיפוש דרך וזהות. אלבומים כאלו הם בעלי פוטנציאל גבוה אך לא מעט מהם מתגלים
כמגושמים, מגומגמים חסרי כיוון וריקים מתוכן. כאן, להבדיל, התחושה היא שאתה צועד בבטחה בקרקע חדשה אחרי מדריך
מיומן ובטוח בעצמו. החיפוש בהדרכתו של Akinmusire הוא חוויה שלימה ומספקת ששווה להתמסר לה
(שוב ושוב) ולהקדיש לה את מלוא הזמן ותשומת הלב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה