כהנים במשכן

צילום: גלי בראון

בתחילת סרטו של ירון זילברמן, A Late Quartet, עורכים חברי הרביעייה הקאמרית חזרה לקראת עונת הקונצרטים הבאה שלהם. אלא שאחרי כמה תווים הם מיד מפסיקים מכיוון שהוויבראטו שלהם לא מתואם. "עד כדי כך?" שאלתי את עצמי כשצפיתי בסרט, "הוויבראטו לא מתואם? זו רמת התיאום הנדרשת ברביעייה קאמרית?" אתמול, בהופעת שלישיית הכהנים במשכן בת"א לא יכולתי שלא לחשוב שוב על המשפט הזה מתוך הסרט ועל רמת התיאום הנדרשת בין הנגנים כדי להישמע כגוף אחד. השלושה היו מתואמים עד רמת הוויבראטו המשותף, גם כשהמוסיקה היתה מאולתרת.

הופעה של שלושה אחים היתה, בנסיבות אחרות, ודאי מעוררת אצלי אזעקת גימיק, אלא שאצל הכהנים מדובר בשלושה מוסיקאים מעולים כל אחד בפני עצמו, והשילוב שלהם הוא הכל חוץ מגימיק.

התמונה מתוך האינסטגרם של אבישי 

יובל בסופרן, ענת בטנור וקלרינט ואבישי בחצוצרה העבירו ערב בלתי נשכח במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, וזו למיטב ידעתי הפעם הראשונה שהם מופיעים ביחד בישראל באולם גדול עם כל כך הרבה קהל. קשה היה לפספס את ההתרגשות שלהם עצמם. אבישי סיפר שניסה לישון בצהריים אך לא הצליח להירדם מחמת ההתרגשות, הוא גם תיאר את חוויית הנגינה המשותפת שליוותה אותם מילדותם וענת ויובל הודו שוב ושוב להוריהם שתמכו בהם ללא לאות ("ההסעות, כמה הסעות... ", נזכרה ענת) ואיפשרו להם ללכת בעקבות האהבה הגדולה שלהם.

אבל בסופו של יום, אחרי כל הסיפורים וההתרגשות, ניצבה מעל הכל המוסיקה, וזו, כאמור, היתה מצויינת. מי שמכיר את החומר מתוך ארבעת האלבומים שההרכב הזה הוציא עד כה יודע שהלחנים המקוריים של שלושת הכהנים סוחפים, מלאי תשוקה, תחכום והומור ומכילים אינספור רפרנסים למוסיקה של Ellington, Coltrane, Mingus, Parker, Miles, Mulligan ואפילו לשורשי הג'אז מ New Orleans, מכורת הג'אז. כך, למרות שמדובר בשלושה תל אביביים, שהתחילו את דרכם בקונסרבטוריון ביפו, כשהם ניגנו Tiger Rag למשל, הם נשמעו לגמרי בבית.

את המוסיקה הכרתי די טוב מהאלבומים ולכן ידעתי למה לצפות, אבל מה שהפתיע אותי במיוחד היה הצליל הנפלא של כל אחד מהם על הכלי שלו ובעיקר הצליל הקולקטיבי של שלושתם. שמעתי אותו באלבומים, ובעיקר באחרון, אבל זה לא מתקרב אפילו לחוויה של לשמוע את זה לייב ולראות את הקסם הזה קורה מול עיניך. מאד רציתי להימנע מהקלישאה "כגוף אחד" אבל בחיי, כך הם נשמעו.

האוירה על הבמה היתה מחושמלת, ולכך תרמו גם יונתן אבישי המופלא שהסולואים שלו היו תענוג צרוף, מלאכת מחשבת, מלאי גרוב ותפניות פתאומיות, Ruben Rogers הבאסיסט וכמובן Johnathan Blake שכל מילה עליו מיותרת, מתופף אדיר ונדיר.

צילום: גלי בראון

רוב החומר שנוגן היה מתוך האלבומים השני (Braid) והשלישי (Family) שלהם ושניים או שלושה קטעים (למיטב זכרוני) מתוך האלבום החדש, הרביעי במספר – Tightrope ששם דגש בעיקר על נגינה משותפת של שלושת הכהנים ללא כלים נוספים. (אף כי באלבום עצמו מצטרפים גם אורחים כמו Johnatan Blake בתופים בקטע אחד, Christian McBride בבאס בקטע אחד ו Fred Hersch הפסנתרן הענק (באוגוסט באילת !!) בשלושה קטעים. 

