Kenny Dorham in 1960

הוא ניגן עם כולם: עם Parker, Dizzy, Monk, Rollins, Blakey, Roach, Sttit, Cannonball, Mobley, Henderson, Coltrane ועוד ועוד, ולכולם היו רק דברים טובים להגיד עליו.

ובכל זאת McKinley Howard Dorham הידוע יותר בשם Kenny Dorham היה ונשאר מוכר למתי מעט ממאזיני הג'אז, וחבל.

החצוצרן המופלא הזה, השאיר אחריו עשרות אלבומים בהם ניגן כ sideman לצד כל השמות הגדולים בג'אז ועוד אלבומים רבים שהוקלטו תחת שמו אבל משום מה הוא לא זכה לתהילה לה זכו חצוצרנים אחרים כמו Brownie, Miles ו Morgan. אולי זה קשור לאופי הביישני והבלתי מתבלט שהיה לו או לעובדה שהוא אף פעם לא היה Screamer (חצוצרן שמנגן בעוצמה בקצה הסקאלה העליון של החצוצרה, ע"ע Dizzy, Jon Faddis וכו') ואף פעם לא התיז ניצוצות מהחצוצרה שלו.

דווקא מבחינה מוסיקלית לא היה חסר לו כלום. מוסיקאי אינטיליגנטי מאד, בעל צליל מאד "טבעי" וייחודי (אף כי לא מהסוג שגורם לאנשים לצרוח מהתלהבות במועדונים) שמסוגל לנגן בכל סגנון ולהתאים את עצמו לכל סיטואציה (מ Parker ועד Andrew Hill) מוסיקלית ועדיין להישמע תמיד כמו עצמו.

Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.

אני מניח שההקלטות הכי מוכרות שלו (הכל יחסי כמובן) הן הדברים שהקליט ב BlueNote, במהלך שתי התקופות שהקליט עבור הלייבל הזה: בין השנים 55-56 ושוב מ 61-64 הן תחת שמו והן לצדם של אחרים, ובוודאי ההקלטה עם ה Messengers ב Café Bohemia לצד Blakey, Mobley ו Horace Silver.

ומכיוון שאלה הדברים היותר מוכרים ופשוטים להשגה, בואו נדבר קודם כל על שלוש הקלטות שלו בלייבלים קטנים שהודפסו מחדש על ידי הלייבל הספרדי Fresh Sound שמתמחה בהדפסה חוזרת של חומרים מלייבלים קטנים ונשכחים.

בשנת 1960, שנתיים אחרי שפרש מההרכב של Max Roach בנסיון לבנות לעצמו קריירת סולו, היה ל Kenny Dorham הרכב קבוע ועובד. במקור הוא אמנם תכנן להקים הרכב ביחד עם נגן הטנור Jimmy Heath והם אפילו התחילו לגייס נגנים להרכב, כמו למשל הבאסיסט Butch Warren עליו הסכימו פה אחד ששמעו אותו ביחד בהופעה. אולם בסופו של דבר ההרכב המשותף עם Heath לא יצא לפועל, Heath פנה לדרכו ו Dorham הקים את ההרכב בעצמו.

במקום Heath בטנור הוא לקח את נגן סקסופון הבריטון Charlie Davis, לתפקיד הפסנתרן הוא גייס סטודנט צעיר ומוכשר בשם Steve Kuhn שפגש כשלימד מוסיקה בבית ספר לג'אז במסצ'יוסטס. בסופו של דבר חברי ההרכב מלבד Kenny Dorham היו Charlie Davis בבריטון, Steve Kuhn בפסנתר, "Butch" Waren בבאס ו "Buddy" Enlow בתופים.

[אגב, אם השילוב חצוצרה-בריטון נראה לכם מוכר זה בטח בגלל הצמד Byrd-Adams שהיו אף הם פעילים באותה תקופה, וכבר הקדשתי להם כאן סקירה מקיפה.]

על כל פנים Dorham נכנס עם ההרכב הזה (פחות או יותר, כפי שתראו בהמשך) לאולפן בשנת 1960 מה שהניב שני אלבומים נהדרים ובלתי מוכרים:

האלבום הראשון, שהוקלט בינואר 1960, יצא ככל הנראה לראשונה בלייבל Jaro בשם The Arrival Of Kenny Dorham ולאחר מכן בלייבל Xanadu תחת השם The Kenny Dorham Memorial Album. כיום חזר האלבום לשמו המקורי ויצא מחדש ב fresh sound תחת השם The Arrival Of Kenny Dorham והוא לטעמי אחד האלבומים היפים של Kenny Dorham. כל העניין עם השמות באמת קצת לא ברור (בעוד Xandau מתייחסים אליו כאלבום "זכרון" הרי ש Jaro והתייחסו אליו כאלבום ביכורים, למרות ש Dorham כבר הקליט, אפילו תחת שמו, עוד לפני כן) אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. הצליל של Dorham כאן גדול וחם והנגינה שלו מעניינת ומאד מגובשת. עדיין ניתן לשמוע את השורשים הבי-בופיים שלו אבל הוא כבר לוקח את זה לכיוון יותר מודרני וייחודי גם בסאונד שלו (שממש לא מנסה לחקות את Dizzy, Fats Navaro או Brownie) וגם באלתור עצמו. השילוב שלו עם הבריטון של Charlie Davis עובד היטב והבחירה של הקטעים עושה את האלבום הזה לאלבום שאפשר לנגן בלופ אינסופי. אגב, הפסנתרן המקורי של ההרכב, Steve Kuhn, לא יכל להגיע באותו יום ולכן הוחלף בהקלטה על ידי Tommy Flanagan.

חודש לאחר מכן שוב נכנסו Dorham וחבורתו לאולפן, הפעם עם Kuhn בפסנתר, והקליטו את Jazz Contemporary שיצא בלייבל Time. גם האלבום הזה כמו קודמו משובח ומומלץ מאד. באלבום הזה שהוקלט במשך יומיים מנגנים לסירוגין בבאס: Butch Warren ו Jimmy Garrison והוא כולל, בין היתר, ביצועים משגעים ל In Your Own Sweet Way של Dave Brubeck ול Monk's Mood של Thelonious Monk כמובן, וכן ארבעה קטעים מקוריים מצויינים של Dorham. נוכחותו של Kuhn במקום Flanagan שכאמור החליף אותו באלבום הקודם מורגשת ולטובה.

בסוף שנת 1960 הקליט Dorham סוף סוף עם Jimmy Heath אלבום מיוחד מאד ובו הם עושים מחווה לשירי המיוסיקל המצליח Showboat (זה גם שם האלבום) שהלחין Jerome Kern למילותיו של Oscar Hammerstein. כידוע מיוסיקל'ס היו מאז ומתמיד מקור פורה לסטנדרטים בג'אז וגם Jerome Kern תרם לא מעט סטנדרטים (המפורסמים שבהם: All The Things You Are, The Song Is You, Yesterdays, The Way You Look Tonight ו Why Was I Born) אלא שכאן לא מדובר בעוד אלבום סטנדרטים אלא בבחירה מכוונת לנגן רק משירי המיוסיקל, שירים שאגב לא הפכו ל"סטנדרטים" וכמעט שאינם מנוגנים בג'אז. ייתכן שהבחירה הזו קשורה לחשיבותו של המיוסיקל הזה שנחשב הראשון ששילב תיאטרון ממש ואמירה חברתית אנטי גזענית במופע בידור. המוסיקה שכתב Kern, כרגיל, מצויינת והתרגום וההתאמה לג'אז שעשה Kenny Dorham ליצירתו של Kern נשמעים טבעי ונכון. Jimmy Heath נשמע כאן נהדר וגם השילוב של עם Dorham עובר יפה מאד, למרות שהתוצאה הסופית יפה, האבלום הזה, לטעמי, פחות מעניין משני האלבומים הראשונים.

מנגנים כאן לצדם של Dorham ו Heath גם Kenny Drew בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Art Taylor בתופים. גם האלבום הזה יצא בלייבל Time והודפס מחדש על ידי fresh sound.

Lou Blackburn - Complete Imperial Recordings

Lou Blackburn הוא טרומבוניסט ומוסיקאי שלא זכה לחשיפה ולהכרה שהוא ראוי לה. הטרומבוניסט הנפלא הזה ניגן עם רבים וטובים, בין היתר שנתיים עם Lionel Hampton, אחר כך תקופה קצרה בתזמורת של Cat Anderson (החצוצרן האגדי של Ellington) ואפילו שנה בתזמורת של Ellington.

