מתחת לרדאר: ג'אז בדרום, וויליאם פארקר בתל אביב, עמית פרידמן והטריפל טנור באטל וגם הפתעה

 יש לי שתי בשורות מעניינות וחשובות לספר הפעם:

בשקט בשקט ומתחת לרדאר של רובנו נולד מועדון ג'אז חדש. לא בתל אביב ואפילו לא במרכז. הבשורה הגדולה היא בעובדה שמועדון הג'אז הזה הוא לגמרי קהילתי ולא מסחרי. הוא נמצא בלהבים, ומי שמפעילה אותו היא אורלי שטרן, תושבת להבים, חובבת ג'אז, שמאמינה שאפשר וצריך להביא את הג'אז גם לפריפריה הדרומית.  ההופעות מתאפשרות הודות לתמיכתו הנדיבה של המתנ"ס בלהבים, ומתקיימות באויר הפתוח והקריר ברחבת בית המייסדים של להבים, עם הגברה מינימלית וקהל שמגיע מכל רחבי הנגב.

עד כה קיים המועדון מספר הופעות בהן ניגנו בין היתר: ג'ס קורן, ארז ברנוי, עופר ואייל גנור, קטיה טובול, הילה קוליק, שי זלמן ועוד. ולאורלי יש כבר תוכניות לעוד הופעות במהלך חודשים רבים קדימה.

ההופעה האחרונה שקיים המועדון היתה רביעייה (יהונתן כהן בטנור, ניצן קולקו בפסנתר, אלון ניר בבס ושי זלמן בתופים) שעשתה מחווה נפלאה למוזיקה של  John Coltrane. מבחינתי, די היה רק לשמוע את יהונתן מנגן סט שלם שכולו המוזיקה של קולטרין, שאליה הוא כל כך מחובר ואוהב, עם הסאונד המטורף שלו והשפה הכל כך קולטריינית שלו, אבל לכך התווסף גם ההרכב המעולה בהנהגת שי זלמן שהיה כהרגלו כל כך יצירתי, אנרגטי ומפיץ אור ביחד עם הנגינה הנפלאה, האינטליגנטית  וספוגת המסורת של קולקו ושל אלון ניר ותוסיפו לכך גם הרצאה מקדימה על קולטריין האיש ועל המוזיקה שלו – ותבינו למה חזרתי כל כך מבסוט מהופעה שהתקיימה רבע שעה נסיעה מביתי.

אז אני שמח לבשר שיש סוף סוף בית חם לאוהבי הג'אז בדרום. ומי שגר באיזור והמחשבה על הנסיעה הלוך וחזור לתל אביב היוותה אצלו שיקול מכריע אם ללכת להופעות ג'אז חיות – ממליץ לכם מאד לבוא ולהצטרף אלינו למועדון הג'אז בלהבים. ואל תשכחו לבוא להגיד שלום.

ההופעה הבאה תתקיים ביום חמישי, 15 ביולי 2021 בשעה 21:00, וינגנו בה השלישייה של הפסנתרן ארי ערב,  עם אסף חכימי בבס וגלעד דוברצקי בתופים ואליהם תצטרף החלילנית הנפלאה הדר נויברג.

לינק לרכישת כרטיסים

הבשורה השניה, וגם היא קורית בשקט יחסי, היא שהרביעייה של הבסיסט האגדי William Parker בדרכה לארץ ותופיע בתחילת יולי במועדון לבונטין 7. מי שמצוי קצת בז'אנר הג'אז החופשי ודאי שמע על רביעיית In Order To Survive שקיימת בצורה זו או אחרת כבר מאז 1993. כיום מנגנים בה, מלבד William Parker בבאס, גם Rob Brown באלט, Cooper Moore בפסנתר ו Hamid Drake בתופים.

ולמי שלא מכיר, הנה וידאו של הופעה של הרביעייה מחוזקת בחצוצרן Lewis Barnes ובטרומבוניסט Steve Swell ממועדון ה stone בניו ניורק משנת 2013:

והנה קטע מתוך אחד מהאלבומים של הרביעייה :

בהחלט לא לכל אחד, אבל מי שמוכן להתנסות ולפתוח את האזניים והלב למוזיקה מאולתרת "על מלא" יקבל חוויה מדהימה.

