הכי מטריפים היו אלה הכפולים או המשולשים שהיה לי חלק אחד שלהם אבל חסר לי השני (או להיפך).
זה בדיוק המקרה של ההופעות של Bill Evans בבואנוס איירס. אלו היו שתי הופעות שיצאו בלייבל אירופאי בשם Jazz Labs Records על גבי שלושה תקליטורים. לי, כמה לא מפתיע, היה רק את האלבום השני ובמשך שנים חיפשתי את האלבום הראשון (מזל שאז עוד לא ידעתי שקיים גם אלבום שלישי).
באלבום שהיה לי ניגנו Marc Johnson בבס ו Joey LaBarbera בתופים והיא הוקלטה בהופעה חיה ב 27 בספטמבר 1979 ב Teatro Muniicipal General San Martin בבואנוס איירס. ההרכב הזה היה ההרכב האחרון של Bill Evans שבאותה עת כבר היה חולה ונפטר פחות משנה לאחר ההקלטה הזו.
הסאונד לא היה משהו מיוחד, אבל המוזיקה היתה נפלאה וכמו תמיד אצל ביל אוונס הכל יושב מושלם גם על הפסנתר וגם עם ההרכב.
באותה עת אפילו לא ידעתי מה מכיל האלבום הראשון, והנחתי שזה החלק הראשון של אותו קונצרט מ 1979, או קונצרט נוסף של אותו הרכב שהוקלט בסמוך.
אך מה רבה היתה הפתעתי כשסוף סוף הנחתי את ידי על האלבום הראשון וראיתי שהוא מכיל הופעה אחרת לגמרי, שהוקלטה ב 24 ביוני 1973 ב Cine Teatro Gran Rex, בהרכב שונה: עם Eddie Gomez בבס ו Marty Morell בתופים.
בשבועות האחרונים אני די צמוד להקלטות האלה, ולמרות שאין באמת הגיון להשוות ביניהן, כי חוץ מהעובדה ש Evans מנגן בשתיהן וששתיהן נערכו בבואנוס איירס, הן כל כך שונות. החל בתקופה:
ההופעה ב 1973 נערכה בסמוך לאחר חזרתו של חואן פרון לארגנטינה מגלותו הארוכה, בנסיון להביא את ארגנטינה השסועה סוף סוף ליציבות פוליטית. ואילו ההופעה ב 1979 נערכה בבואנוס איירס אחרת לגמרי, לאחר ההפיכה הצבאית בארגנטינה כשהחונטה שולטת בארגנטינה וומעלימה אזרחים שנחשדו כתומכי פרון, באחת התקופות החשוכות שידעה ארגנטינה.
 |
| Evans, Gomez and Morell |
אבל מעבר למצב הפוליטי - המוזיקאים בטריו של 73 ושל 79 וסגנון הנגינה שלהם ואפילו של Bill Evans עצמו שונים מאד. אני כל הזמן שואל את עצמי לאיזו אני מתחבר יותר. והאמת היא שהתשובה משתנה מדי כמה ימים. הנגינה בהופעה מ 1973 היא Evans ”הקלאסי“, עם הסאונד החם, הליריות המוכרת והדיוק המטורף וכמובן הנגינה היפהפיה של Eddie Gomez. זה היה אחד ההרכבים הוותיקים של ביל אוונס שעבדו יחד כבר כמה שנים (מ 1966).
ואילו בהופעה המאוחרת מ 1979 אפשר למצוא Evans יותר מגוון ואפילו פרוע, לעיתים גם פחות מדוייק, הצליל שלו יותר תוקפני, וגם Marc Johnson שהבס שלו ממש מודגש בבאלאנס ו Joey La Barbera תורמים לסאונד היותר עוקצני הזה. זה היה ההרכב האחרון של Bill Evans איתו עבד עד מותו ב 1980 וכבר אז הם נשמעו מגובשים מאד והתחילו למצוא את הסאונד שלהם.
 |
| Evans, Johnson and LaBarbera |
ולמה נזכרתי פתאום באלבומי ההופעה בבואנוס איירס? מכיוון שלפני כמה חודשים יצאו ההקלטות האלה מחדש, לרגל ה- Record Store Day 2022 עם סאונד משופר בלייבל “Resonance” של זאב פלדמן שבשנים האחרונות לא מפסיק להפתיע עם הוצאות מופלאות גם של בוטלגים שהכרנו וגם של הקלטות שמעולם לא יצאו. הכל בהפקה מוקפדת, מושקעת, מכבדת (הכל באישור האמנים, אם הם חיים, או משפחותיהם) ואוהבת גם במדיה דיגיטלית וגם בוויניל.
האלבומים נקראים Morning Glory (ההופעה מ 1973) ו Inner Spirit (ההופעה מ 1979) ושני האלבומים הללו כוללים את כל החומר שיצא בשלושת האלבומים של Jazz Lab בתחילת שנות ה 90.
ויש גם שני קטעים: My Romance ו Up The Lark ש Evans מנגן בשתי ההופעות, ככה שתוכלו להתרשם בקלות מההבדלים בין ההרכבים (זה די בולט אם מקשיבים לאלבומים, אבל כמובן שהאזנה לאותו קטע מחדדת את זה)
קישור למיני-דוקו על הפרוייקט. מומלץ !!
