Miles Davis and Sonny Rollins

לאחרונה אני שומע המון Rollins. אני מתמקד בעיקר ב Rollins הצעיר מכיוון שהתקופה שלו שהכי מדברת אלי היא הדברים שעשה בשנות ה 50-60. הדברים המאוחרים שלו כבר פחות לטעמי, במיוחד הסאונד שלו משנות השבעים ואילך שממש לא עושה לי את זה.

אחרי הפוסט שהעליתי על ההקלטות של Miles Davis עם Sonny Stitt, הבנתי שהגיע הזמן להעלות פוסט שיאיר עוד תקופה מעניינת בקריירה של Miles, תקופה שכמעט ולא מדברים עליה, ואני מתכוון לתקופה שלו עם Sonny Rollins.

בסוף שנות ה- 40 היו Charlie Parker, Dizzy Gillespie, John Lewis, Bud Powell, Thelonious Monk, J.J. Johnson וחבריהם בשיאה של מהפיכת ה BeBop. כל מוזיקאי הג'אז הצעירים ניסו לחקות אותם, לנגן כמוהם ולהיות חלק מהמהפכה שהסעירה את עולם הג'אז. Miles Davis כבר עשה את זה והופיע עם כל הגדולים, כולל עם Parker. למרות שהנגינה והגישה שלו היו שונות מאד מאלו של Dizzy.

Rollins הצעיר היה בן כ-15 בלבד כש Lowel Lewis, שהיה חצוצרן וחלק מחבורת Sugar Hill בהארלם שעמה הסתובב Rollins, סיפר לו על Miles לאחר ששמע אותו באלבום עם Parker ומאד אהב אותו.

כשנתיים לאחר מכן (בסביבות שנת 1947-8) בזמן שהטריו של Rollins חימם הרכב של כמה מהשמות הגדולים בג'אז, כולל Miles Davis, מיילס שמע אותו לראשונה והציע לו להצטרף להרכב שלו. במהלך השנים Rollins ו Miles נעשו חברים טובים, ביקרו זה בביתו של זה וחלקו טעם מוזיקלי משותף.

כידוע, אין תיעוד רב של שיתוף הפעולה בין Miles ו Rollins, אבל בואו נתמקד במה שיש.

אגב, אני מתייחס לסשנים ולא לאלבומים, מכיוון שבאותה תקופה היה שכיח שאלבום יורכב מכמה סשנים שונים, חלקם מתקופות שונות ועם נגנים שונים, כך שהחלוקה לאלבומים היתה, פעמים רבות, מלאכותית.

התיעוד הראשון שיש לנו הוא מה 17 בינואר 1951.

Miles ניגן שלושה (!!) סשנים באולפני Apex בניו יורק באותו יום. אחד מהם היה עם Parker באלט, Walter Bishop Jr. בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Max Roach בתופים (יצא ב 1958, ביחד עם עוד סשן באלבום שנקרא , (Swedish Schnapps והשניים הנוספים בהשתתפות Sonny Rollins:

סשן אחד בהנהגתו של Miles בשישייה עם Bennie Green בטרומבון, Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים. (יצא כחלק מהאלבום Miles Davis and Horns, אחד האלבומים עם העטיפות הכי מדליקות, שצייר Don Martin מי שהיה אח"כ אחד הקריקטוריסטים המרכזיים והיצירתיים של המגזין המופרע MAD).

והסשן השלישי באותו יום מפתיע במיוחד. מדובר בקטע אחד בלבד, בן שתיים וחצי דקות שמהווה את הקלטת הבכורה של Rollins כמוביל הרכב, ו Miles Davis מנגן בו... פסנתר ?! יחד עם Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים.

הקטע הזה שולב באלבום שנקרא Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet, Art Blakey and Kenny Drew (אמרתי לכם שהחלוקה לאלבומים היא די שרירותית)

התיעוד הבא מגיע בדיוק חודש לאחר מכן, מהופעה חיה במועדון ה Birdland. למעשה יש לנו כאן שתי הופעות: האחת מה 17 בפברואר 1951, והשניה מה 2 ביוני 1951. בשתיהן Miles מנגן עם J.J. Johnson בטרומבון, Rollins בטנור, Kenny Drew בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey בתופים. ההופעות שודרו ברדיו, ומשם גם ההקלטה, שיצאה מאוחר יותר (ב 2004) בדיסק בלייבל Blue Note תחת השם Miles Davis Birdland 1951. הדיסק כולל גם סשן שלישי מספטמבר 1951, בהרכב אחר לגמרי ובלי Rollins.

התיעוד הבא הוקלט ב 5 באוקטובר 1951 ויצא בלייבל Prestige תחת השם DIG וגם הוא מכיל הפתעה מעניינת – ההקלטה הראשונה של Jackie McLean (גם הוא היה מחבורת ה Sugar Hill של Rollins בהארלם) וככל הידוע לי גם היחידה של McLean עם Rollins.

מנגנים כאן, חוץ מ Miles, Rollins ו McLean גם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey.

התיעוד הבא, והוא גם האהוב עלי ביותר, נערך ב 30 בינואר 1953 ויצא באלבום Collectors’ Items (ארבעת הקטעים הראשונים). מלבד Miles ו Rollins מנגנים כאן Walter Bishop Jr. בפסנתר, Percy Heath בבס, Philly Joe Jones בתופים וטנוריסט מפתיע בשם Charlie Chan, שהוא בעצם שם כיסוי ל Charlie Parker. כן, כן. מה ששמעתם. Bird מנגן כאן ועוד בטנור. באותה תקופה הוא היה תחת חוזה בלייבל אחר ולכן האפשרות היחידה שלו להשתתף בהקלטות מחוץ לאותו לייבל היתה תחת שם בדוי ובכלי אחר כדי שלא יהיה חשוף לתביעה.

באותה תקופה Bird הפסיק עם ההרואין (Miles ו Rollins עדיין היו חזק בעניין), לאחר שהחצוצרן שלו, Red Rodney, נשלח למאסר ממושך בכלא פדרלי. את מקומו של הסם תפס האלכוהול ובזמן ההקלטות של האלבום עם מיילס, תוך שהוא מתרגל לנגן על הטנור, הוא הוריד בערך חמישית בקבוק ג'ין (או רבע בקבוק וודקה – הדעות חלוקות) ובקושי שרד את ההקלטות לפני שנרדם.

אבל חוץ מהרכילות המעניינת הזו, אני מאד אוהב את האלבום הזה ככל הנראה מכיוון שהוא היה האלבום הראשון שהיה לי של Miles ב Prestige וכאן שמעתי לראשונה את Rollins והתאהבתי בנגינה שלו, בצליל שלו ובשטף הרעיונות שלו. וגם בגלל חלקו השני (הקלטות עם Rollins מ 1956, מיד נגיע לדבר עליהן). אפשר בהחלט לשים לב ש Miles מתחיל כאן כבר להשתנות וזונח את הסגנון המאד ביבופי שאפיין אותו בשנים שלפני כן. הטענה הרווחת היא ש Miles מנגן כאן פחות טוב מאשר בדרך כלל בעקבות ריב עם Parker שבשכרותו התייחס ל Miles לא יפה, אבל אני חושב ש Miles פשוט התחיל לחפש את הדבר הבא, ולטעמי הוא נשמע נהדר. בהקלטות מ 1956 שמהוות את חלקו השני של האלבום כבר ניתן לשמוע את Miles החדש.

שנה וחצי לאחר מכן, ב 29 ביוני 1954, שוב נפגשו Davis ו  Rollins באולפן. הפעם עם Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke בתופים. המפגש הזה יצא באלבום נפלא Miles Davis With Sonny Rollins ואחר כך יצא שוב כחלק מאלבום שנקרא Bags' Groove. האלבום Bags' Groove מאחד שני סשנים שהוקלטו ב 1954. הקטע Bags' Groove נקרא על שמו של Milt Jackson – הוויבראפוניסט – שכינויו היה Bags, בשל השקיות שתחת עיניו). אבל Rollins לא משתתף בסשן הזה, אלא רק בארבעת (חמשת, אם כוללים את האלטרנייט) הקטעים האחרים.

שלושה מהם הם לחנים מקוריים של Rollins (Airegin, Doxy ו Oleo) וסטנדרט אחד – But Not For Me.

בקטע Oleo מיילס עושה שימוש ב Harmon Mute (למיטב ידיעתי זו ההקלטה הראשונה שלו עם העמעם הזה) שיהפוך בהמשך לאחד מהמאפיינים הכי מזוהים בנגינה שלו.

המפגש המוקלט הבא של Miles ו Sonny Rollins היה כמעט שנתיים מאוחר יותר, ב 15 במרץ 1956, והוא יצא כחלק מהאלבום Collectors’ Items שכבר דיברנו עליו. ההרכב שונה לחלוטין מההרכב שמנגן בסשן מ 1953, ומונה את Tommy Flanagan בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים.

כאן Miles כבר בתקופה אחרת לגמרי. למעשה באותה תקופה כבר היתה לו את החמישייה עם Coltrane, Red Gerland, Paul Chambers ו Philly Joe Jones  (זו החמישייה שלימים זכתה לכינוי The First Great Quintet) והסגנון שלו כבר היה ממש מינימליסטי, קריר ורחוק מאד מהאופן שבו ניגן רק חמש שנים קודם לכן.

כאן מסתיימים המפגשים, שתועדו ויצאו באלבומים, בין Miles Davis ו Sonny Rollins, וחבל כי גם Miles וגם Sonny מראים לאורך כל הדרך התפתחות מוזיקלית ואחד הדברים המעניינים ביותר בעיני זה לשמוע את הדרך שעושה האמן.

אבל בסוף אפריל 1957, במהלך שהות של כמה שבועות במועדון Café Bohemia בניו יורק, Miles פירק את ההרכב ופיטר את Coltrane ואת Philly Joe Jones לאחר שלא יכל יותר לסבול את התנהגותם והעובדה שהיו כל הזמן תחת השפעת חומרים שונים.

Miles הרים טלפון ל Rollins וביקש שיבוא לנגן איתו בהופעות שכבר נסגרו. Rollins נענה לקריאה ובא להחליף את Coltrane. את Philly Joe Jones החליף Art Taylor ולשמחתנו שלוש הופעות כאלו אף שודרו בשידור חי ברדיו. אז הנה שלושת ההופעות, משלושה שבועות רצופים: 13, 20 ו 27 ביולי 1957:

והפתעה אחרונה לפני שנסיים, הנה שני ראיונות בהם Rollins מספר בקולו על ההיכרות שלו עם Miles.

Miles Davis and Sonny Stitt

בתחילת 1960 עמדה חמישיית Miles Davis, שכונתה The First Great Quintet, בפני זעזוע. את סיבוב ההופעות האחרון שלה באירופה ערכה החמישייה לאחר ש John Coltrane, הסקסופוניסט שהיה כל כך מזוהה עמה, כבר החליט והודיע למיילס שהוא עוזב כדי להקים הרכב משלו.

מיילס שכבר התחיל לחפש מחליפים (בהמלצת קולטריין הוא פנה ל Wayne Shorter, אך שורטר שהיה באותו זמן חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey סירב), ביקש מקולטריין שיצטרף לסיבוב אחרון. הטור הזה, שבו מיילס היה כמעט סיידמן בהרכב שלו עצמו, זכור כאחד הטורים הטובים והמעניינים. קולטריין כבר היה עסוק לגמרי בפיתוח האישיות המוזיקלית שלו וניגן סולואים ארוכים (הרבה יותר מאשר מיילס) ומאד מתקדמים מבחינה מוזיקלית.

אך מכל מקום, עם סיומו של הטור, נסתיימה תקופת שיתוף הפעולה בין מיילס לקולטריין והחמישייה היתה זקוקה לסקסופוניסט שימלא את נעליו הענקיות של קולטריין. במהלך השנים הקרובות, ועד להצטרפותו של וויין שורטר להרכב בשנת 1964, עברו בהרכב לא מעט סקסופוניסטים מצויינים, בעלי סגנון ואישיות מגובשים, אך אף אחד מהם לא הצליח להתחבר למיילס ולהישאר לאורך זמן בהרכב.

הראשון שבהם היה Sonny Stitt. למיילס ולסוני היתה היכרות מוקדמת עוד משנת 1946 כשניגנו ביחד בתזמורת של Billy Eckstine. באוטוביוגרפיה שלו, מיילס טוען שהחצוצרן Freddie Webster שמיילס מחשיב אותו כאחת ההשפעות המוקדמות שלו, מת כתוצאה ממנת סם מקולקלת שהיתה מיועדת בכלל ל Sonny Stitt...

כשמיילס הקים את התשיעייה שלו והקליט את האלבום Birth Of The Cool, הוא רצה את Stitt בתפקיד האלט (כמובן ש bird היה המועמד הטבעי לתפקיד, אבל הוא היה עסוק מדי בקריירת הסולו שלו), בסופו של דבר Gerry Mulligan שכנע אותו שעם כל כך הרבה בופרים מהחוף המזרחי (Miles, Al Haig, Al McKibbon, Max Roach) הוא לא יצליח לייצר סאונד אחר והאלבום יישמע כמו "סתם" עוד אלבום ביבופ. בהמלצת Mulligan הוזמן Lee Konitz, שהיה בעל צליל וסגנון שונים לגמרי מזה של bitrd ו stitt לנגן את תפקיד האלט באלבום והשאר היסטוריה.... 

מיילס, התייחס לסוני כאל אחד היורשים המובהקים של Bird, ומכיוון שבינתיים Stitt עבר לנגן בעיקר טנור (כדי להימנע מההשוואה ל Charlie Parker) ולאחר התקופה הארוכה עם קולטריין בהרכב מיילס היה מוכן לנסות משהו אחר.

הניסיון הזה, כאמור, לא האריך ימים. פחות מחצי שנה היה סטיט חבר בהרכב. ההרכב של מיילס היה כבר במקום אחר לגמרי מבחינה מוזיקלית. מיילס וקולטריין הרגילו את הקהל שלהם לרעיונות מתקדמים יותר (גם מודאליים וגם משוחררים וחופשיים יותר מכבלי שפת הביבופ) וצירופו של סוני סטיט להרכב היה בבחינת צעידה אחורה. מיילס נהג להתלונן באזני חבריו, בעיקר באזני Jimmy Heath, על הנגינה המסורתית של סטיט בקטעים כמו So What.

