Rashied Ali with John Coltrane - Part II

בפוסט הקודם דיברנו על תחילתו של השינוי שתועד באלבום Meditations. בואו נראה לאן התפתחו הדברים...

המשכו של המסע המוסיקלי מתועד באלבום Coltrane Live At The Village Vanguard Again! שהוקלט במאי 1966. האלבום הזה, ממש כמו ההקלטות הראשונות והמצויינות של Coltrane במועדון המפורסם, צבר אצלי הרבה שעות השמעה. כאן כבר ניתן לשמוע את ההרכב החדש מתחיל להתגבש ואת Rashied Ali מנגן כמתופף יחיד כלשצדו Emanuel Rahim בכלי הקשה. מכאן ואילך, אגב, באלבומם בהמשך - יקחו Coltrane ו Sanders את התפקיד הזה וינגנו בעצמם בכלי הקשה כשהם לא מנגנים סולו. בסך הכל הם מנגנים כאן 2 קטעים: Naima ו My Favorite Things. אלו שני קטעים מאד מזוהים עם Coltrane והוא מנגן אותם בהקלטות רבות. כמו תמיד, אצל Coltrane, ניתן לשמוע את ההתפתחות מאלבום לאלבום, אבל כאן הדבר בולט עוד יותר על רקע התוספת של Sanders המעולה והשינויים בכסאות הפסנתרן והמתופף. חוץ מבטנור ובסופרן, Coltrane מנגן כאן גם בבאס קלרינט ו Snaders נותן ידו בחליל.

איזו אנרגיה מדהימה! שימו לב שהפולס המפורסם שליווה את כל ההקלטות עד כה פשוט נעלם. במקומו מנגן Rasheid Ali מה ש Coltrane מכנה "multidirectional groove", גרוב שהולך בו זמנית לכל הכיוונים ונותן לנגנים את החופש המוחלט לקחת את האלתור לכל מקום שירצו מבלי לדאוג לקצב ולמקצב. שתרם גם הוא ל"סאונד החדש". מבחינת Coltrane זה היה צעד חשוב בהגשמת החזון המוסיקלי שלו. צעד נוסף לקראת יישום המוסיקה שהתנגנה בראשו, מוסיקה שהתופים החלו לקחת בה חלק יותר ויותר משמעותי.

Ali סיפר שבאותה תקופה Coltrane פיתח ממש אובססיה לתופים ובדיוק כמו שהביא את Ali לנגן ביחד עם Elvin Jones, כך היו מדי פעם צצים מתופפים כאלו אחרים ש Coltrane הזמין לבוא ונגן איתו לצד Ali. לפעמים לא היה Coltrane מסתפק בכלי ההקשה אלא היה מתיישב מאחורי מערכת התופים ומצטרף לנגינה.

השלב הבא בהקלטות הוא ההקלטות ביפן: John Coltrane: Live in Japan שני לילות שהניבו קופסא של ארבעה דיסקים. אותו הרכב, אותו פורמט של קטע עד שניים בדיסק ואילתור חופשי שאתה יודע איפה הוא מתחיל אבל אף פעם לא איך הוא נגמר. הפעם במקום מועדון קטן – אולמות מפוצצים בקהל אוהד של יפנים. Ali סיפר שהם התקבלו שם בכבוד השמור למלכים כולל שטיח אדום בירידה מהמטוס וכרזות ועליהן תמונות בגודל טבעי של Coltrane ושל כל שאר הנגנים.

ההרכב הוא אותו הרכב ממקודם, אבל הפעם Coltrane ו Sanders מנגנים חוץ מבטנור ובסופרן (Coltrane) גם בסקסופון אלט. האנרגיות מטורפות וההופעה הזו מוצאת את Coltrane שוב בשיאו של תהליך חיפוש. תקשיבו לדיסק 2 למשל: הם מנגנים שם את Crescent במשך למעלה מחמישים דקות, ועדיין אתה לא רוצה שזה יגמר. בעיני זו אחת ההופעות הטובות ביותר בג'אז בכלל.

מכאן עוברים לאלבום נהדר שהוקלט בפברואר 1967 בשם Stellar Regions. הפעם חוזר Coltrane לנגן ברביעייה עם רעייתו, Alice Coltrane בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Rashied Ali בתופים. אם מישהו רוצה להבין, או יותר טוב – להרגיש, את ההדרך שעשה Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו ולשמוע את הבדלים בין התרומה של Tyner ו Jones לתרומה של הגב' Coltrane ו Ali – זה האלבום. בלי Pharaoh Sanders, בלי אלט, בלי באס קלרינט ואפילו בלי סופרן. Coltrane מנגן פה רק בטנור. Alice Coltrane עושה עבודה נהדרת כאן והרביעייה הזו כבר נשמעת ממש מגובשת.

אחרי שהקליט עם הרביעייה החדשה שלו, Coltrane הולך עוד צעד קדימה במסע. והוא מקליט את Instellar Space, אלבום דואט עם המתופף Rasheid Ali. זה כבר באמת אלבום למיטיבי לכת אבל זה כנראה הכי קרוב ש Coltrane הלך עם החופש שלו. אין הרמוניה אין באס רק הקצב והצבע שנותן Ali עם התופים שלו. אין ספק ש Coltrane מאד העריך את Ali ואת היכולות שלו אם בחר להקליט איתו דואט.

מכאן אנו מגיעים לשני האלבומים האחרונים של Coltrane. הראשון הוא אלבום אולפן Expression שחלקו מגיע מאותו יום באולפן בו הוקלט Stellar Regions. זהו אלבום האולפן האחרון של Coltrane והוא אלבום מצויין, ואפילו רגוע באופן יחסי לדברים מעט יותר מוקדמים שהקליט. Coltrane מנגן כאן שוב ברביעייה למעט הקטע To Be בו Coltrane מנגן בחליל ו Sanders מצטרף אליו בפיקולו. האלבום הזה הוא מעין המשך ישיר של Stellar Regions הנהדר והזדמנות נדירה לשמוע את Coltrane מנגן חליל.

אגב החליל, כמו גם האלט והבאס קלרינט בהם ניגן Coltrane היו הכלים של לא אחר מאשר Eric Dolphy, שותף נוסף במסע המופלא של Coltrane. לאחר מותו של Dolphy פנתה אמו ל Coltrane וביקשה להעביר לו את הכלים של בנה על מנת שימשיך לנגן בהם.

למי שרוצה להתחיל את ההיכרות עם ההרכב המאוחר של Coltrane אני ממליץ להתחיל מ Expression ו Stellar Regions, הם האלבומים הנגישים יותר.

ההקלטה האחרונה היא הקלטה באיכות גרועה למדי שהוקלטה עבור הרדיו בהופעה חיה במרכז Olatunji לתרבות אפריקאית בניו-יורק בחודש אפריל 1967. המרכז לתרבות אפריקאית היה בעצם מיזם משותף של Babatunda Olatunji, נגן כלי הקשה וחוקר תרבות אפריקאית ביחד עם Coltrane ו Yusef Lateef. הרעיון היה ליצור בית לתרבות אפריקאית בו שיתקיימו בו הופעות ויכלול גם פעילות שוטפת באמצעות חדרי חזרות שיועמדו חינם לרשות המוסיקאים. Coltrane, שבאותה תקופה כאמור פיתח אובססיה לתופים ולכלי הקשה, ביקש ללמוד עוד ועוד על התרבות האפריקאית והסכים להשקיע כסף במקום וגם לקיים שם את החזרות עם ההרכב וכמובן להופיע. Coltrane היווה מוקד משיכה למקום ובערבים בהם הופיע שם התור בכניסה הקיף את הבנין. הכניסה, אגב, עלתה 3$ בלבד.

בהקלטה ניתן לשמוע את ההרכב הקבוע (בני הזוג Coltrane, Garrison ו Ali) מחוזק כאן שוב בשותפו למסע Pharoah Sanders ובשני נגני כלי הקשה: Algie Dewitt ו Jumma Santos. הם מנגנים את Ogunde ואת My Favorute Things.

שלושה חודשים לאחר מכן נפטר Coltrane וכולנו איבדנו גאון מוסיקלי נדיר. מכאן המשיך Rashied Ali בעצמו במסע החיפוש והחופש. לזמן מה הוא המשיך לשתף פעולה עם Alice Coltrane ולא אחת תיאר את התקופה עם Coltrane כחוויה המשמעותית ביותר בחייו המוסיקליים.

נוח בשלום, Sheed.

Rashied Ali with John Coltrane - part I

אתמול, 13 באוגוסט 2009, הלך לעולמו המוסיקאי והמתופף המוערך Rashied Ali, הוא נפטר בגיל 74. Ali נודע בעיקר בזכות עבודתו לצד John Coltrane בשנתיים האחרונות לחייו של Coltrane (בין השנים 1965-1967). הוא החליף את Elvin Jones, המתופף האגדי של Coltrane, והיה חלק בלתי נפרד מהמסע המרתק של John Coltrane בחקר כיוונים חדשים בג'אז ובנבכי הג'אז החופשי.

לזכרו אסקור כאן את התקופה ההיא – תור הזהב של Rasheid Ali, המכונה גם Sheed, עם John Coltrane.

יש שאומרים שהמסע הזה לא יכול היה להתבצע עם Elvin מאחורי התופים, וש Coltrane היה צריך מתופף מזן אחר כדי לאפשר את המסע הזה. Rasheid Ali בפירוש היה מתופף מזן אחר.

במהלך השנים הפכו Elvin Jones והגרוב המיוחד שיצר (ביחד עם הפסנתרן McCoy Tyner והבאסיסט Jimmy Garrison) לסימן ההיכר של רביעיית John Coltrane. העוצמה האדירה של Elvin Jones והאופן שבו ניגן, הגרוב הייחודי וההדגשה החזקה מאד על נגינה של 4 פולסים בתוך התיבה, המחלקים אותה באופן לא סימטרי יצרו את אותה זרימה קצבית, מאד ארצית שהיא בעצם הגרוב המזוהה כל כך עם "הרביעייה הקלאסית" של Coltrane. גם אם אף פעם לא הקשבתם באופן מיוחד למתופף, את הגרוב הזה אתם מכירים. הוא פשוט נמצא שם בכל ההקלטות שעשה Coltrane בלייבל Impulse! עד שנת 1965. אבל בשנתיים האחרונות לחייו Coltrane שמע בתוך ראשו דברים אחרים. חופשיים יותר, מורכבים יותר, בעלי זרימה אחרת, עם התייחסות פחות מרכזית לפולסים קבועים וחזקים, ואת זה כנראה ש Elvin לא יכל לתת לו.

Coltrane רצה להוציא את המקצבים האלו שהתנגנו אצלו בראש ולבטא אותם גם במוסיקה, ולשם כך ביקש מ Rasheid Ali להצטרף להרכב המורחב שלו (עם Carlos Ward באלט ו Pharaoh Sanders ו Archie Shepp בטנור) ולנגן, כמתופף שני, לצד Elvin Jones. הוא האמין שבעזרת שני מתופפים יצליח להשיג את האפקט המשולב של פולס ברור ודומיננטי אך עם זאת חופשי. בפועל מה שקיבל היה מאבקי אגו.

Elvin Jones, שגם כך לא היה טיפוס פשוט, תיאר זאת כך:

Ain't playin' shit! Trane's got this jerk on drums with me and he's got me goin' for hours on one tune, wearin' me out. Still ain't playin' shit! (*)

אבל מבחינתו של Rasheid Ali זו היתה הזדמנות של פעם בחיים, והוא לא התכוון להחמיץ אותה, למרות שגם הוא לא שש לנגן עם Jones:

I didn't want to play with any other drummer, but I sure wanted to play with Trane, so I took the gig when he offered it. The Cats in the band, especially Elvin, thought I was pretty arrogant, and I probably was, because I had my attitude and they had theirs. But we got along musically, if not personally. Sometime Elvin and I would switch parts just for the change, because I usually playd the ensemble passages with him but only Elvin would back the horns and piano in their solos. I can play with just about anybody who wants to play with me, but I don't habe to talk with him afterwards, either. (*)

ואם זו האוירה ששררה בין הנגנים די ברור מדוע השתנה ההרכב האנושי בהרכב. אחרי ההופעות של ההרכב המורחב ב Village Gate (למיטב ידיעתי לא יצאו הקלטות רשמיות של ההופעות הללו) הקליט Coltrane, בחודש נובמבר 1965, אלבום אולפן עם הרביעייה הקלאסית (Tyner, Garrison, Jones) אליה נוספו גם Pharaoh Sanders ו Rashied Ali. התוצאה היתה Meditation, אלבום מצויין אם כי לא פשוט להאזנה. בואו נאמר שלמרות שמו – זה ממש לא האלבום לעשות איתו מדיטציה. השילוב בין הנגינה של Elvin Jones ובין הנגינה של Rashied Ali והשילוב בין הנגינה של Sanders לנגינה של Coltrane אולי נשמע כמו בלאגן גדול בהתחלה, אבל אחרי ששטחתי בפניכם את הרקע ואת הסיבות להרכב המעניין הזה, אני מקווה שהאלבום הזה יהיה קל יותר לעיכול. בכל מקרה אחרי הקטע הראשון העניינים נרגעים קצת, אז מי שממש סובל יכול פשוט לדלג ישר לקטע השני ולהתחבר משם.

מעט לאחר הקלטת האלבום הזה Tyner ו Jones פרשו ובמקומם נכנסו Alice Coltrane (אשתו של John) ו Rasheid Ali. זו היתה סיומה של תקופה מפוארת ותחילתו של עידן חדש – חופשי יותר, הרפתקני יותר ונועז יותר במסע הבלתי גמור של Coltrane.

המשך יבוא...

(*) J.C. Thomas: Chasin' The Trane (Da Capo Press)