בשנת 1961 עבר Blackburn למערב ארה"ב והשתקע ב L.A.. למרות ש Blackburn התפרנס יפה מנגינה בתזמורות בתיאטרון ומנגינה לפסי קול לסרטים, כל הזמן הזה בער בו הרצון לעשות מוסיקה שלו, עם הרכבים קטנים יותר.

בשנת 1963 סוף סוף מגשים Blackburn את החלום הזה. ביחד עם החצוצרן Freddie Hill הם מציגים חמישייה לא שגרתית שבחזיתה עומדים שני כלי נשיפה ממתכת (brass)*. השילוב הזה קטלני במיוחד מכיוון שמדובר בשני מוסיקאים ששולטים באופן מוחלט בכלי שלהם ויודעים להפיק ממנו מגוון רחב של צבעים ובעיקר בגלל השילוב בין השניים. הצליל הגבוה של החצוצרה משתלב באופן יפהפה עם הצליל הנמוך של הטרומבון וגם אופי הנגינה של Blackburn ושל Hill דומה למדי. האוניסונים (נגינת המלודיה באופן זהה על ידי מספר נגנים) שלהם נשמעים רעננים וכשהם מנגנים בשני קולות זו בכלל חגיגה. העובדה שאין סקסופון בסביבה נותנת לצליל הכולל של ההרכב אופי שונה. לא פחות חשוב לציין שההרכב הזה היה הרכב שעובד ומופיע ביחד במועדונים ולא הורכב רק לצורך ההקלטה, והדבר ניכר מהשניה הראשונה.

גם למי שלא משוגע על טרומבון מצפה כאן הפתעה, כי Blackburn הוא טרומבוניסט מצויין שנגינת הטרומבון שלו נקיה, חלקה ומאד ברורה.

תוסיפו לכל זה את הליווי של הפסנתרן Horace Tapscott (בעצמו טרומבוניסט לשעבר, שניגן גם הוא בתזמורת של Lionel Hampton) שזו לו ההקלטה הראשונה ותקבלו אלבום נפלא מכל הבחינות. Tapscott התפרסם מאוחר יותר כנגן אוואנטגארדי בועט, אבל כאן הוא עדיין בתחילת דרכו ואינו "מתפרע" מספיק (וחבל...) הוא מלווה יוצא מן הכלל ונגינת הסולו שלו היא משהו שאתה מחכה לו בכל קטע.

לצידם מנגנים John Duke בבאס ו Leroy Henderson בתופים, שניהם מצויינים ומכניסים המון אנרגיה לסט.

Lou Blackburn and Freddie Hill

הרפרטואר כאן מתחלק בין קטעים מקוריים, שכתב Blackburn במיוחד להרכב הזה, ובין סטנדרטים שמקבלים עיבודים מיוחדים, שלדעתי משקפים השפעה חזקה מצד עבודתו של Blckburn בתעשיית המוסיקה לסרטים והצגות.

האלבום יצא הן בלייבל Fresh Sound (בשנת 1999 תחת השם Perception) והן בלייבל Blue Note אבל למרות העטיפות השונות – זהו בסופו של דבר אותו אלבום שכולל שני אלבומים שיצאו במקור בלייבל Imperial תחת השמות Jazz Frontier ו Two Note Samba. מומלץ מאד.

Lou Blackburn – trombone

Freddie Hill – trumpet

Horace Tapscott – piano

John Duke – bass

Leroy Henderson – drums

Recorded in Holywood, 1963

* סקסופון, על אף שהוא בנוי ממתכת, אינו נחשב כלי נשיפה ממתכת (brass) מכיוון שמפיקים ממנו צליל באמצעות "עלה" (reed) בדומה לקלרינט.

Eli Degibri Is In Da' House !