אבל דווקא זה מה שמעניין בכל הסיפור הזה. לשמוע את סטיט, בית ספר לביבופ, כחלק מההרכב המתקדם של מיילס נותן לנו מתח אדיר, ומהי מוזיקה טובה אם לא מתח ופתרון ? מיילס מנגן, כפי שניגן עם קולטריין – מאד מינימליסטי, משרטט את המוזיקה בקווים כלליים ומייצר את הסאונד והאווירה שכל כך מזוהים איתו. סטיט לעומתו מביא את המסורת לתוך הקטעים המודרניים. הוא שופע ליקים של ביבופ ומנגן בתוך ואת את ה Changes באדיקות.

הרית'ם סקשן של מיילס, ללא ספק הטוב ביותר שאפשר לבקש: Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.

למזלנו החמישייה של מיילס עם סטיט תועדה בחמש הופעות שיצאו לאורך השנים כבוטלגים, אבל ניתנים להשגה כיום די בקלות. כמיטב המסורת, אני עושה לכם סדר בברדק ומצרף את כל הופעות כסדרן.

הופעה ראשונה – 27 בספטמבר 1960 ב Free Trade Hall במנצ'סטר, אנגליה

הופעה שניה – ב 11 באוקטובר 1960 במועדון Olympia בפריז, צרפת

הופעה שלישית  ורביעית – ב 13 באוקטובר 1960 - שני סטים ב Konserthuset בשטוקהולם, שוודיה

הופעה חמישית – ב 15 באוקטובר 1960 ב Concertgebouw באמסטרדם, הולנד

A Love Supreme - 50 years anniversary

היום לפני 50 שנה הוקלט A Love Supreme, אחד, מה אחד? ה-אחד, מאלבומי הג'אז הגדולים של כל הזמנים.

אני שמח להביא כאן פוסט אורח נפלא ומושקע ביותר של ידידי עמי, שהעמיק חקר בנושא, צלל לנבכי ההיסטוריה והרשת, והגיח אחרי ימים (ולילות) ארוכים עם הפוסט הנהדר הזה. הפוסט פורסם במקורו בפורום HiFi Music, כחלק משרשור מדהים הסוקר את כל הקלטות הג'אז שנעשו בשנת 1964 (לגישתו של עמי שנת 64' היתה השנה החשובה והמעניינת ביותר בתולדות הג'אז, והאמת שכשרואים את מבחר ההקלטות החשובות שנעשו בשנה זו, קשה להתווכח). 

איזה עוד כתרים אפשר לקשור ל- A Love Supreme   מעבר לנהרות הסופרלטיבים שכבר הורעפו עליו ? שני רק ל-Kind of Blue  בכל הרשימות הסטנדרטיות של 'אלבומי הג'אז הגדולים בכל הזמנים' ופריט קבוע ברשימות 'X אלבומי המופת בכל הז'אנרים מאז ומעולם' , אי אפשר היה לבחור אלבום טוב ממנו לסיכום שנת 1964. זה תקליט שגדולתו נובעת בדיוק מאותם מקורות שמהם באה עצמתה של השנה כולה. המקור הראשון הוא מפגש (או ליתר דיוק, פיצול) הזרמים בין ההארד-בופ בשיאו, החדשנות ההרמונית והמבנה החפשי של המודאליות שקולטריין, טיינר, ג'ונס, וגאריסון לקחו למקומות חדשים ונפלאים, האוונגרד הצעיר והבועט שזה נולד ואליו ילך קולטריין מעתה ואילך, והג'אז הספיריטואלי עם ההשפעות המזרחיות שהגדיר מחדש את מטרות היצירה כמסע רוחני אבל לא פחות מכך פתח אפשרויות הרמוניות זרות וחדשות. שנית, תחושת הדינאמיות של עולם משתנה וחסר מנוח והחיפוש אחר סדר ושקט בלב הסערה. המקור השלישי, ההתקבצות הבלתי אפשרית של מוזיקאים שהמונח 'ענק' ממעיט בערכם וגיבושם דרך מאות הופעות משותפות לישות חדשה, כל-יכולה ופורצת גבולות שיכולה לכופף את המוזיקה לרצונה, ללוש ולמתוח אותה באופן חפשי למשהו חדש ולא מוכר. זה היה נכון השנה לשישיה של מינגוס, נכון לחמישיה השניה של מיילס, למהדורה הדפיניטיבית של השליחים של בלייקי, לשלישיה של איילר, והכי נכון לרביעיה המלוכדת, המגוונת, וחסרת הפשרות של קולטריין. המקור הרביעי הוא הקשר ההדוק דרך הכנסייה הבפטיסטית והמתודיסטית לתנועת זכויות האזרח בשיאה. המסע של קולטריין והמאבק בשדי האלכוהול וההרואין האישיים שלו מקביל למסע התנועה למציאת זהות שחורה חדשה, חדורת אמונה, מזוככת, נחושה ורהוטה ולמאבקה לשחרור מהרגלי העבדות ומתחושות הנחיתות והקיפוח. אפילו המקום, האולפן של ון-גלדר באנגלווד קליף הוא האולפן האייקוני ביותר של התקופה ובו הוקלטו יותר אלבומי 64 מאשר מכל מקום אחר. 