בסך הכל תקיים רביעיית In Order To Survive שתי הופעות (בימים 6 ו-7 ביולי) כשלכל הופעה תקדם הופעת פתיחה מעולה בפני עצמה:

ב 6 ביולי תקדם להופעת הרביעייה של Parker רביעיית שי חזן (שלא ניתן להמעיט בהשפעה של William Parker על המוזיקה שלו) עם שי חזן בבאס, אלברט בגר בטנור, רועי זוזובסקי בחצוצרה וחיים פסקוב בתופים.

ואת ההופעה של הרביעייה ב7 ביולי תפתח רבעיית אסיף צחר. עם אסיף צחר בטנור, מילטון מיכאלי בפסנתר, אסף שחורי בבאס וחגי פרשטמן בתופים.

וביום שישי ה-9 ליולי תופיע ה  - WILLIAM PARKER ORKESTRAהשמות הבולטים של הג'אז החופשי בישראל ביחד עם William Parker ובניצוחו ינגנו את המוזיקה של William Parker עצמו.

עם אורי קפלן ,אלברט בגר, אסיף צחר, רועי זוזובסקי , מילטון מיכאלי, שי חזן, דניאל שריד, איילת לרמן, אסף שחורי, חגי פרשטמן, חיים פסקוב 

לינק לרכישת כרטיסים  

ומכיוון שאני כבר חורג ממנהגי ומספר לכם על הופעות, אספר גם על ערב חד פעמי מיוחד במינו שתקיים קהילת הג'אז החברתי במועדון הבית שלנו – טרמינל 4 – ביום רביעי ה 14 ביולי ובו שתי הופעות :

האחת הופעה של רביעיית עמית פרידמן (עם ניצן קולקו בפסנתר, גלעד אברו בבאס ועופרי נחמיה בתופים) שחוגג גם את יציאת אלבומו החדש (השלישי והנפלא כקודמיו) שנקרא: Unconditional Love. פרידמן הוא לא רק סקסופוניסט ענק אלא, בין היתר, גם מלחין נפלא שעולם ההשפעות שלו רחב מאד ומגיע גם מתחומים שאינם בהכרח ג'אז. המוזיקה שלו מרתקת ויפהפיה, ספוגה באינספור השפעות, מקומיות ואחרות ובעיקר מאד מאד יפה. 

ואם עוד לא שמעתם את כל האלבומים שלו - מצפה לכם עונג אדיר.

מיד לאחריה יתקיים הטנור טריפל באטל – "קרב" סקסופוניסטים בהשתתפות שלושה מנגני הטנור הטובים ביותר בארץ, משלושה דורות שונים: ארז ברנוי, עמית פרידמן ואלכסנדר לוין. יהיה אש.

לינק לרכישת כרטיסים (אחרונים) 

 ומכיוון שהגעתם עד לכאן, ומכיוון שעסקינן בדברים שעוברים מתחת לרדאר, הנה פרס קטן. אלבום קטן ונפלא של Sonny Criss, נגן אלטו משובח ולא מוכר דיו, בהקלטה שנערכה בשיקאגו בראשית 1959 עם לא אחר מאשר  Wynton Kelly בפסנתר, Bob Cranshaw בבאס, Walter Perkins בתופים, ואליהם מצטרף טרומבוניסט מעולה בשם Ole Hansen בארבעה מתוך שבעת הקטעים. הם מנגנים בעיקר סטנדרטים ושני קטעים מקוריים של Criss. אבל הנגינה הבלוזית של Criss פשוט נהדרת עם טיימינג ופרייזינג מושלמים מצדו ומצד כל ההרכב. אני מוצא את עצמי שומע את האלבום הזה בלופ בימים האחרונים ולמרות שאין בו תחכום רב או מקוריות – אני נהנה בכל פעם מחדש ומוצא בכל שמיעה משהו אחר שמרתק אותי.

בקיצור – אלבום קטן אבל ממזר. שימו אוזן, מה 'כפת לכם? 

שבת שלום.

פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום הראשון

צ'יהירו יאמאנאקה. פסנתרנית. יפנית.
צילום: דניאל אנדרסן

הגיע הזמן לסכם את אירועי פסטיבל הג'אז תל אביב 2013.

נתחיל בזה שעד לפני חודש בכלל לא ידענו שיהיה פסטיבל. המיזם הזה, שידע למעלה מ-20 שנים יפות והביא מגוון אדיר של מוסיקה משובחת לתל אביב בוטל, קוצץ ולאחר מאבק לא פשוט של כולנו - הוחזר. אז קודם כל, היה שווה. כל המאבק, כל הרעש שעשינו החזירו לנו את הפסטיבל שלנו. אמנם ההתראה היתה קצרה, התקציב דל יחסית והיו רק שלושה ימים, אבל בכל זאת היה פסטיבל.

דבר שני, מועד הפסטיבל, בשלהי חודש מאי ולא בחורף, איפשר להחליף את הופעות האכסדרה הצפופות בהופעות חוץ. זה נתן חיזוק רציני לתחושת הפסטיבל וגם הוציא את המוסיקה החוצה, לרחוב וראיתי לא מעט עוברי אורח, שלא העלו בדעתם ללכת לפסטיבל ג'אז, שהציצו ונפגעו.

לגבי ההופעות עצמן, אני מתייחס כמובן להופעות בהן נכחתי.

קורי וילקס
צילום: דניאל אנדרסן

את היום הראשון של הפסטיבל פתחתי בהופעה של Corey Wilkes  עם Greg Spero. במבט לאחור אני יכול להגיד שזו היתה הפתעת הפסטיבל מבחינתי. Wilkes ו Spero שני שיקגואים שהעלו, פרקטית, מחווה למוסיקה של Miles ושל Herbie Hancock היו בבחינת חידה עבורי לפני הפסטיבל. את Wilkes עוד הכרתי מהופעתו עם El Zebar  בפסטיבל הג'אז של תל אביב בעבר, אבל הפעם הוא בא בזכות עצמו. הוא הביא איתו את Greg Spero שעליו מעולם לא שמעתי לפני כן. ממה שקראתי קצת או ראיתי ביוטיוב, היה בלבי חשש כבד שספרו יצמד לקלידים וימלא את הערב באפקטים דיגיטליים שכבר מזמן איבדתי את הסבלנות אליהם. תוסיפו לזה את העובדה שלצמד האורחים מחו"ל הצמידו שלושה נגנים ישראליים: הבאסיסט אסף חכימי (או "חחחחחחחחחחחחחחחחכימי" בלשונו של Wilkes), רועי אוליאל בתופים וגלעד דוברצקי בכלי הקשה.

ההופעה לא היתה מושלמת. רחוק מכך. חכימי נאלץ להיאבק עם בעיות סאונד עם הקונטרה באס בחלקה הראשון של ההופעה, רועי אוליאל שנוכחותו כמעט ולא הורגשה לצערי (הוא מוקם מאחורי כל הנגנים, לבד בחושך...) ואפילו Corey Wilkes שהיתה תחושה מעט "חפפנית" בנגינה שלו ובהתנהלות שלו על הבמה.

ובכל זאת זו היתה הופעה נהדרת שגרמה לכולנו לצאת מחוייכים מאוזן לאוזן. למעלה משעתיים ניגנה החמישייה הזו חומרים מקוריים לצד חומרים של Miles Davis ו Herbie Hancock ואלמלא היו מכריחים אותם לסיים הם היו ממשיכים לנגן עוד ועוד. Wilkes הביא איתו המון אנרגיה ושמחת חיים לבמה, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ובעיקר מסוגל להדליק את החבורה שאיתו על הבמה. Greg Spero הבריק בסולואים שנדדו בין הקלידים ל Fender Rhodes ולפסנתר. יש לו גרוב נדיר ואי אפשר לטעות בהשפעות החזקות של McCoy Tyner ו Herbie Hancock שהוא מביא איתו, במיוחד שהוא מנגן את המוסיקה של Hancock.