זכרונות ראשונים

"אף פעם לא הייתי ילד שמתאמן 10 שעות ביום, הכל הלך לי די בקלות ומסביבי תמיד היה מן דיבור כזה ש "אלי מוכשר", אבל אני לא ממש הבנתי על מה הם מדברים. עד שבגיל 15, ניגנו בבית הספר באנסמבל עם אילן סאלם, לקחתי סולו ופתאום הכל התחבר לי. המלודיה, ההרמוניה, כל מה שרציתי להעביר, פתאום הכל התחבר והרגשתי שיש לי באמת את היכולת לאלתר. זו היתה אחת התחושות הכי חזקות ומחממות שחשתי בחיי" – כך תיאר באזני אלי דג'יברי את הרגע המכונן בו הבין שהוא רוצה ויכול להיות מוסיקאי מקצועי.

הפעם הראשונה ששמעתי את אלי דג'יברי התרחשה כשנתיים מאוחר יותר, כשאלי היה בן 17 לערך, לפני 12-13 שנים. זו היתה הופעה בבית קפה בחיפה עם ארנון פלטי בבאס ועופר פורטוגלי בקלידים. דג'יברי (הנער) בפרונט, מלא בטחון, לא מפחד מאף אחד.

בהפסקה ניגשתי לעופר וביקשתי שינגנו את "Whisper Not". עופר חייך ואמר שיעשו זאת בשמחה רק שהוא אינו מכיר את הקטע. ארנון פלטי שהקשיב לשיחה ניסה בכל כוחו להיזכר על מה מדובר אך לשווא. ואז עופר קרא לדג'יברי: "תגיד אלי, Whisper Not, אתה מכיר ?" "ברור" ענה אלי והתחיל לשיר להם את זה. בעודם מנסים לזהות את הקטע נטל אלי מפית ושרבט עליה את האקורדים של הקטע, תוך שניה, מבלי לחשוב אפילו, כאילו הוא נותן למישהו מספר טלפון. בקטע הראשון אחרי ההפסקה הם ניגנו את זה כאילו כלום. אלי ניגן מבריק. היה אדיר.

בשבוע שעבר הזכרתי לאלי את החוויה הזו, שנחרתה עמוק בזכרוני. בעיני, היכולת לעלות ולנגן בבטחון ובצורה מלאת השראה קטע שלא התאמנת עליו מעולם עם ההרכב (במיוחד אם ההרכב רואה את הקטע פעם ראשונה על מפית, דקה לפני כן) הוא אחד הדברים היפים והמרתקים בג'אז.

אלי, אגב, לא ממש זכר את האירוע אבל צחק ואמר שזה נשמע לו מאד הגיוני...

בגיל 20 תגיע לירח:

ב- 13 השנים שחלפו מימש אלי דג'יברי את כל ההבטחות ואת כל התקוות שנתלו בו. הוא נסע ללמוד בברקלי אבל כבר אחרי מספר חודשים שם הוא קיבל מילגה לתוכנית על שם Thelonious Monk אליה מתקבלים רק 6 מוסיקאים נבחרים מכל העולם בכל מחזור. זה כמובן לא דבר שמסרבים לו. במסגרת התוכנית זכה אלי ללמוד עם מורים כ Herbie Hancock, Ron Carter, לא רע בשביל ילד בן 18 שרק כרגע הגיע לברקלי...

בגיל 20, לאחר שסיים את התוכנית בהצטיינות, מצא את עצמו דג'יברי בעמדת הסקסופוניסט של שישיית Herbie Hancock שגייס אותו לסיבוב הופעות. שכשעמד על הבמה, בהופעה הראשונה של השישייה באוסלו לפני 2,500 איש – רעדו לו הרגליים. "זו לא מטאפורה. באמת רעדו לי הרגליים ובקושי הצלחתי לעמוד", הוא מספר. לתחושת הבטחון שלו לא הוסיפה העובדה שגם Joshua Redman, שהופיע לפניהם, ישב בקהל.

שאלתי את אלי מה עובר בראש למוסיקאי צעיר שמגיע לנגן עם מוסיקאי במעמדו של Herbie Hancock. עניין אותי לדעת מה מערכת היחסים המוסיקלית בהרכב כזה: האם הוא מנסה להתאים את עצמו ולקלוע לטעמו של Hancock או שהוא בטוח בעצמו, מנגן מה שהוא רוצה וש Hancock והחבר'ה ילוו אותו.

