Art Farmer and Benny Golson - The Jazztet

לפני כמה ימים שלח לי חבר קטע לזיהוי. זו היתה שישייה מטורפת עם פרונט של חצוצרה, טנור וטרומבון. אנרגיות מטורפות וסווינג מעיף. שני הסולואים הראשונים של החצוצרה והטנור לא עזרו לי לזהות לא את החצוצרן ולא את הטנוריסט. למרות שהאחרון נשמע מאד מוכר. הטרומבוניסט, לעומת זאת, קפץ לי מיד. זה היה Curtis Fuller ועם התגלית הזו התפרש חיוך גדול על פני. הטנוריסט חייב אפוא להיות Benny Golson. שמיעה חוזרת של סולו הטנור אישרה את ההנחה. הוא נשמע מדהים, מודרני והסאונד שלו קצת אחר ממה שזכרתי, אבל זה ללא ספק היה Golson. מה שמשאיר לנו לזהות את החצוצרן. Art Farmer  הוא הניחוש ההגיוני, אבל החצוצרן הזה לא נשמע כמו ארט פארמר. הוא יותר מודרני והצליל שלו מבריק ותוקפני יותר משל ארט. או שלא ?

בסופו של דבר התעלומה נפתרה. זה היה בוטלג של הקלטת רדיו מהופעה מגרמניה ב 1986 והחצוצרן אכן היה ארט פארמר. (לצד Mickey Tucker בפסנתר, Jesper Lundgaard בבאס ו Billy Hart בתופים). הגילוי הזה הבהיר לי שהגיע הזמן לרענן את הזכרון עם ההקלטות של אחד ההרכבים הנפלאים של תקופת ההארד-בופ, הלא הוא ה Jazztet, שפעל, במקור, בסך הכל שלוש שנים, בין 1959 ל 1962.

הטנוריסט Benny Golson, מוכר בעיקר מהתקופה שלו עם Art Blakey and The Jazz Messengers. הוא ניגן באחד האלבומים האייקוניים של ה Messengers ושל הלייבל Blue Note – הלא הוא Moanin’.  בני גולסון היה חלק חשוב מההרכב הזה בשנים 1958-9 (לצדם של Lee Morgan, Jymie Merritt, Bobby Timmons ו Art Blakey) גם מבחינת הנגינה והסאונד המיוחד שלו וגם מבחינת הכתיבה. Blues March, Along Came Betty, Whisper Not, Are You Real ו I Remember Clifford – רובו המוחלט של הרפרטואר של ה Messengers באותה תקופה - כולם לחנים ועיבודים שלו.

החצוצרן Art Farmer, שמוכר היום יותר בזכות נגינתו ב Flugelhorn (ובסופו של דבר ניגן במין הכלאה ייחודית בין חצוצרה לפלוגלהורן, שנקראת Flumpet) היה אף הוא מוזיקאי עסוק ומוערך. בשנת 1954 הוא ניגן והקליט עם Gigi Gryce, Sonny Rollins ו Horace Silver. משנת 1956 היה חצוצרן קבוע בחמישיית Horace Silver וניגן לצדם של Clifford Jordan ו Hank Mobley וב 1958 הצטרף להרכב של Gerry Mulligan.

אבל בשנת 1959 עזב Golson את ה Messengers כדי להקים הרכב משלו. עולם הג'אז היה אז בעיצומה של מהפיכה עם Miles ו Coltrane שנטשו את ה HardBop ועברו לנגן ג'אז מודאלי ועם Ornette Coleman שהמציא מחדש את כללי המשחק כשניתק את עצמו מכבלי ההרמוניה. אבל Benny Golson לא היה חלק מן המהפיכה הזו. הוא היה איש של הרמוניות מורכבות ושל מלודיות חזקות וחלומו היה להקים שישייה, בניגוד לרוב חמישיות ה Hard Bop שפעלו באותו זמן. הוא רצה קול נוסף בפרונט, כדי לתת במה ליכולות העיבוד והתזמור שלו שכבר אז היו חזקות לפחות כמו נגינת הטנור שלו. הוא לא התלבט הרבה לפני שהחליט להרים טלפון ל Art Farmer, עמו כבר עבד והקליט בעבר.

הם ניגנו ביחד לראשונה ב 1953 כש Golson הצטרף לתקופה קצרה לביג בנד של Lionel Hampton, ו Art Farmer כבר ניגן שם. אחר כך יצא להם להיפגש עוד כמה פעמים וגם לעבוד ביחד בהקלטת פרסומות לרדיו. Golson השתתף בהקלטת Modern Art, אלבומו הראשון של Art ב Blue Note ב 1958, ו Farmer השתתף בהקלטת Benny Golson’s New York Scene, אלבומו הראשון של Golson ב 1957.

Golson ביקש מ Art  להצטרף אליו. אבל למרבה הפתעתו Farmer פשוט פרץ בצחוק. מדוע אתה צוחק? שאל Golson ו Farmer השיב שבדיוק גם הוא חשב שהגיע הזמן להקים הרכב משלו ובדיוק עמד לפנות אליו ולבקש ממנו להצטרף אליו.

הם סיכמו ששניהם ביחד ינהיגו את ההרכב ויכתבו את החומרים וכן הסכימו ביניהם שכל אחד מהם יבחר שני נגנים נוספים. Golson הביא את Curtis Fuller ואת McCoy Tyner שהיה אלמוני באותה תקופה, אבל Golson שמע אותו בפילדלפיה והיה לו ברור שהוא רוצה אותו בהרכב. Farmer הביא את אחיו התאום, הבאסיסט Addison Farmer ואת המתופף Lex Humphries. זה היה ה Jazztet המקורי, ובתחילת פברואר 1960 הם הקליטו את אלבומם הראשון - Meet The Jazztet ובו גם הלהיט הגדול שלהם (אז עוד ניתן היה לדבר על קטעי ג'אז במונחים כאלה) Killer Joe.

אגב, השם Jazztet שייך ל Curtis Fuller, הטרומבוניסט המקורי של ה Jazztet, שהקליט אלבום בשם The Curtis Fuller Jazztet עם Benny Golson ו Lee Moragn בשנת 1959.

קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, באמצע ספטמבר 1960, הקליטו גולסון ופארמר את האלבום השני של ה Jazztet שנקרא Big City Sounds. בשלב הזה, כבר התחלפו כל חברי ההרכב המקורי מלבד שני הלידרים: Curtis Fuller כבר לא ניגן עמם ואת מקומו תפס Tom Mcintosh בטרומבון, Cedar Walton החליף את McCoy Tyner בפסנתר, Tommy Williams החליף את Addison Farmer על הבאס ו Al ‘Tootie’ Heath החליף את Lex Humphries על התופים. גם באלבום הראשון וגם בשני חצי מן הקטעים היו מקוריים (בעיקר של גולסון ואחד של פארמר), וחצי סטנדרטים.

Golson הוא מעבד אדיר שהחתימה המוזיקלית שלו מתנוססת בבירור על כל הקטעים, הן על שלו והן על הסטנדרטים. בעוד אצל Art Blakey הוא נדרש לנגינה אגרסיבית הרי שכאן בהרכב שלו הוא חזר לצליל החם והמלטף שלו. Art Farmer מצדו מפגין נגינה מאופקת ומאד לירית. בכלל, כל ה vibe של ה Jazztet היה הרבה יותר קול מזה של המסנג'רז או של החמישייה של Horace Silver שני הרכבי ה Hardbop הבולטים של אותה תקופה שניגנו ג'אז מאד סוער וחם. אצל Golson ו Farmer, לעומת זאת, הכל היה מאד מעובד, שקול ומתוכנן. כמעט כמו מוזיקה קאמרית. אפילו הסולואים היו בדרך כלל קצרים ומדודים. מעניין לציין שבפרויקטים אחרים של Golson ו Farmer, מחוץ ל Jazztet, הם לא בהכרח כאלה.

האלבום השלישי של ה Jazztet הוקלט בדצמבר 1960 ובינואר 1961 והוקדש כולו למוזיקה של John Lewis מי שהיה הפסנתרן של אחד מהרכבי הג'אז המצליחים של כל הזמנים - ה Modern Jazz Quartet. כל הקטעים הם מוזיקה מקורית של Lewis שגם עשה את העיבודים וניצח. האלבום נקרא בפשטות: The Jazztet and John Lewis. מבחינת ההרכב של ה Jazztet, ההרכב נשמר כפי שהיה באלבום הקודם. אם דיברנו מקודם על הקו הכמעט קאמרי של ה Jazztet, הרי ששיתוף הפעולה עם Lewis נראה הגיוני מאד, שכן Lewis וה MJQ נשאו מאפיינים דומים.

האלבום הרביעי, The Jazztet at Birdhouse, הוקלט במאי 1961 בהופעה חיה במועדון ה Birdhouse (תודו שהופתעתם....) בשיקאגו. זו למעשה היתה הופעת ההשקה של המועדון. ההרכב של ה Jazztet הוא אותו הרכב שניגן באלבומים השני והשלישי, אבל ההופעה החיה משחררת אותם ומוציאה מהם אנרגיות שאין באלבומי האולפן. האלבום הזה גם מאפשר לשמוע את ההקלטה הראשונה של Farmer בפלוגלהורן, ואיזה צליל מהמם יש לו על הכלי הזה.