גלעד דובריצקי. הפתעה נעימה
צילום: דניאל אנדרסן

לכל זה צריך להוסיף את גלעד דוברצקי שהפליא לנגן במגוון כלי הקשה ונתן הופעה מדהימה (המשולש בעצמו הופתע ממה שגלעד הצליח להוציא ממנו). התקשורת שלו עם Spero  היתה מהמושלמות שראיתי, גם אם לא לוקחים בחשבון שהם מכירים לא יותר מיום אחד. הם ניגנו כאיש אחד, לא מסירים את העיניים זה מזה והאיחוד הזה התפוצץ על הבמה לחגיגה של גרוב וקצב. Herbie, כבר אמרנו?

משם הלכתי לשמוע את Chihiro Yamanaka או כפי שכונתה בקרב רובם המכריע של באי הפסטיבל: "היפנית". גם היא קיבלה חיזוק ישראלי בדמותם של אחת מחוליות הקצב הטובות ביותר שאפשר לקבל בישראל: גלעד אברו ואמיר ברסלר.

כן, אני יודע שיש לי עניין עם פסנתרניות יפניות, כבר אמרו לי את זה לא פעם. אז מה. היתה הופעה משובחת. לצ'יהירו, יפנית דקיקה וקטנטונת יש פסנתרנות מושלמת. זאת אומרת היא יכולה לנגן הכל. כל מה שהיא רוצה במהירות בלתי חוקית ומבלי לדפוק לרגע על הקלידים. הבעיה היחידה היא שהיא באמת מנסה לעשות את זה. לנגן הכל, כל הזמן ולפעמים פשוט בא לך שהיא תרגע מעט ותתן לעצמה קצת ספייס בנגינה. לפחות בבלאדות.

אך מה לנו כי נלין? היא עושה את מה שהיא יודעת ועושה את זה נהדר. כמו שהגדיר ידידי רז: זו היתה הופעת ה too many notes  הטובה ביותר ששמעתי.

אברו וברסלר (שזכו לשמוע את שמם מעוות בדרכים יצירתיות ומקוריות שבאמת רק יפניות מסוגלות לבטא) היו נהדרים בצליל, בנוכחות ובתוכן ונראה היתה שצ'יהירו היתה מאד מרוצה מהמלווים שנפלו בחלקה.

במיוחד נהניתי לראות את אמיר ברסלר בפעולה: בתנועות קטנות, בטוחות חסכוניות ויעילות, כמעט ולא מרים את המקלות יותר מסנטימטרים בודדים מעל התופים והמצילות, מחזיק מסך של סאונד פריך וסמיך עם דינאמיות מרשימה (יכולת ללטף לרגע ולהתפוצץ ברגע שאחריו), ללא ספק אחד המתופפים הכי טובים שקמו כאן.

פסטיבל הג'אז תל-אביב: היום הרביעי

אבישי כהן. צילום (מההופעה של יום רביעי) : קביליו

את היום הרביעי והאחרון של הפסטיבל פתחתי בשעת צהריים עם הטריו של אבישי כהן. ההופעה הזו הותירה אותי נרגש ודי חסר נשימה גם כמה דקות אחרי שנסתיימה. היה בה כל מה שציפיתי ועוד קצת. ובאתי עם ציפיות בשמים.

אבישי ניגן בטריו, מה שנראה כפורמט החביב עליו, לאור העובדה ששלושה מתוך ארבעת האלבומים בהם הוא הלידר הינם אלבומי טריו. שותפיו לטריו היו יונתן אבישי (הקוסם, זוכרים?) ו Jeff Ballard שמהווה גם צלע קבועה בטריו של Brad Mehldau וניגן עם אבישי בתקליט הראשון שלו, The Trumpet Player, גם הוא בטריו.

אבישי הוא לידר טבעי. כל חזותו משדרת בטחון עצמי וקסם אישי וגם כשהוא מציג את הקטעים בטון שקט אתה מרגיש שהוא מרגיש הכי בבית על הבמה. 

אבל כשהוא נוטל את החצוצרה ומצמיד אותה לשפתיו – אז מתרחש הקסם הגדול. הצליל, הנקיון, הכריזמה בנגינה, הטכניקה המושלמת, הסגנון האישי הברור כל אלה הם רק כלים שנועדו לאפשר לו לעשות את הקסם. לנגן מוסיקה שמצליחה לרגש אותי כמעט מייד, גורמת לי לשקוע לתוך החוויה המוסיקלית באופן טוטאלי. אני עוצם עיניים והלב רוקד. גם הגוף. יש לי אמונה שלמה בכהן כקברניט שידע להוביל אותי בדרך המרתקת שלו ולהנחית אותי בסוף הטיול בעדינות אל הקרקע.

Jeff Ballard. צילום: גנגי

המוסיקה היתה ברובה המכריע מקורית של אבישי כהן, למעט Kofifi Blue של Abdullah Ibrahim ועוד קטע (מתי שהוא בטח אזכר איזה .... ) של Ornette Coleman שהשתלבו נהדר עם הקו שהוביל את כל ההופעה. הנגינה של אבישי כהן בטריו די שונה מהנגינה שלו עם Third World Love. בעוד שהמוסיקה של TWL מוציאה ממנו נגינה מאד גרובית, עם הרבה חזרות ופראזות מאד ספציפיות שהפכו לכל כך מזוהות עם המוסיקה של TWL, בטריו הוא יותר מספר סיפור ופחות רוכב על הגרוב ובעיקר הוא הרבה פחות מוסיקאי של פראזות. לאחרונה (גם בהופעה וגם באלבום החדש של שלושת הכהנים – Family) גם הצליל שלו והסגנון נשמעים לי קצת שונים. ניכר לאוזן שאבישי כהן מודע היטב למורשת המפוארת של החצוצרה בג'אז, והוא מסוגל לקחת ממנה מבלי לנסות להישמע כמו חצוצרנים אחרים. וטוב לראות שגם ברמה הגבוהה שהוא נמצא בה הוא כל הזמן מתפתח ומחפש.

יונתן אבישי כמובן מתאים למוסיקה הזו בצורה מושלמת. שמעו את האלבום Flood ותבינו על מה אני מדבר. הוא יודע לתת לאבישי כהן את כל התמיכה שהוא צריך וגם לצמצם את הנוכחות שלו כשהוא מרגיש שזה מה שהמוסיקה דורשת. הסולואים שלו היו תענוג צרוף של מלאכת מחשבת של אור וצל, צלילים ושקט. אבל כל זה לא היה מתאפשר לולא היה Jeff Ballard מאחורי התופים. הוא מתופף שכלי הנגינה העיקרי שלו זה האוזניים שלו. הוא פשוט יודע להקשיב ולתת את המינון המדויק שנדרש ממנו. רגע הוא מתפוצץ ומדליק חבית של חומר נפץ על הבמה ורגע אחר הוא הלוחש לתופים. כל כך הרבה מוסיקליות ואפס אגו. מדהים.

ישבתי לבד בהופעה הזו, התחברתי לגמרי למוסיקה ובכנות – הרגשתי שהטריו הזה בא לנגן רק בשבילי, בדיוק את המוסיקה שהייתי צריך. כל כך נהניתי בהופעה הזו שכשראיתי את אבישי לאחר מכן כל מה שרציתי היה לתת לו חיבוק תודה גדול. 

קיובר וחכימי. צילום: קביליו

את הפסטיבל סיימתי עם ערב המחווה של Ronnie Cuber למוסיקה של Horace Silver. 