בעצם, גם אתמול היה אורח, אלי דג'יברי עלה לנגן איתם בהדרן את Freedom מתוך האלבום Braid והיה קשה להתעלם מהפרגון ומהאהבה ההדדית של דג'יברי והכהנים.

תודה על ערב נהדר. אפילו זוגתי, שבדרך כלל אינה נמנית על חובבי הז'אנר (או במילותיה: "תנמיך כבר את המוסיקה המעצבנת הזו, זה בלתי נסבל. אוף !!!") נהנתה עד מעל לאוזניה.

Shauli Einav

שאולי עינב הוא סקסופוניסט (טנור / סופרן) ומלחין ישראלי, במקור מכפר אוריה. כבר הרבה זמן שהדיסק שלו, Opus One, מ 2010, יושב אצלי בראש רשימת ההמתנה לפוסט בבלוג, אבל עד עכשיו לא הסתייע... אלא שלפני חודש הוציא שאולי, שבינתיים גם עבר לפריז, אלבום חדש בשם A Truth About Myself  ולשמחתי, בניגוד אלי, הוא לא התרשם מחוסר המעש שלי לגבי הדיסק הקודם שלו ושלח לי עותק מהדיסק החדש.

כעת נקרתה בידי ההזדמנות לכפר על מחדלי ולתפוס שתי ציפורים במכה אחת.

כמו תמיד – הכי פשוט יהיה אם תשבו ותשמעו את המוסיקה בעצמכם. כל הנסיונות שלי לתאר לכם אותה יהיו בערך כמו להסביר לעיוור מה זה צבע וורוד, אבל בואו ננסה בכל זאת.

Jerusalem Theme הוא הקטע הפותח את Opus One, האלבום השני של שאולי עינב, שהוקלט בשנת 2010 עבור הלייבל הצרפתי Plus Loin Music. מנגנים בו שאולי עינב בסקסופונים, שי מאסטרו בפסנתר, Andy Hunter בטרומבון, Joseph Lepore בבאס ו Johnathan Blake בתופים.

המוסיקה של שאולי עינב מורכבת, מתוחכמת ובהחלט לא מתחנפת. אלו לא קטעי hard bop משנות השישים, ועבור חלקם בהחלט צריך להשקיע האזנות חוזרות כדי לקבל תמורה מלאה (אני יודע כי שמעתי את האלבומים הללו מעל 20 פעמים) אבל איזו תמורה אדירה מקבלים כאן: המוסיקה שכתב עינב כובשת אותך באלגנטיות שלה וסוחפת בגרוב, במקצבים ובשלל צבעים מוסיקליים. ההשקעה בתזמורים ובעיבודים ניכרת כבר מהצליל הראשון ולאורך כל האלבום נותנת תחושה מאד מהודקת ומוקפדת למוסיקה, אבל מבלי לפגום באנרגיה הספונטנית ובאימפורביזציה, וזה לא משהו שבא בקלות. למעשה, יש ניגוד מקסים בין מוקפדות הקטעים הכתובים והחופש המוסיקלי שיש לנגנים בסולואים. הטאצ' הישראלי, אם תהיתם, נוכח במוסיקה של עינב אולם זה אינו המוטיב המרכזי.

יש לשאולי עינב צליל ויכולת טכנית מצויינים על הסקסופון והוא יודע להעמיד את היכולות האלה לשירות המוסיקה שלו ולא להסתתר מאחוריהם. לי הוא מזכיר בהרבה נקודות את Wayne Shorter גם בהלחנה וגם בנגינה, ועוד לא דיברנו על הסופרן שלו: כלי שהוא כל כך בעייתי מבחינת גוון הצליל שלו, מוציא אצל שאולי צליל אקספרסיבי, מתוק וחם, ללא ספק מהמיוחדים ששמעתי (בזה הוא דווקא ממש לא דומה לשורטר....)

בין ההשפעות הבולטות על הנגינה שלו מונה שאולי את "קולטריין, שורטר, מונק, הרבי הנקוק, דון בייאס, פרקר, רולינס. אני מקשיב הרבה לפרוקופייב, אריק סאטי, וכמובן לבני דורי וחבריי מני יורק (רבים מאד)."

