Stefano Bollani Plays Sacha Argov

מיד לאחר חול המועד סוכות, ב 22 ו 23 באוקטובר יגיע לארץ הפסנתרן האיטלקי Stefano Bollani. אני בטוח שרובכם מכירים אותו, כי זהו כבר ביקורו השמיני בארץ, וכמעט בכל פעם שהוא בא הפצרתי בכם ללכת.

Bollani הוא מוזיקאי ורסטילי שיכול לנגן הכל ומציג לצד טכניקה מסחררת וגישה מקורית מאד גם הרבה הומור. הוא התפרסם בהתחלה בעיקר לצדו של החצוצרן Enrico Rava, שאגב הופיע לפני חודש וחצי עם החמישייה שלו באילת באחת ההופעות הטובות של הפסטיבל, אבל מאז שיתופי הפעולה עם Rava כבר עברו הרבה שנים והוא הספיק לצאת לדרך עצמאית, להופיע בכל העולם ולהתארח בכל הפסטיבלים החשובים ולהקליט אינספור אלבומים תחת שמו בלייבלים שונים ובהרכבים שונים (מסולו ועד שיתופי פעולה עם תזמורות גדולות).

בפעם השלישית שלו בארץ, ב 2009, ניגן בולאני בחמישייה מחווה למלחין סשה ארגוב. ההופעה הזו, שהגה ניצן קרמר, מי שהיה המנהל האמנותי של סדרת הג'אז במשכן באותה תקופה, היתה כל כך מוצלחת שמאז בכל פעם שבולאני הגיע לארץ הוא שילב לפחות לחן אחד של ארגוב בהופעה. הלחנים המופלאים של סשה ארגוב קיבלו טיפול אוהב מידיו של הפסנתרן האיטלקי ומשהו שם התיישב בול במקום.

הנה וידאו שצולם מאחורי הקלעים, כשבולאני פגש את משפחתו של ארגוב:

עשר שנים לאחר ההופעה ההיא מגיע בולאני שוב לישראל לנגן, הפעם בסולו, שני קונצרטים שבמרכזם המוזיקה של סשה ארגוב. בהופעה הראשונה הוא ינגן גם סט שיוקדש למוזיקה של George Gershwin ואילו בהופעה השניה הוא ינגן גם סט שיוקדש למוזיקה ברזילאית. 

אם אתם אוהבים את המוזיקה של סשה ארגוב (אפשר שלא?), אם אתם אוהבים את בולאני ובטח ובטח אם עוד לא חוויתם את בולאני בהופעה חיה - אתם חייבים את זה לעצמכם. אגב, אם אתם חברים בקהילת הג'אז החברתית, חכו לניוזלטר שלנו בשבת ותקבלו קוד הנחה לרכישת הכרטיסים.

22/10 - בולאני מנגן ארגוב + גרשווין
23/10 - בולאני מנגן ארגוב + ברזיל

ואת הכי טוב שמרתי לסוף – מסתבר שההופעה ההיא בתל-אביב ב-2009 הוקלטה וממש לאחרונה היא יצאה לאור בלייבל איטלקי כחלק מקופסה של 20 אלבומים שבחר בולאני: עשרה מהם הם אלבומים שהקליט סטפאנו בולאני לאורך הקריירה שלו, ועשרה הם אלבומים של מוזיקאים שהשפיעו באופן משמעותי על בולאני ועל המוזיקה שלו. (קליק לקופסה)

והנה, במיוחד בשבילכם, שלושה קטעים מתוך אותה הופעה נפלאה (תודה לניצן קרמר):

Bollani / Cohen / Mor - 23.3.2012

בשישי האחרון הופיע (שוב) Stefano Bollani במשכן בת"א. התוכנית הפעם היתה זוג דואטים: בחצי הראשון ניגן בולאני עם הקלרניתנית ענת כהן (אחות של יובל ואבישי) ובחצי השני ניגן בולאני עם עם עומרי מור בדואט פסנתרים.