ההופעה הזו בנתה ציפיות גבוהות מאד גם בגלל סוג המוסיקה, כמות הנגנים ואיכותם ולא מעט בזכות שרשרת פוסטים אישיים שפרסם יונתן גרינשטיין, מי שניגן טנור באותב הופעה, ובה תיאר מזוית אישית את החזרות לקראת המופע וגם את אישיותו הססגונית והבלתי רגועה בעליל של האורח Ronnie Cuber. (הקריאה מומלצת ביותר -  כאן, כאן וכאן)

לצדו של Cuber ניגנו אבי לייבוביץ' בטרומבון, ניב תואר בחצוצרה, יונתן גרינשטיין בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ושי זלמן בתופים. ההופעה כללה קטעים מקוריים של Silver בלבד, וכאלה יש בשפע.

Silver שהיה מהמקימים של ה Jazz Messangers המקוריים (עם Blakey) כותב Hard-Bop מתובל בהרבה Soul, אבל נעדר את העוצמה שהיתה במוסיקה של Art Blakey. התזמורים שלו, אותם שיחזר Cuber בצורה מושלמת, נשמעים מעולה ומאד מהודקים. מטבע הדברים כשיש ארבעה נשפנים על הבמה אף אחד לא מקבל יותר מדי זמן סולו וייאמר לזכות Cuber שהוא החיל את אותו דין גם על עצמו. 2-3 קורוסים לכל אחד והלאה. 

מימין לשמאל: גרינשטיין, תואר חכימי, לייבוביץ', קיובר ושמואלי. צילום: קביליו

ישבתי בשורה הראשונה ממש מתחת ל  Cuberונהניתי מאד מהנגינה שלו. אף כי היתה מיינסטרימית – זה מאד התאים לסיטואציה המוסיקלית. מדי פעם לגם קיובר מ"כוס המים שלו" ובסך הכל היה נראה די מבסוט, מה שכנראה גרם לו לרקוד בגמלוניות ולהגיד על כל קטע שזהו הקטע האהוב עליו של הוראס סילבר, God damn it.

מבחינת המוסיקאים הישראליים מאד אהבתי את הנגינה של רונן שמואלי שהצליח לייצר דרמה ולבנות סולואים שיש בהם התפתחות ועניין. גם ניב תואר היה מצוין אם כי היה נראה לי מעט לחוץ. אבי לייבוביץ' ויונתן גרינשטיין, לצערי, לא ממש נתנו את מה שהם יודעים לתת וחבל, כי שניהם נגנים מצויינים שיכולים לסחוב הופעה על גבם. אסף חכימי, שזהו המפגש הראשון שלי עם הנגינה שלו, הותיר בי רושם של באסיסט מצויין, מאד יציב ובעל נוכחות. וכמובן שהליהוק המתבקש של הערב היה שי זלמן שכמו נולד להופעה כזו.

אסף חכימי. צילום: גנגי

בסך הכל היתה הופעה מהנה, בעיקר בזכות המוסיקה של Silver והתזמורים העשירים ומבחינתי היוותה סיום ראוי לפסטיבל.

ואי אפשר לסיים בלי מילה על החברים: נהניתי מאד לפגוש הרבה חברים ומכרים ותיקים, חלקם מוסיקאים וחלקם חובבי ג'אז ותיקים ואושיות פורומים מכובדות ומוכרות, כולם ללא יוצא מן הכלל אנשים שהמוסיקה הזו היא סם חיים בשבילם. 
זה גם הזמן להודות לשני צלמים נהדרים שמעדיפים, כך נדמה, לראות את ההופעות דרך עינית המצלמה, ואשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עמי (ועמכם) את התמונות שצילמו:. תודה רבה לשניכם גנגי וקביליו.

נראה לי שזהו. בסך הכל היה כיף. היו כמובן עוד כמה הופעות שהייתי בהן ופחות נהניתי אבל העדפתי לכתוב רק על ההופעות שאהבתי. נתראה, כנראה, בשנה הבאה.

ואני מתחיל כבר מעכשיו את הקמפיין להבאת Paul Bley, עדיף בטריו. 

לצפייה בתמונות של גנגי מהיום הרביעי - לחץ כאן.