הסיפור מתחיל בביתו של קולטריין בדיקס-הילס, ניו-יורק. ג'ון ואליס קולטריין עברו לשם באותה השנה לרגל הולדת בנם הבכור John W ב-26 לאוגוסט. אליס סיפרה שבסביבות תחילת ספטמבר ג'ון היה נעלם במשך מספר ימים ומתבודד ב'סדנה' שמוקמה בחדר האורחים בקומה השניה של הבית. את 'חזרתו' היא מתארת במושגים של מתן תורה :

“It was like Moses coming down from the mountain, it was so beautiful. He walked down and there was that joy, there was peace in his face, tranquillity. So I said, ‘Tell me everything, we didn’t really see you for four or five days.’ He said, ‘This is the first time that I have received all the music for what I wanted to record, in a suite. This is the first time I have everything, everything ready.”

התקליט כולו הוקלט באותו ערב, ה-9 לדצמבר 1964. סשן של ארבע וחצי שעות. טיינר, ג'ונס וגאריסון קיבלו 142$ כל אחד עבור הסשן וכסיידמנים לא היו בעלי זכויות. קולטריין קיבל כפול מזה וכמוביל קיבל גם זכויות בהמשך. המבנה של האולפן החדש באנגלווד קליף (ון גלדר עבר לשם מהאקנסק ב-1959) היה 'כנסייתי' עם תקרה גבוהה והתאים בדיוק למה שקולטריין חיפש. שלא כדרכו, ון גלדר עמעם את האורות באולפן כדי ליצור אוירת הופעה במועדון. למרות שחלק מהחומר כבר נוסה בהופעות לא היו חזרות וקולטריין לא נהג לכתוב מוזיקה לנגנים. הם לא ידעו מה בדיוק עומד לקרות עד שנכנסו לאולפן ואז הכל התחבר. בהפקת האלבום אין ספק שהיתה כוונה לעשות משהו מיוחד. קולטריין היה מעורב בכל צד שלה, החל מכתיבת הליינר והתפילה של Psalm ועד בחירת תצלום השער והאיור הפנימי. הוא לא עשה את זה בשום אלבום אחר. אימפולס אפילו שברו את הסטנדרט והחליפו את צבע השדרית של האלבום מהכתום המסורתי ללבן שהתאים לצילום השחור-לבן המינימליסטי, גם הוא לא שיגרתי לאלבומי הלייבל שופעי הצבע מאותה תקופה. הצליח להם - האלבום יצא בפברואר 1965 וזכה להכרה מיידית כיצירת מופת. עד דצמבר 65 הוא כבר היה אלבום השנה של Downbeat ומועמד לשני פרסי גראמי. במשך חמש השנים הראשונות לקיומו מכר חצי מיליון עותקים, הרבה יותר מכל אלבום אחר של קולטריין. ההשפעה שלו אוניברסלית וחוצת ז'אנרים עוד מהתקופה בה דיבר אל ילדי הפרחים שלא הכירו שום אלבום ג'אז אחר. הוא מדורג 47 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של ה-Rolling Stone  שכוללת שמונה אלבומי ג'אז בלבד ( הוא השני מתוכם אחרי KOB במקום ה-12) ומספר 45 ברשימת 100 האלבומים הגדולים של הגרדיאן (שכוללת רק שני אלבומי ג'אז. KOB במקום ה-14)

U2 מאזכרים אותו פעמיים ב-Angel of Harlem וב-Bullet the Blue Sky. סנטנה ומקלפלין מסמנים אותו כהשפעה דומיננטית. גם זאפה, לו ריד, ג'ימי הנדריקס, ג'וני מיטשל ופאטי סמית'. הוא 'זכה' לביצועי רוק, רגיי והיפ-הופ. אין לי ספק שהוא אחד מאלבומים ספורים שנמצאים בספריות של כל אחד ואחד מקוראי שורות אלה, בלי קשר למידת ג'אזיסטיותו.