באלבום החמישי של ה Jazztet שנקרא Here and Now והוקלט בסוף פברואר – תחילת מרץ 1962 שוב התחלפו כל חברי ההרכב למעט הלידרים: Grachan Moncur III החליף את Tom Mcintosh בטרומבון, Harold Mabern החליף את Cedar Walton ליד הפסנתר, Herbie Lewis החליף בבאס את Tommy Williams ו Roy McCurdy החליף את Al Heath בתופים. גם הלייבל התחלף: Mercury במקום Argo.

רשימת הקטעים הפעם כללה גם קטעים פרי עטם של יתר חברי ההרכב, בנוסף על קטעים של הלידרים וסטנדרטים שקיבלו את הטיפול המפנק של Golson. נדמה לי שעם הזמן שחלף, המעבר ללייבל החדש ובעיקר חילופי הגברי, כל הכיוון של ה Jazztet בכלל ובסולואים בפרט נעשה יותר מודרני.

כשלושה חודשים לאחר מכן, במאי-יוני 1962, שוב נכנסו חברי ה Jazztet (באותו הרכב) לאולפן והקליטו את Another Git Together. זה היה אלבומם האחרון מכיוון שב 1963 גמלה בליבו של Golson ההחלטה לעזוב את סצינת הג'אז ואת הנגינה ולחפש לעצמו אתגרים חדשים. הוא עבר לקליפורניה והתמקד בעבודה כמעבד ומתזמר לצד הלחנה לקולנוע ולטלוויזיה. אבל הפרישה שלו מעולם הג'אז היתה זמנית בלבד. לקראת סוף שנות ה-70 Golson התגעגע לג'אז בכלל ולנגינה בפרט והחל לחזור לכושר.

[אגב - מה נסגר עם העטיפה ההזויה הזו? הפייה של הסקסופון הפוכה ובכלל גולסון ניגן אז על פיית אוטולינק ממתכת ולא על פיית פלסטיק לבנה.... ]

אחרי פירוק ה Jazztet, הצטרף Farmer להרכב של הגיטריסט Jim Hall ולאחר מכן היה לו הרכב עם Jimmy Heath. הוא המשיך גם לנגן כסיידמן בהפקות שונות ובסופו של דבר השתקע בווינה תוך כדי שהוא ממשיך כל הזמן לנגן, להופיע ולהתפתח.

בתחילת שנות השמונים התאחדו מחדש שלושת חברי ה Jazztet המקוריים (Farmer, Golson ו Fuller) וחזרו לנגן, להופיע ולהקליט ביחד. זה מדהים לשמוע, איך הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם נשמרה וגם אחרי עשרים שנה הם נשמעים צעירים, רעננים ובועטים ולגמרי רלוונטיים. ה Jazztet בגרסתם החדשה (The New Jazztet) הקליטו 5 אלבומים והופיע לא מעט (עם בסיסטים ומתופפים מתחלפים) ומאחת ההופעות האלו הגיע הבוטלג המעיף עליו סיפרתי לכם בהתחלה. כאמור, בסיבוב הראשון לא הצלחתי לזהות לא את Farmer ולא את Golson כי שניהם נשמעו שונה מאד  מהאופן שבו הם נשמעו ב Jazztet המקורי, 20 שנה לפני כן, אבל הנגינה של Curtis Fuller והאופן שבו ההרכב הזה ישב, כל כך הדוק וגרובי הסגיר אותם.

Daily album #4 - Mingus Dynasty

Charles Mingus - Mingus Dynasty (Columbia records, 1959).
Fantastic and somehow forgotten album by Mingus and his band. This album is much more orchestrated than most of Mingus' albums, and contains some of the his best compositions.
I bought this album after hearing the "Mingus Big Band" playing tribute to the music from it. But the source is even better.
Just take a look at some of the amazing musicians playing here:
John Handy, Booker Ervin, Benny Golson, Jerome Richardson - Saxes
Richard Williams, Don Ellis - trumpets
Jimmy Knepper – trombone
Roland Hanna - piano
Charles Mingus - bass
Dannie Richmond – drums
Teddy Charles - vibes

Lee Morgan: 1956-1958 (Part 2)

מאירועי הפרק הקודם:

"בניגוד לכל הגיון - גמרתי אומר להשיג את כולם. יקח כמה זמן שיקח, יעלה כמה שיעלה."

אבל איך ? הרי הם OOP, נכון ?

מסתבר שהיפנים מאד אוהבים ג'אז (ובכלל מטורפים אחר התרבות האמריקנית) וביפן מדפיסים דיסקים, לשוק המקומי בלבד, ולפעמים אלבומים שהם OOP במערב, מודפסים בהוצאה היפנית.

וכך, אחת לכמה שנים, הביאו מספר חנויות ג'אז בארץ משלוחים של Blue Note יפני, (תגידו את צירוף המילים האלה לכל אספן ג'אז ותראו אותו מתחיל להזיל ריר...) ובכל פעם כזו מיהרתי ודפדפתי בידיים רועדות בין האלבומים לחפש עוד אחד מבין השישיה המופלאה הזו.

כך הגיעו לידי (במחירים מופקעים בד"כ) האלבומים City Lights, והאלבום הראשון: Indeed!.

שני אלבומים נוספים, בהוצאה היפנית, Volume Three ו The Cooker, מצאתי במסגרת שיטוטיי בחנויות הדיסקים בחו"ל, במחירים מופקעים כמובן (ותודה לאשתי שהביאתני, וגם חיכתה לי שעות עד שאגמור לעבור על כל המדפים).

אגב, עד כאן, למי שעדיין לא נשבר בספירה, יש 5 מתוך שישה. חסר אחד. האלבום השני העונה לשם המקורי: Volume Two.

בשלב זה הוציאה חברת Mosaic קופסא במהדורה מוגבלת ובה מקובצות כל ההקלטות מהן עשויים ששת המופלאים, ואני מודה שכמעט נשברתי ורכשתי אותה, אבל בסוף הכריע היצר האספני שדרש לקבל את השישי בצורתו המקורית. כאלבום נפרד ולא כחלק מקופסא.

בנוסף, מדי פעם (אבל תמיד רק אחרי שהוצאתי את מיטב כספי על עותק יפני) , "נשברו" החברים ב Blue Note ושחררו להדפסה אלבום כזה או אחר שהיה OOP, וכאילו בכך לא די, הם הדפיסו אותו בכמויות כאלה שאפשר היה להשיגו כמעט בכל מרכול ... כך למשל The Cooker וכך גם Lee-Way (הוא לא שייך לשישיה).

אבל האלבום השני עדיין לא היה תחת ידי. לא שוחרר להפצה במערב ולא היה זמין בהוצאה היפנית.

כך עברו השנים, והעניין נרדם לאט לאט....

אבל, היום, לאחר כ- 10 שנים אני שמח לבשר: הפרוייקט הושלם.

זה לא משהו שאני עשיתי, אין כאן סיפור גבורה על איתור הדיסק בחנות קטנה השוכנת במרתף אפל בשדרות סן מילמל בפריז. לפני כחודש נתבשרתי ש Blue Note שחררו להדפסה את Volume Three ואת Volume Two. מאז אני בכוננות. בשבוע שעבר נרכש הדיסק והמעגל נסגר, אפשר לנשום לרווחה, להירגע וסוף סוף לשבת ולהאזין לו.

נו, אז היה שווה לחכות ?

נראה לכם שלא שמעתי אותו עד עכשיו ? מובן שברגע שהוא יצא בקופסא של Mosaic כבר שמעתי אותו והתאהבתי מיד. היה בו את כל מה שכל כך אהבתי בחמשת אחיו, את ההשתקפות של הכשרון המתגבש ואת ניצניהן של כל התכונות שעושות את Lee Morgan לחצוצרן האדיר שהוא.

אבל עכשו, ישבתי מחדש, עם העטיפה המקורית, חוקר כל פרט בתמונות, שותה בצמאון כל מילה ב Liner Notes (הטקסט שמודפס מאחורי עטיפת התקליט) ומתענג שוב ושוב על הקטעים המעולים והעיבודים המצויינים שכתבו Benny Golson ו Owen Marshall ועל ההקלטה המעולה (ReMaster 24 bit של Rudy Van Gelder).

מלבד Lee Morgan מנגנים בדיסק Kenny Rodgers באלט, Hank Mobley בטנור, Horace Silver בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Charlie Persip בתופים. כולם צעירים, רעננים ורעבים למוסיקה. העיבודים כובשים ביופיים ובפשטותם ולמרות שהאלבום לא אנרגטי ו"מפציץ" כמו האלבומים המאוחרים יותר של Morgan, הוא מאד מלודי (כבר אמרנו Benny Golson ?) והוא פשוט ממש, אבל ממש, יפה.

אגב, באלבום הזה, כמו גם באלבום הראשון (Indeed!) ובאלבום City Lights ניתן לראות ש Morgan מנגן על "החצוצרה העקומה" שסופקה כציוד סטנדרטי לכל החצוצרנים ב big band של Diz. אבל על "החצוצרה העקומה" נדבר בפעם אחרת.

Lee Morgan Sextet / Volume Two
Blue Note, 1956
Lee Morgan, Hank Mobley, Kenny Rodgers, Horace Silver, Paul Chambers, Charlie Persip.