המחצית הראשונה היתה מופלאה. לא פחות. בולאני פתח בסולו לשיר אהבה איטלקי ישן שלאחריו הזמין לבמה את ענת כהן. ענת מצדה שטפה את הבמה באור ובצליל מושלם מהקלרינט, עם כריזמה ובטחון עצמי בכמויות אך ללא שמץ שחצנות (ואם זה מזכיר לכם את התיאור בו נקטתי לגבי אחיה אבישי - אתם ממש לא טועים. לשניהם יש את זה) . השליטה שלה בכלי מושלמת ומבחינת סגנון הנגינה היא מפגינה יכולת מרשימה ומגוונת שכמותה אין כיום, לדעתי, לאף קלרניתן ג'אז. הצליל שלה נע מצליל מלא ועצי ועד לצליל רך ואוורירי, מנקי ועד Growling והיא עושה שימוש רב ב glissando (גלישה מצליל לצליל) וב note bending. שנים שלא שמעתי נגינת קלרינט ג'אז כל כך מהנה בהופעה. 

השידוך שלה לבולאני היה רעיון מצויין. רוב הרפרטואר הגיע מהצד של ענת (הרבה מוסיקה ברזילאית) וסטפאנו עשה בקלילות את הדרך אליה וניגן את החומר כאילו הוא שלו. הליווי שלו היה מדוייק ותפור ממש לפי מידה וישב על ענת והמוסיקה שלה כמו כפפה. ועד עכשיו לא יוצא לי מהראש הביצוע שלהם ל "The Peacocks" של Jimmy Rowles.

היו גם את הבדיחות הרגילות והווירטואוזיות המרשימה של בולאני אבל המוסיקה בהחלט היתה כאן לב העניין ונסקה לגובה רב.

החלק השני, לצערי, היה קצת פחות טוב. זה לא שעומרי מור הוא לא פסנתרן נהדר. ממש לא. הוא פסנתרן מצויין אלא שכשמפגישים שני פסנתרנים מצויינים, בעלי יכולות טכניות מאד גבוהה יש חשש שהמפגש יגרר לסוג של תחרות. זה לא קרה כל הזמן, הם אפילו צחקו על זה בהתחלה (כשכל אחד התמתח כמו לפני קרב איגרוף) אבל זה היה ברקע. לפחות מצדו של עומרי שיצא מכליו להראות שהוא לא פראייר ליד סטפאנו (והוא באמת לא פראייר !!). סטפאנו בולאני פירגן לו ביד רחבה ובכל זאת היו רגעים לא מעטים שהמוסיקה נדחקה הצידה לטובת הפגנת שרירים, וחבל.

למי שהחמיץ את ההופעה הנהדרת הזו במשכן בשישי האחרון, הנה קצת מלח על הפצעים:

סטפאנו וענת בשמלה הסגולה של סשה ארגוב

עומרי וסטפאנו מנגנים Parker:

Connotation Blues של Ornette Coleman (קודם המקור ואחר כך הביצוע של עומרי, ענת וסטפאנו)

 

Enrico Rava & Stefano Bollani - Duet

הפעם הראשונה ששמעתי את Enrico Rava מנגן היתה באלבום Rava Plays Rava (שיצא בלייבל Philology) שם הוא מנגן בדואט עם Stefano Bollani. אני זוכר את הדיסק הזה כל כך טוב כי מאז הצליל של Rava לא יוצא לי מהראש. כל כך הרבה צבעים, ניואנסים ותחושות שהוא מצליח להוציא מכלי אחד. Rava הוא אמן יחיד במינו שמצליח לבטא באמצעות החצוצרה שלו את כל קשת הרגשות האנושיים. הוא מביע את עצמו גם בנגינה וגם בלחנים שיושבים אצלו כל כך טוב, מרגישים תמיד קטנים ופשוטים אבל נושאים על גבם כל כך הרבה מוסיקה טובה.

תוסיפו לאיש המדהים הזה את הפסנתרן Stefano Bollani, פנומן בכל סטנדרט אפשרי, זיקית של סגנונות שמסוגל לנגן הכל, אבל באמת הכל, ולהישמע בכל סגנון כאילו זה הסגנון שלתוכו נולד ושרק אותו הוא מנגן כבר 20 שנה - וקיבלתם דואט של פעם בחיים.