את לימודי המוסיקה שלו החל שאולי  בנגינה בכינור. "המעבר מהכינור לסקסופון לא היה מיידי, היו שנתיים בהם ניסיתי גם פסנתר ותופים, בגדול, לא ממש אהבתי את הנוקשות של מתודות הלימוד הקלאסיות, ייתכן ואם היה לי מורה יותר חיובי ופתוח אז עדיין הייתי נגן קלאסי. הסקסופון הוצע לי ממש במקרה במסגרת חוגים בפנימיה בה למדתי מכיתה ז-יב (בויאר, י-ם) והלכתי לחוג ומאד התלהבתי."

הוא למד סקסופון אצל כמה מורים אבל את החשיפה לג'אז ואת ההשפעה הגדולה קיבל מ Arnie Lawrence שהגיע לארץ במטרה לקדם שלום בין יהודים וערבים באמצעות המוסיקה. בהמשך סיים תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים. את התואר השני כבר עשה בחו"ל (Eastman School Of Music) שם למד עם Walt Weiskopf ולאחר מכן השתלב בסצנת הג'אז בניו יורק.

לפני כשנה עבר עם רעייתו לפריז, שם גם הקליט את אלבומו השלישי, שיצא בלייבל Cristal Records ונקרא A Truth About Me. מנגנים בו Andy Hunter בטרומבון, Antonin Tri Hoang בסקסופון אלט ובבאס קלרינט, Paul Lay בפסנתר, Florent Nisse בבאס, Louis Moutin בתופים וכמובן שאולי עינב בסקסופון טנור ובסופרן.

באלבום הזה, שאולי גם לוקח צעד קדימה מהאלבום הקודם מבחינת מורכבות הלחנים והאלתור, הוא מנסה להוציא את האמת המוסיקלית שלו החוצה. אני שמח לספר לכם, שעד כמה שזה נשמע יומרני, הוא עומד יפה במשימה וקשה שלא לאהוב את מה ששומעים. קחו למשל את הקטע Nomads: הלחן עצמו כל כך עדין והאלתור של שאולי מאד קולטרייני, כולו אש ועצמה.

"השימוש בסופרן יחד עם הטרומבון מעניק מצלול מאד יפה, בכלל, למרות שהכתיבה בדיסקים האחרונים היא לחמישיה (וקצת שישייה), כאשר אני כותב אני חושב על כל כלי כנציג מתוך התזמורת, כך שאני כותב באמת לביג בנד ומזקק אותו להרכב קטן"

ובאמת  מי שזימן לי הפתעה מאד נעימה בשני האלבומים הללו הוא הטרומבוניסט Andy Hunter. מזמן לא נהניתי כך מטרומבון, כל כך מיוחד ומוסיקלי.

ממש כשכבר סיימתי לכתוב את הפוסט ראיתי לגמרי במקרה ששאולי הוציא דיסק נוסף ב 2013 בשם Generations בו הוא מנגן עם איתי קריס בחליל, Don Friedman בפסנתר, אור ברקת בבאס ו Elliot Zigmund בתופים. הם מנגנים באלבום הזה בעיקר סטנדרטים וזו הזדמנות לשמוע את שאולי כשהוא מנגן חומר שאינו שלו (רמז: נשמע פצצה). כששאלתי אותו לפשר שיתוף הפעולה הזה סיפר שאולי שההיכרות עם Don Friedman הגיעה לאחר שהלה הופיע בישראל והסתבר שהם גרים בשכנות בניו יורק. הם נפגשו מספר פעמים לנגן בביתו של Friedman והמפגשים הללו הולידו מספר הופעות ולבסוף גם את האלבום Generations בהוצאת Positone.

שאולי יגיע לארץ בדצמבר לארבע הופעות עם יונתן וולצ׳וק, רונן שמואלי, יונתן רוזן ואברי בורוכוב.

ההופעות יתקיימו בתאריכים: 19.12 (בבית שפירא בפ"ת), 21.12 (בבית הכט בחיפה), 24.12 (בצוללת הצהובה בירושלים) וב 28.12 (באוזןבר בת"א).

העמוד של שאולי ב SoundCloud