Jim Hall - Concierto

מה משותף ל Chet Baker, Paul Desmond, Sir Roland Hanna, Ron Carter, Steve Gadd ו Jim Hall ?

על פניו הרכב שנראה לא משתלב, יותר מדי ניגודים. מילא Desmond ו Baker אבל עם Roland Hanna ו Ron Carter, ומה לכל אלה ול Jim Hall ועוד ל Steve Gadd ??

אולי היום זה נראה די מוזר, אבל כנראה שמצב הג'אז בשנות השבעים איפשר (או כפה) שילובים כאלה ומוזרים מאלה. זהו ההרכב שאחראי לאלבום המופתי Concertio של הגיטריסטJim Hall  שהוקלט בשנת 1975 ללייבל CTI של Creed Taylor.

האלבום הזה הוא פשוט כיף לאזניים מתחילתו ועד סופו. החל בנגינה המושלמת של Jim Hall שכל צליל שלו יושב פיקס במקום, המשך ב Chet Baker שנמצא כאן בכושר מצויין וצליל החצוצרה שלו מלא ובוטח. השילוב עם Paul Desmond שאף שאיני נמנה על מעריציו המושבעים אי אפשר להתעלם מכשרונו ולאט לאט אני לומד לאהוב את הצליל "הקלאסי" שלו. וכמובן חטיבת הקצב החלומית שמורכבת מ Roland Hanna,  Ron Carter ו Steve Gadd הכל יכול.

האלבום נקרא על שם ה  Concierto De Aranjuez המפורסם של Joaquin Rodrigo שנכתב במקור לגיטרה קלאסית ותזמורת וכבר זכה לעיבוד ג'אז משובח על ידי Miles Davis ו Gil Evans באלבום Sketches Of Spain. בעוד Miles החליף את הגיטרה בחצוצרה, Jim Hall החזיר את הסולו לגיטרה אבל החליף את התזמורת בחמישייה. הביצוע אמנם אורך כמעט 20 דקות, אבל הוא ממש לא מרגיש "מרוח".

הקטע נפתח בדואט של Carter שנותן מעין טרמולו על הבאס, עם Jim Hall שמנגן את הנושא בגיטרה. מיד אחרי הצגת הנושא על ידי הגיטרה, לוקח אותו Chet Baker ואחריו מצטרפים (לחלק השני שהוא פיתוח נוסף של הנושא) האלטו של Paul Desmond, הפסנתר והתופים. לאחר הצגת הנושא Hanna מתחיל לפתח גרוב ולפני שאתה מספיק לומר Concierto de Aranjuez את מוצא את עצמך מנענע את הגוף לגרוב ששני ענקים כ Carter ו Gadd יכולים לייצר. על כל זה מנגן Hall מוסיקה שנשמעת קצת כמו.... כמו... רוק מתקדם ?!

אחריו מקבל Desmond סולו. הצליל הגבוה והדק שלו אמנם מאד אסתטי, אבל הסולו לא הולך לשום מקום לצערי. אבל אז מגיע תורו של Chet שיודע בדיוק מה צריך לעשות עם כזה הרכב מלווה והוא מרים את האנרגיה של הקטע בסולו מ-ו-ש-ל-ם ביופיו. מכאן Roland Hanna לוקח בקלילות סולו משגע ומוסר אותו בחזרה ל Hall. בחיי, אם לא הייתי יודע זה Jim Hall הוא כנראה היה הניחוש האחרון שלי. נגן אדיר !

לאורך כל הקטע המנוע של Carter נוהם בדייקנות של שעון שוויצרי בצליל מלא וסמכותי והתופים של Gadd יודעים לעשות את העבודה מבלי להפריע לשיח העדין שמתנהל בין Hall, Desmond ו Baker.

אבל חוץ מהקונצ'רטו הם מנגנים גם הרבה straight ahead ג'אז: את You’d be so nice to come home to של Cole Porter (סולו מהאגדות של Hall), Two’s Blues, The Answer is yes וגם את Rock Skippin של Ellington ו Unfinished Business שאמנם לא נכללו באלבום המקורי אך מופיעים כבונוס בגרסת ה CD.

דווקא בקטעים האלה מבחינתי האלבום הזה מצטיין. הגיטרה של Hall נוגעת בשלמות, לכל צליל יש כתובת ברורה ואין שום ריפים וליקים שתמצאו אצל נגני גיטרה אחרים. האנרגיה של Baker ביחד עם חטיבת הקצב החריגה עושים כאן אלבום ברמות הגבוהות ביותר. ו Desmond, נו מה אומר, אפילו הוא לא מצליח להוציא לי את הכיף מהאלבום הזה. 