בכלל, דואט הוא חיבור מורכב מאד. מצד אחד אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה כי יש לך פרטנר נוסף שצריך ללכת איתך ומצד שני – אתם רק שניים שזה לא ממש הרכב מלא ואי אפשר לעשות עיבודים ולהסתמך על העושר הצלילי והריתמי שמביאים איתם כלים נוספים. לא פשוט.

לנגן דואט עם ענק כמו Rava ולנסות לעמוד לצידו כשווה בין שווים אינו דבר טרוויאלי. מעטים הם הנגנים שיכולים לא רק ללות אותו אלא גם לסקרן אותו ולאתגר אותו. מצד שני, מעטים גם המוסיקאים שמסוגלים לכשף אולם שלם כש Bollani מתחיל לטייל על הפסנתר ומנסה לגנוב את ההצגה, כשכל דרך כשרה לכך.

אין כאן Leader ו Sideman, אלא שני מוסיקאים מוכשרים ורגישים שמסוגלים לבצע היטב את שני התפקידים, ומסוגלים לנהל ביניהם שיחה מוסיקלית מרתקת, מתוך עמדה של שוויון.

את Rava ו Bollani בדואט ניתן לשמוע ב- 2 אלבומים: הראשון הוא, כאמור, Rava Plays Rava שהוקלט באולפן ואילו השני הוקלט בהופעה חיה ונקרא Montreal Dairy B (יצא בלייבל Label Bleu) הוא מכיל חלק מהלחנים שמופיעם גם באלבום הראשון אבל אפקט ההופעה החיה מורגש בו היטב. הקטעים הרבה יותר ארוכים וגם הרבה יותר חופשיים. שני המוסיקאים מרשים לעצמם ללכת הרבה יותר רחוק, להתפרע ולהתחרע על הקטעים ולהפוך אותם למשהו אחר לגמרי.

(למען שלמות הסקירה אציין כי ממש לאחרונה יצא אלבום דואט נוסף של הזוג הזה, The Third Man, הפעם בהוצאת ECM אלא שלטעמי הוא הרבה פחות מעניין משני האלבומים שציינתי לעיל)

קשה להגיד מה יפה יותר. הגרסה המרוככת, המסודרת והמאורגנת של הקלטת האולפן או הגרסה הפראית והבועטת של ההופעה. מה שבטוח – אתמול בלילה קיבלנו את שתיהן.

בחלק מהקטעים נטלו לעצמם Rava ו Bollani את החופש להשתולל ולקחת את הקטעים רחוק ובחלק אחר הם נצמדו למנגינה והשקיעו המון אנרגיה בלהישאר "קטנים" ונאמנים למנגינה הפשוטה והיפה, לתת לה לעשות את העבודה וכמו להסתתר מאחוריה (וזה אחד הדברים המדהימים בנגנים האלה, שכבר מזמן עברו את הצורך להוכיח שהם יותר חשובים מהמוסיקה).

בקטעים האלו ירד Bollani למינימום ההכרחי, והליווי שלו היה מינימליסטי ומדוייק – ההפך הגמור מ Bollani המוחצן, האקסטראווגאנדי והמשוגע שניגן גם הוא עם Rava באותו ערב. למי שראה את Bollani רק בשתי הופעות הסולו שנתן עד כה בישראל ציפתה הפתעה נעימה, מכיוון ש Bollani המלווה הוא חיה אחרת לגמרי מ Bollani הסולן, והליווי שלו הוא חוויה חד פעמית ייחודית ומרתקת. Enrico Rava יודע זאת היטב ולכן הוא בוחר לנגן עם Bollani בכל הזדמנות וגם בהרכבים יותר גדולים.

בסוף אלבום ההופעה של Bollani ו Rava ב Montreal מודה Rava ל"תזמורת" ובאמת התחושה היא ש Bollani לבדו מהווה תזמורת מלאה כי לא חסר שם כלום, לא באס ולא תופים – בולאני לבדו עושה את כל העבודה, והכל בחיוך ובקלילות בלתי נתפשת.

ההופעה אתמול היתה התגשמות של חלום מבחינתי, עוד מסדרת הג'אז האיטלקי במוזיאון תל-אביב שבה היו אמורים השניים להופיע וביטלו. הייתי בשל להופעה הזו כבר אז, לפני כחמש שנים. אתמול סוף סוף התגשם החלום.

Enrico Rava, Stefano Bollani – המשכן לאומנויות הבמה, תל-אביב, 16 במאי 2008.

היה מדהים !

ותודה לידידי דניאל אנדרסן על התמונות.

Rava and Fresu Quintet

אין זה סוד שהג'אז האיטלקי קנה לו מקום של כבוד בארצנו הקטנטונת, לא מעט בזכות החשיפה הרחבה לה זכה, תודות לאנשים "המשוגעים לדבר" דוגמת ניצן קרמר (אשר היה במקומות הנכונים בזמנים הנכונים: חברות תקליטים, חנויות תקליטים וניהול אומנותי של פסטיבלים) ודאג לחשוף את הקהל הישראלי לג'אז האיטלקי.

"ג'אז איטלקי" הוא, מן הסתם, ג'אז המנוגן על ידי נגנים איטלקיים, אבל לא בכך ייחודו. הג'אז האיטלקי, בדרך כלל (ותמיד ישנם חריגים) מתאפיין בנגינה מאוד לירית ופחות טכנית, עם דגש חזק על המלודיה. החומר המנוגן הוא במקרים רבים חומר מקורי או חומר "איטלקי" (קרי: מוסיקה מסרטים איטלקיים, מחוות לאופרות איטלקיות, שירי עם איטלקיים) אבל ישנם גם אלבומים בהם מנוגנים "סטנדרטים" ודווקא באלבומים אלה ניתן להתרשם מהגישה האיטלקית ומהפרשנות האיטלקית כפי שהיא באה לידי ביטוי כשהיא מיושמת על קטעים מוכרים שיש להם ביצועים של אמני ג'אז רבים ומגוונים.

שני אלבומים כאלו הם נשוא המלצתי הנוכחית - ובשניהם משתפים פעולה שני חצוצרני העל של הג'אז האיטלקי, הלוא הם: Enrico Rava ו Paulo Fresu שני החצוצרנים הללו שונים מאד זה מזה בסגנון, בצליל, באופי ודווקא לכן השילוב ביניהם נותן תוצאה פנומנלית ביופיה, ובעיני מאד מאפיינת את ה "ג'אז האיטלקי".
האלבום הראשון נקרא Shades Of Chet ומוקדש לחצוצרן האמריקני Chet Baker. מנגנים בו, מלבד 2 החצוצרנים דלעיל, גם Enzo Pietropaoli בבס Roberto Gatto בתופים ו Stefano Bollani הנהדר בפסנתר. לא כל הקטעים הם קטעים המזוהים עם Chet אבל רוח האלבום בהחלט מאד תדבר לחובביו, ויש הרבה כאלה...

האלבום השני, של אותו הרכב, נקרא Play Miles Davis והוקלט בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז במונטריאול בשנת 2001. האלבום מוקדש כולו ל Miles כל הקטעים שם הם קטעים המזוהים עם Miles, כאלה שהיו חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלו לאורך השנים וזכו לביצועים מאד מזוהים. הטיפול בלחנים הכל-כך מזוהים עם Miles על ידי ההרכב ובראשו שני החצוצרנים האיטלקיים נותן לנו שוב הזדמנות מעולה להבין על מה כל המהומה. האנרגיה של ההופעה החיה מוציאה מהם את המיטב וצריך לשמוע את Stefano Bollani כדי להבין מה זו אנרגיה של הופעה חיה.

Enrico Rava and Paulo Fresu Quintet:
Shades Of Chet
Play Miles Davis (montreal Dairy)
(Label Bleu 1999, 2001)
Enrico Rava, Paulo Fresu, Stefano Bollani, Enzo Pietropaoli, Roberto Gatto.