אלי סיפר שבאותה תקופה הוא היה כל כך נרגש מהעובדה ש Hancock הגדול, שיכל לבחור כל סקסופוניסט בעולם, בחר דווקא בו – והוא עשה הכל על מנת לרצות אותו ולהוכיח לו שלא טעה. "למעשה, גם כשניגנתי סולו, חשבתי על איך להשתלב עם הליווי של Herbie. בעצם אני ליוויתי אותו גם בסולואים שלי" הוא סיפר בגילוי לב. "היום, כשאני מנגן עם Al Foster למשל, אני יודע מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, ואני כמובן דואג לתת לו את זה, אבל כמו שאני רוצה. מתי שאני רוצה. בדרך שלי." אחר כך הוסיף ואמר שהוא מת ש Herbie ישמע אותו היום שוב, שישמע את "אלי האמיתי".

מאז החוויה המעצבת עם Hancock שנמשכה בסה"כ כשנתיים וחצי, אלי חי ועובד בניו-יורק, כבר 11 שנים. הוא חלק בלתי נפרד מה"סצינה הישראלית" של הג'אז בניו יורק (לצד אבישי כהן (החצוצרן), עומר אביטל ועוד) ובזכות געגועיו לארץ ובעיקר להוריו (שאותם הוא מעריץ ומגדיר באהבה כ"גרופיז הכי גדולים שלי") שגורמים לו לבלות מספר חודשים בשנה בארץ, אנו זוכים להנות מכישוריו גם כאן בישראל.

יש חיים גם מחוץ לג'אז:

מלבד שלושת אלבומי הג'אז שהקליט עד כה (סבלנות, נגיע גם לזה) דג'יברי לוקח חלק בפרוייקטים מוסיקליים רבים ומגוונים וביניהם הופעות משותפות עם יוני רכטר (שהתחילו בפסטיבל הפסנתר), או ההופעה משותפת עם ערן צור (ממש בשבוע האחרון). בהופעות האלו מנסה דג'יברי להתחבר לפן מרכזי נוסף באישיותו המוסיקלית – לשירה. דג'יברי, מודע לחלוטין לעובדה שאינו זמר אבל מעיד על עצמו שהוא מאד אוהב לשיר. לדבריו גם כשהוא מנגן הוא בעצם מנסה לשיר, וזו הסיבה לדעתו שהאלמנט המלודי והלירי בנגינה שלו מאד בולט.

השירה של אלי מבויישת, אולי אפילו מעט מפוחדת בהתחלה, בניגוד גמור לנגינה שלו שהיא מלאת עוצמה ושופעת בטחון עצמי. "ברור" הוא אומר, "בשירה אתה חשוף לגמרי, אתה לא יכול להסתתר מאחורי הכלי, וגם יש את כל העניין של המילים. כשאתה שר אתה מגיע לקהל לא רק דרך המוסיקה אלא גם דרך המילים, אתה צריך להתייחס למילים. יש להן המון כח וזה כמובן הרבה יותר אישי". ובכל זאת, למרות שזה נראה כאילו זה קצת קשה לו, דג'יברי הקפיד עוד בתחילת דרכו לשלב שירה גם בהופעות הג'אז שלו. כך למשל כשניגן בחמישייה עם אבישי כהן, יונתן אבישי, עומר אביטל ושחר חזיזה – הם פתחו כל הופעה ב "You make me feel so young" שאלי ביצע בהמון חן וקסם וכך עד היום. באלבום השני שלו נכללת גם גרסה משותפת של דג'יברי עם Kevin Hayes ל"שיר אהבה פשוט".

