מפגש של גאונים מוסיקליים, כל אחד עם סגנון אישי מאד ברור ומוגדר, עשוי לייצר שלם הגדול מסכום חלקיו. אחת הדוגמאות הפחות מוכרות לכך היא שיתוף הפעולה (הקצר מדי) בין Oliver Nelson ו Eric Dolphy, בין השנים 1960-1961.
הם באים מעולמות שונים ומייצגים אסכולות שונות: Oliver Nelson עסק בעיקר בעיבוד והלחנה. הוא עיבד ותזמר עבור Sonny Rollins, Cannonball Addrely, Wes Montgomery, Jonnhy Hodges ועוד רבים וטובים, הלחין מוסיקה "קלאסית-מודרנית", ובשנות השבעים הלחין גם מוסיקה לסרטים ולסדרות טלוויזיה, ובין היתר הלחין את "יצירת המופת" – מוסיקת הפתיחה של "סטיב אוסטין" בנוסף עבד Nelson כמעבד גם עבור אמני פופ (או מה שהיה אז פופ) כדוגמת Nancy Wilson ו James Brown.
חוץ מעבודתו הפוריה כמלחין ומעבד מבוקש ניגן Nelson בסקסופון אלט ובסקסופון טנור. Nelson היה נגן טוב עם סגנון אישי, אבל מאד main stream, לא משהו יוצא דופן.
על Eric Dolphy, לעומת זאת, הדבר הראשון שניתן לומר הינו שהיה יוצא דופן. בכל מה שעשה, בכל כלי שניגן (סקסופון אלט, בס קלרינט או חליל) – הוא היה פורץ דרך, אוונטגארדיסט אמיתי.
המוסיקה של Oliver Nelson תמיד מאורגנת, מסודרת ומובנית. כך גם הנגינה שלו: מאד straight ahead, מאד לינארית, מתודית וברורה. לעומתו הסולואים של Dolphy הם מעין "גוש" בלתי ניתן להפרדה של קולות וצלילים, כמו התפרצות אנרגיה של מישהו שהחזיק המון רעיונות בבטן והם מתפרצים ממנו בכח, כמעט בבת אחת. הסולואים של Dolphy מלאים רעיונות, מקצבים ואפקטים שלא ניתן לפרוט לתוים ולצלילים בודדים, ובכל זאת Dolphy מכשף אותך בנגינה שלו, גם אם לרוב אתה לא מסוגל להגיד מה בדיוק הוא עושה שם.
אבל למרות השוני בין שני המוסיקאים האלו, יש להם מכנה משותף חזק מאד: הבלוז.
Eric Dolphy ו Oliver Nelson שיתפו פעולה בארבעה אלבומים, בכולם המוטיב המרכזי החזק והברור הוא הבלוז.
המוכר ביותר ביניהם הוא אלבום המופת The Blues And The Abstract Truth, שהוקלט עבור הלייבל Impulse! בשנת 1961 ומשתתפים בו גם Bill Evans בפסנתר (הזדמנות די נדירה לשמוע את Evans מנגן פסנתר שלא בטריו) Freddie Hubbard בחצוצרה, George Barrow בסקסופון בריטון, Paul Chambers בבאס ו Roy Haynes בתופים.
האלבום הזה הוא ללא ספק אחד הפנינים של הג'אז וראוי להאזנות רבות הן בגלל הלחנים העיבודים והתזמורים המעולים והמיוחדים של Oliver Nelson (שהלחין עיבד ותיזמר את כל הקטעים באלבום) והן בזכות היכולת שלו להביא את הנגנים האחרים לידי מיצוי כשרונם. כולם כאן נשמעים פשוט מצויין, ללא יוצא מן הכלל.
שני אלבומים פחות מוכרים, אך בהחלט מצויינים, אף הם מולחנים ומתוזמרים היטב (Nelson פשוט לא יכול אחרת) ומאד בלוזיים הם Screamin' The Blues שהוקלט ב 1960 ו Straight Ahead שהוקלט ב 1961. שניהם הוקלטו עבור הלייבל New Jazz (כיום יוצאים לאור תחת Fantasy) ושניהם רשומים על שם Nelson כ"לידר". למעט קטע אחד בכל אלבום, Nelson הלחין את כל הקטעים וכמובן שהוא גם האחראי לעיבודים. חברי הרית'ם סקשן זהים בשני האלבומים והם Richard Wynads בפסנתר, George Duvivier בבאס ו Roy Haynes בתופים, כאשר באלבום הראשון מתווסף גם Richard Williams בחצוצרה ועושה עבודה מושלמת.
שיתוף הפעולה בין Dolphy ו Nelson מאד טבעי והם משלימים אחד את השני, כאשר Oliver Nelson דואג לייצר את המסגרת המוסיקלית ולנגן את הסולו הסולידי "המתבקש" ואילו Dolphy דואג להרחיב אותה, להגמיש אותה ולפעמים אפילו קצת לשבור אותה.
חשוב, עם זאת, להדגיש שמדובר באלבומים מאד נגישים שמהווים "נקודת כניסה" טובה והיכרות בלתי מאיימת עם Dolphy גם למי שאינו נמנה על מעריציו השרופים.
להשלמת התמונה אציין כי האלבום הרביעי בו משתתפים Nelson ו Dolphy ביחד, הוא למעשה אלבום Big Band שהוקלט עבור הלייבל Prestige בשנת 1960 תחת שמו של הסקסופוניסט Eddie "Lockjaw" Davis, והוא נקרא Trane Whistle. לצערי טרם יצא לי לשמוע אותו...
אתר מצויין המוקדש ל Oliver Nelson:
http://www.dougpayne.com/nelson.htm