 A Love Supreme היא מצד אחד יצירה דתית אפריקאית-אמריקאית ומצד שני יצירה אישית-רוחנית אוניברסלית. סוויטה בארבעה פרקים על גורל וגאולה. המיסה בסי-מינור של העולם החדש. ארצ'י שפ אמר שלשמוע את קולטריין היה 'כמו להיות בכנסייה' וטומי פלנגן סיפר ש-'קטעי הסולו שלו ב- A Love Supreme  הם כמו דרשות קטנות עבורי'. כראוי ליצירה רגשית, A Love Supreme עולה לשיאי סערה חסרי מנוח ויורדת לדממה מדיטטיבית מופנמת. שמות ארבעת הפרקים: א. Acknowledgment ב. Resolution ג.  Pursuance ו-ד. Psalm מתייחסים לשלבי מסע הערה רוחני אבל תכנם מהווה גם מסע הארה מוזיקלי בלתי נשכח שאורך בסך הכל 33 דקות. למרות הפשטות היחסית של החומר, בפרט בפרקים הראשון והרביעי, יש שם הכל: הארד בופ ומודאליות וחופש וספיריטואליות, ומעל הכל יש שם תחושת אינטימיות של ארבעה נגנים שלא צריכים תווים ותכניות ומסוגלים לייצר בזמן אמת בלי חזרות, מורכבות, עניין, ובעיקר עומק-הבעה אנושי ללא גבול.

Acknowledgment (והיצירה כולה) נפתח בגונג ותרועת פתיחה קורעת רקיעים. אחריהם מציג גאריסון (שאי אפשר להגזים בתרומתו להנעת ההרכב ולכינון אוירת האירוע לאורך כל התקליט) את הנושא בן ארבעת התווים של Love Supreme שחוזר באוסטינטו עקשני וכמו פעימת-לב מניע את הפרק. הסולו של קולטריין הוא התגלמות המודאליות: כל האלתור שלו הוא מדיטציה על אותו גרעין מינימלי. הוא דש בו חזור והפוך ללא תחושת ההתקדמות שמבנה שירי מבוסס שינויי-אקורדים נותן. התוצאה היא הסטת המיקוד והעניין של המאזין מהמבנה המלודי או ההרמוני אל המקוריות של הסולן ויחסי הגומלין שלו עם ההרכב. אנחנו מפסיקים לשמוע את ה'מנגינה' ומתחילים לשמוע את קולטריין בקולו המחוספס והאנושי ואת התקשורת שלו עם גאריסון, אלווין ובפרט עם טיינר. המודאליות הקיצונית הזו היא בדיוק המתכון שהופך את Love Supreme ליצירה אישית ובלתי אמצעית כל כך שמדברת ישר ללב. גם הקצב פתוח לגמרי, מאיץ ומאט ביחס לדופק של גאריסון וג'ונס והופך את הסולו לאקספרסיבי עוד יותר. לא ברור לי בדיוק איך, אבל אפילו בליווי של מקוי יש איזשהי 'נייטרליות' שמאפשרת לקולטריין מרווח הבעה שאין במקומות אחרים. הטנור לא יושב 'בתוך הגרוב' של חוליית הקצב שלו אלא חפשי לרחף מסביבו. בסוף האלתור ב-Acknowledgement  קולטריין מתחיל לחזור על מוטיב ה-Love Supreme  פעם אחר פעם אחר פעם (37 פעמים סה"כ !) ומעתיק אותו לכל שנים-עשר המפתחות האפשריים. פרשנות אחת, זו של לואיס פורטר, מתייחסת לתפילה שכתב בליינר של האלבום: "No road is an easy one, but they all go back to God” ולהצהרה שלו שהנושא של Love Supreme הוא אומני-טונאלי ו-'צריך להיות מנוגן סימולטנית בכל המפתחות'. פרשנות אחרת, של דייב ליבמן, מדברת על הקטלוג הזה כנקודת פתיחה לתקופה המאוחרת של קולטריין, עם אלתור חפשי שאינו מבוסס-מפתח. גאריסון ממשיך להלום כל הזמן ומקוי רודף אחרי קולטריין. את המנטרה שבאה אחר כך בקולו המוכפל של קולטריין וחוזרת 19 פעמים כולם מכירים. בסופה, גאריסון מעביר אותנו לפרק הבא.

הפרק הזה הוקלט שוב למחרת בלילה (10 בדצמבר), הפעם בגרסת שישיה עם ארצ'י שפ וארט דיוויס. מדהים לשמוע את ההבדל מהגרסה המוכרת. למרות העדר הליטוש והאופי המג'ומג'ם משהו של הבצוע, שפ לוקח את הקטע (ואת קולטריין) לכוון פתוח וחפשי, הפראזה של Love Supreme הופכת לאפריקאית ופראית, וכל הנוף ההרמוני יותר עשיר ומעניין. אפילו גאריסון נשמע פתאום כמו ג'ימי מריט. זה די אדיר בעיני. מעניין למה הוחלט לוותר ולגנוז. אולי בגלל העדר המנטרה הווקאלית ?

שני הפרקים האמצעיים הם ניגוד מרתק לפרקי הקצה המונוליטיים. חלק ניכר, ואולי רוב העניין המוזיקלי נמצא דווקא בהם. הסולואים המורכבים ומלאי התחכום של טיינר ב-Resolution  וב-Pursuance  הם יצירות מופת. מספיק לשמוע את ההבדל בין קולטריין לפני טיינר ב- Resolution לקולטריין המלובן אחריו כדי להבין כמה חשוב היה התפקיד של מקוי כזרז בעירה. כנ"ל לגבי אלוין ג'ונס בפתיחה הרועמת של .Pursuance

 Resolution הוקלט בשבעה טייקים כשהאחרון הפך למסטר. הוא גם נוסה בהופעה בפילדלפיה שלושה חדשים קודם לכן. אחד הדברים שמאפיינים את קולטריין לאורך כל חייו המוזיקליים הוא הציטוט לאחור של תקופות שונות בעברו (כמו שיצטט את Love Supreme בהמשך הדרך). כאן הוא עוזב את המודאליות וחוזר להארד-בופ וללינאריות של chord changes מסודרים בדיוק כמו בסוף שנות החמישים. הנושא המלודי הנהדר של הפרק מזכיר נשכחות ומהווה בסיס איתן להתקדמות האלתור של הסולנים. אפילו רעייתי לא יכלה שלא לפזם אותו אחרי חשיפה מספקת :

הפרק השלישי, Pursuance, הוא הצגת תכלית. לא פחות מהפסגה הגבוהה ביותר של הזרם המודאלי - כל מה שניטע ב-So What  הבשיל לפרי המרהיב של Pursuance. זה מבחינתי שיא האלבום, החלק הכי מהיר, הכי מתקדם, הכי קדחתני, הכי מלא הבעה, והכי דרמטי שלו. רווי בלוז, עם סולואים חפשיים סוערים ומבריקים במידה שלא תאמן ממקוי, קולטריין, ואלוין ובעקבותיהם סולו שקט של גאריסון, כולל חזרה ל- Love Supreme , שוב מגשר לפרק האחרון. שני הפרקים האלה, Pursuance וPsalm  הוקלטו ברצף בטייק אחד.

Psalm הוא כמו הפרק הראשון, מזמור. תפילת סקסופון ללא מילים של קולטריין, עם אלווין בטימפני וקומפינג של מקוי, במחווה לטקסי ה'כנסיות השחורות'  (שני סביו של קולטריין, William Blair מצד אימו ו- William H. Coltrane  מצד אביו, היו כמרים מתודיסטיים). קולטריין סיפק את מילות התפילה בשער האמצעי ויש התאמה מלאה בין המילים למלודיה המנוגנת. דיברנו פעם על הסיבות לדומיננטיות של הטנור בג'אז ואחת ההשערות היתה הקרבה שלו לקול האנושי. לא היה טנור יותר אנושי מקולטריין ואין דוגמא טובה יותר לאנושיותו מאשר Psalm. זו לא היתה הפעם הראשונה שהאיש הגדול השתמש בטכניקת ה'הקראה' הזאת. ב'אלבמה' שנכתב בעקבות הרג ארבע הילדות בפגוע בכנסייה בבירמינגהם, הוא נשף נאום של מ.ל. קינג על האירוע באותה הדרך. למרות שהשד יודע כמה פעמים שמעתי את האלבום, רק בעקבות הכנת המנשר הזה הגעתי למעקב מלא אחרי הטקסט :

או אפילו טוב יותר, בכתב ידו של קולטריין :

 
היצירה בוצעה בהופעה חיה אך ורק פעם אחת, שמונה חדשים לאחר הקלטת האלבום, בפסטיבל אנטיב, 26 ליולי, 1965. הנה מה שנשאר, סרט קטוע 

 :

וההקלטה של ההופעה במלואה. שונה בתכלית וכמו אלטרנטיבות השישיה, גם היא הרבה יותר חפשית ודיסוננטית מהקלטת האולפן. למרות שאחד היתרונות במקור הוא האורך המדוד והעדר חפרנות, אני חושב שאני אוהב את ההופעה עם הסולואים הארוכים אפילו יותר (אבל בהחלט ייתכן שמדובר בחשיפת יתר למקור):

תכניית הפסטיבל :

 

היסטורית, A Love Supreme הוא קו פרשת המים בין הרביעיה הקלאסית הראשונה (שהתפרקה בתחילת 65) לרביעיה השניה החפשית. קולטריין עצמו השתמש בתרועת הפתיחה של Acknowledgement  כדי להראות מאין הוא בא ולאן הוא הולך. שימו לב איך הוא פותח את 'Offering'  באלבומו האחרון Expression :

או קטע הפתיחה של Stellar Regions, שגם שמו Seraphic Lights מרמז על הקשר. מ-Love Supreme  לאוונגרד :

NPR סיפור האלבום ב

הראיון המלא של ג'ו מאיטה עם מקוי טיינר

ועוד ראיון עם אשלי קאהן, מחבר הספר A Love Supreme: The Story ofJohn Coltrane's Signature Album

אתר הספר של קאהן

התמונות החדשות מהסשן של ה-10 לדצמבר 

הסקיצה של קולטריין לסשן (כיום ב(Smithsonian Museum of American History :
All paths lead to God

השער הפנימי עם הטקסט של Love Supreme 

התעודה מה- NARAC: 

 Saint John Coltrane - סרט תעודה שהופק לרגל 40 שנה לאלבום :

יש כמובן אינספור ביצועים ומחוות. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. יש משהו מאד מרגש בלשמוע את ממשיכי הדרך, מהמקורבים אליס קולטריין, ראשיד עלי, ופרעה סנדרס ועד לנגנים כמו ברנפורד, לובאנו וגארט, שקשורים בטבורם לקולטריין, מבצעים את היצירה. יש גם קאברים מעניינים ולא שיגרתיים כמו זה של דאג קארן. פחות מרגש לשמוע את סנטנה ומקלפלין או את גלספר. קצת תחושה של חילול קודש.

מקום של כבוד לפרעה סנדרס. לא רשמית Love Supreme אבל אי אפשר לטעות ב- The Creator Has a Master Plan,   החל מתרועת הפתיחה דרך המוטיב החוזר ועד המנטרה הווקלית. קארמה, 1969:

אליס קולטריין, 1972:

ראשיד עלי וארתור ריימס, 1981:

רביעיית ברנפורד מרסליס, עם ג'ואי קלדרצו, טיין וואטס, ואריק רוויס, אמסטרדם 2003. איך אומרים בעברית   Reverence?  יראת כבוד' לא ממש מכסה את זה. מצמרר :

ובאלבוםFootsteps of our fathers 

לובאנו עם ביג-בנד, מאי 2014:

ווינטון ואלווין, עם קרלוס מקיני ורג'ינלד ויל :

ושוב ווינטון עם תזמורת הג'אז של לינקולן סנטר. כצפוי מהוקצע ומעונב מדי :

דאג קארן - סול ג'אז בBlack Jazz Records -

ואדאדה לאו סמית' ב- Kulture Jazz :

וואלאס רוני (עם עדן לדין בפנדר) 2012:

סנטנה ומקלפלין, שיקאגו 1973 - Love Supreme  מפוסטר :

ושוב במונטרו, 2011:

קני גארט וסנטנה :

רוברט גלספר, 2012:

רופוס הארלי (יוצא סאן רא) בחמת חלילים, 1987:

רביעיית מיתרים עם טיירני סאטון באירידיום, 2011:

דיוויד מאריי סוגר את Octet Plays Trane עם Acknowledgement. לא מצאתי דוגמית :

לא הצלחתי למצוא גם את Pursuance מתוך האלבום של קני גארט, אבל זו גרסא נהדרת (ואלבום נפלא בכלל) :

שוב ללא דוגמית, האלבום של אלוין עם ווינטון, מרקוס רוברטס ורג'ינלד ויל (בערך כמו בהופעה למעלה(

שימו לב ל-Tribal Dance  של צ'ארלס לויד. גם אתם מזהים שם את Resolution ? בכל מקרה הקטע הזה לא היה נולד לפני ALS

גם Glass Bead Games הנהדר של קליפורד ג'ורדן הוא צאצא ישיר :

ולסיום, Love Cry של איילר עם אחיו דונלד, כפי שפתח את טקס הלוויה של קולטריין ב-21 ליולי 1967:

וכפי שהוקלט באולפן חודש מאוחר יותר, ב-31 לאוגוסט 
 "Trane was the Father, Pharoah was the Son, I am the Holy Ghost" 

כמו מי מהם אתם נראים כשאתם שומעים את התקליט ?

המהדורה המיוחדת משנת 2002, לרגל יום הולדתו ה-76 של קולטריין, כוללת את ההופעה באנטיב ואת הביצועים האלטרנטיביים ל- Acknowledgement עם שפ ודיוויס :

התקליט יצא במהדורת 45 של Analogue Productions עם רימסטר של קווין גריי (ערובה להצלחה וגם פה התוצאה נהדרת). סקירות כאן וכאן. 

החדשות המצערות הן שאלא אם השגתם אותו בזמן בסוף העשור הקודם (כמוני) הוא יעלה לכם הרבה מאד. החדשות היותר טובות הן שמהדורת ה-33 של Speakers Corner עדיין זמינה לכל דורש.

ומי שיעלה על הטיסה כעת, יספיק להגיע לפסטיבל ה-50 ב SFJF