ניסיתי לחקור את דג'יברי קצת על האופן שבו הוא מתמודד עם הצורך לעמוד מול קהל ולאלתר, ביקשתי לדעת עד כמה הוא מתכנן את מהלך הסולואים שלו מראש (כי הם תמיד נשמעים לי מדוייקים ורהוטים) והתשובה היתה שחוץ מקביעת הקטעים שינוגנו בהופעה, הוא נותן לעצמו לזרום עם המוסיקה ונסמך מאד על האנרגיה שנוצרת על הבמה ועל האינטראקציה עם הנגנים האחרים. "אני לא יודע מראש מה בדיוק אני הולך לנגן בסולו ובטח שאני לא מכין פראזות מראש. מקסימום, עם הפסנתרן לקח סולו לפני והיתה לו איזו פראזה מעניינת, אני אזכור אותה וכשאתחיל לנגן, אולי אתחיל ממנה ואפתח אותה. בסך הכל אני טיפוס שמאד מושפע מהנגנים שמנגנים איתי באותו ערב - לטוב ולרע ואני מנגן הכי טוב כשיש לצידי מוסיקאי יצירתי שניתן לשאוב ממנו אנרגיות חיוביות כמו Aaron Goldberg או Kevin Hayes", הוא מסכם.

אם אתם מעוניינים (כמוני) לדעת לאיזו מוסיקה דג'יברי מקשיב ביום יום – אז היא מורכבת מהרבה מאד מוסיקאים ישראלים כמו: יוני רכטר, חווה אלברשטיין, קורין אלאל, יהודית רביץ, החברים של נטאשה, אביתר בנאי, שלומי שבן, ערן צור וגם למוסיקה של Sting ו Radiohead. באגף הג'אז הוא מסרב בתוקף להגביל את עצמו: "אני פשוט מקשיב לכל מה שאני יכול להשיג".

על מורים ותלמידים:

כשדיברנו על השפעות מצד אומנים אחרים סיפר דג'יברי שבניגוד להרבה מורים שאומרים לתלמידים שלהם שעדיף שיהיו הם עצמם ושלא ינסו להיות מישהו אחר, הרי שהוא דווקא מעודד את תלמידיו לנסות ולנגן כמו המוסיקאים האהובים עליהם. "ממילא, גם אם נורא תרצה להיות Stan Getz, אתה אף פעם לא תהיה Stan Getz אלא רק עצמך. אז אין שום פסול בזה שתנסה לנגן כמו Stan Getz, על הדרך תלמד רק דברים טובים". הוא עצמו רצה בתקופות שונות בחייו המוסיקליים לנגן כמו הרבה מאד נגנים, ביניהם: Coltrane, Parker, Shorter, Stan Getz, Chris Potter, Rollins, Oliver Nelson, Sonny Criss וגם Cannonball.

ואם כבר דיברנו על תלמידים - כמי שזכה לחינוך מוסיקלי מצויין גם בארץ וגם בחו"ל, נרתם דג'יברי בשמחה לטובת הכשרת הדור הבא של מוסיקאי הג'אז הישראלים והשנה זו כבר השנה השניה בה מתקיים "הפרוייקט של דג'יברי" במסגרתו נערכים אודישנים למוסיקאים צעירים (כתות ט' עד י"ב) בסופם מתגבש הרכב אשר יזכה לעבוד עם דג'יברי במשך 10 מפגשים מרוכזים במהלך השנה, וינגן חומר מקורי שנכתב ועובד על ידי דג'יברי במיוחד להרכב.

טוב, ייבשת אותנו כבר. מה יש לשמוע ?

אחרי כל הסקירה הארוכה הזו בואו נדבר קצת על האלבומים של דג'יברי עד כה:

האלבום הראשון, קרוי באופן לא מפתיע In The Beginning – יצא ב Fresh Sound הספרדית בשנת 2004 ומנגנים בו מלבד אלי דג'יברי גם Kurt Rosenwinel (המעולה !!) בגיטרה, Aaron Goldberg בפסנתר, Ben Street בבאס ו Jeff Ballard בתופים. זהו אלבום מצויין בכל קנה מידה ובשביל אלבום ראשון על אחת כמה וכמה. ההרכב באלבום הזה הופיע המון במשך כשנתיים והם באו להקלטה מוכנים היטב ומנוסים מה שאיפשר לא רק לסיים את ההקלטות ביום אחד אלא גם לקחת את ה take הראשון מכל קטע. המוסיקה באלבום אנרגטית, מגוונת ומציגה רבדים רבים באישיות המוסיקלית של דג'יברי. הצליל של דג'יברי גדול, מלא, חם וסמכותי. כשהוא מתחיל לנגן אתה מרגיש מיד שאתה בידיים טובות. הכל נשמע כל כך פשוט, קליל ואלגנטי אצלו. למי שמצפה לשמוע "ג'אז ישראלי" (אף שאין לי יכולת להגדיר בדיוק מה זה) מצפה הפתעה, מכיוון שהדיסק אינו לוקח לכיוונים ה"ישראליים" האופיניים (מבחינת מקצבים וסולמות שהתרגלנו לשמוע אצל הרבה ממוסיקאי הג'אז מישראל) אם כי המוסיקה בהחלט לא שגרתית. ואז מגיע Kurt Rosenwinkel ומעלה את האלבום הזה עוד יותר גבוה. הגיטריסט הזה הוא מוסיקאי מדהים ושומעים את זה בכל תו שהוא מפיק. פשוט תענוג. בין שלל הקטעים המקוריים (והיפים מאד) מסתתרת גם פנינה בדמות הסטנדרט "All The Things You Are" אותו מנגן דג'יברי לאט לאט בליווי של באס בלבד. מסתבר שהנגינה האיטית של סטנדרט שכבר שמענו אותו בעשרות ביצועים עושה לו (לסטנדרט) רק טוב ומוציאה ממנו צבעים חדשים. ויש גם גרסת סולו מאד דג'יברית ל Cherokee.

האלבום השני One Little Song (יצא בהוצאה עצמית בשנת 2006) הוא אלבום דואט עם Kevin Hayes, הפסנתרן עמו עובד דג'יברי ברביעיית המתופף Al Foster. כאן לוקח דג'יברי כיוון הרבה יותר רגוע, אינטימי ורומנטי. התקשורת ביניהם מצויינת, שניהם מאד מלודיים וניכר שהם נהנים לעבוד ביחד. האלבום מכיל גם שני שירים בסופו, האחד של Hayes (אליו לא כל כך התחברתי) והשני "שיר אהבה פשוט" של דג'יברי שהוא פשוט ומקסים.

האלבום השלישי, Emotionally Available, הוקלט ב 2005 ויצא אף הוא בשנת 2006, בלייבל Fresh Sound, ובו מנגנים משתתפי האלבום הראשון מלבד Kurt Rosenwinkel שבאותה תקופה כבר פיתח קריירת סולו מוצלחת מאד (תקראו את הפוסט שלי על Brad Mehldau כ Sideman ותבינו על מה אני מדבר). האלבום מצויין, הלחנים מצויינים והנגינה של דג'יברי רק הולכת ומשתבחת עם הזמן ומצליחה עוד יותר לרגש. הטכניקה שלו תמיד היתה מצויינת אבל הוא לא חושב אפילו להסתתר מאחוריה ותמיד מנסה להביא משהו מעצמו לתוך המוסיקה. לטעמי באלבום הזה הוא מצליח לקחת לשלב הבא גם את הצליל שלו (גם בסקסופון הסופרן) וגם את האמירה האישית שלו. אגב, גם כאן בוחר אלי להעביר סטנדרט טיפול איטי, והפעם מדובר ב "Giant Steps" של Coltrane. מה יש לומר ? אם היה נדמה שהקטע הזה חייב להיות מנוגן מהר כי אחרת אין לו טעם וריח, בא דג'יברי ומראה כמה הקטע הזה יפה גם כשמפרקים אותו לגורמים ומנגנים אותו כמו בלדה.

אתם יודעים מה ? נראה לי ש Herbie היה מאד נהנה לשמוע את האלבום הזה...

והסקופ:

ועכשיו לסקופ – בשבועיים הקרובים צפוי לצאת דיסק חדש לאלי דג'יברי, הפעם בטריו סקסופון-אורגן-תופים עם האורגניסט Gary Versache והמתופף Obed Calvaire. הדיסק, שדג'יברי מאד גאה בו, הוקלט בהופעה חיה באוגוסט אשתקד וייצא בלייבל Anzic של ענת כהן.

Eli Degibri / In The Beginning (Fresh Sound, 2004)
Eli Degibri, Kurt Rosenwinkel, Aaron Goldberg, Ben Street, Jeff Ballard.

Eli Degibri & Kevin Hayes / One Little Song (2006)

Eli Degibri / Emotionally Available (Fresh Sound, 2006)
Eli Degibri, Aaron Goldberg, Ben Street, Jeff Ballard.