Sonny Rollins - The Bridge

בשנת 1959, כשהיה הסקסופוניסט Sonny Rollins בשיא הקריירה שלו לאחר שניגן עם כולם (מ Clifford Brown ועד Miles Davis) והשפיע על דור שלם של סקסופוניסטים (מכירים את האלבום "Like Sonny" של Coltrane ?), חש Rollins צורך עז לעזוב את שגרת ההופעות, המועדונים, האלכוהול והסמים ולחזור לבסיס שלו. להתאמן בנגינה. לבד. רק הוא והסקסופון.

Rollins שגר אז בדירה קטנה בבית משותף באיזור Brooklyn, נאלץ לחפש מקום בו יוכל להתאמן שעות על גבי שעות מבלי לשגע את השכנים (הוא מספר שהיתה לו שכנה בהיריון והוא לא רצה לקחת על עצמו שיקרה לה משהו בעקבות החשיפה לרעש). המקום שמצא Rollins היה באיזור הולכי הרגל מעל לגשר Williamsburg ובעקבות זאת התמונה של "סקסופוניסט על הגשר" הפכה לאחד האייקונים הנדושים בפוטוגרפיה של הג'אז.

אבל Rollins באמת התאמן שם מדי יום שעות ארוכות, ליטש את הסגנון שלו והשביע את הפרפקציוניזם הידוע שלו במשך שלוש שנים. בפברואר שנת 1962, כשהיה בן 32, החליט Rollins לשבור את השתיקה הארוכה שגזר על עצמו והקליט במשך את האלבום שנקרא "The Bridge" על שם הגשר ההוא, ה Woodshed שלו.

לצורך ההקלטה חברו אליו Jim Hall בגיטרה, Bob Cranshaw בבאס ו Ben Riley בתופים (ו Harry Saunders בתופים בקטע אחד) וביחד הקליטו את ה"קאמבק" של Rollins.

הביקורות, שחשבו שאחרי שלוש שנים Rollins יביא בשורה חדשה ומודרנית, די התבדו מכיוון שהגון והסגנון המוכרים של Rollins נשארו. אולם האלבום הזה הוא בעיני אחד היפים ביותר של Rollins מבחינת בחירת הקטעים, האינטראקציה עם Jim Hall ואפילו סאונד הסקסופון של Rollins שהוא כל כך מושלם כאן.

הרפרטואר בדיסק הזה מורכב מארבעה סטנדרטים (Without A Song, Where Are You, God Bless The Child ו You Do Something To Me) ומשני קטעים מקוריים של Rollins (John S, The Bridge, שניהם מתאפיינים במשחקים רתמיים).

הנה God Bless The Child המקסים מתוך האלבום הזה:

הנוכחות של Jim Hall בגיטרה מכשפת ואני לא חושב שאי פעם נהניתי מגיטרה בג'אז כפי שאני נהנה מהנגינה של Hall באלבום הזה. אלו לאו דווקא הסולואים ש Hall מנגן אלא יותר הליווי שיושב מושלם ביחד עם הטנור של Rollins. צריך לזכור שלפני ההפסקה שנטל, Rollins הקליט והופיע בעיקר בהרכב של שלישייה עם באס ותופים בלבד. Rollins רצה לנצל את החופש ההרמוני שבהרכב כזה, מבלי להיות מוגבל להרמוניה המוכתבת בידי פסנתר או גיטרה. העובדה שבחזרתו לזירת הג'אז הוא הופיע עם גיטריסט היתה דבר בלתי צפוי מבחינת הקהל של Rollins ובמובן הזה הוא הפתיע מאד. אולם אחרי ששומעים את האלבום הזה מבינים שהבחירה ב Jim Hall היתה נבונה ומוצלחת מאין כמוה שכן הסינרגיה שלו עם Rollins נדירה. לא זו בלבד ש Hall מצליח שלא להגביל את הנגינה של Rollins ואת החופש שלו, אלא שהוא מתגלה כתוספת משדרגת שמעניקה גוונים נוספים ויוצרת הזדמנויות ל Rollins להגיב עליהן, מבחינה ריתמית, מלודית והרמונית.

בחירה מוצלחת נוספת שתלווה את Rollins למשך עשרות שנים ונדמה לי שאפילו עד היום ממש, היא הבחירה בבאסיסט Bob Cranshaw. הנגינה של Cranshaw הפכה כבר לאחד מסימני ההיכר של Rollins, אמנם מאוחר יותר הוא עבר לבאס חשמלי אך כאן הוא עדיין בקונטרה-באס ונשמע מצויין.

את רוב עבודת התיפוף באלבום הזה עושה, כאמור, Ben Riley המצויין, למעט בקטע God Bless The Child שהוקלט שבועיים מוקדם יותר ובו מנגן H.T. Saunders.

רולינס על הגשר (דוקומנטרי, 1968):

ולמרבה השמחה יש קטעי וידאו של ההרכב הזה ממש (כאן קצת יותר סוער מאשר באלבום) מתוך התוכנית Jazz Casual: