צילום: אלוני |
אפשר, כמובן, להיתלות בנסיבות הביטחוניות שגזרו עלינו
חופש גדול נאחס במיוחד. באופן אישי, כמעט ולא הקשבתי למוסיקה בשבועות האחרונים פשוט
מחוסר חשק ומצב רוח. דווקא מבחינת התוכנית האמנותית רוב האמנים הזרים לא ביטלו ובמקומם
של אלו שכן ביטלו קיבלנו תחליפים ראויים ולפעמים אף יותר מכך.
פתחתי את הפסטיבל ביומו השני בגיחה קצרה להופעה של
Diane Schuur. אני יודע שאתם מרימים גבה אבל הייתי חייב לבדוק מה
שלומה לאחר שבני משפחה שביקשו ממני "המלצה למתחילים" חזרו מוקסמים וקורנים
מההופעה שנתנה Schuur ביום הראשון. אני, כצפוי, פחות התרשמתי.
Schuur מקצוענית עם קילומטראז' מכובד כבר רחוקה
משיאה, גם מבחינה ווקאלית וגם מבחינת האנרגיות שהיא מביאה איתה. Joel Frahm
בטנור היתה הסיבה היחידה שנשארתי לשמוע עוד קטע, אבל גם הוא לא הצליח
לרתק אותי לכסא ולכן הלכתי בלי נקיפות מצפון לצד השני של הנמל שם ניגנו רביעיית עופרי
נחמיה ושחר אלנתן. הם ניגנו מוסיקה מקורית של עופרי (שהוא מתופף צעיר ומצוין) ושל שחר
(גיטריסט שהזכיר לי בנגינתו את Pat Matheny). יחד עמם ניגנו גם
גדי להבי בפסנתר וטל משיח בבאס. המוסיקה היתה טובה, לפרקים אפילו טובה מאד אבל חוסר
הניסיון ניכר מאד גם בנגינה וגם בהתנהלות הכללית שלהם. אין ספק שצמח כאן דור חדש של
מוסיקאים צעירים, בעלי יכולות מרשימות מאד אבל אני חושב שיש להם עדיין דרך ארוכה להוכיח
שיש להם גם מה להגיד כמוסיקאים וכאמנים מעבר ליכולות הטכניות על הכלי.
Fred Hersch. צילום: אלוני |
הסגנון שלו מאד מלודי ועדין ומושפע מאד ממוסיקה קלאסית,
וקשה שלא להיזכר ב Bill Evans למשמע נגינתו אבל יש בו הרבה מעבר לכך.
מדובר בפסנתרן ומורה ברמה הגבוהה ביותר (תלמידיו המפורסמים הם Brad Mehldau
שניתן לשמוע בנגינתו הרבה מאד מהרש ועליו אמר הרש שהוא לקח את העניין
עם יד שמאל קצת יותר מדי רחוק... , ו Ethan Iverson). Hersch
עצמו לקח כמה שיעורים אצל Jaki Byard בשנות ה-70 אך
מלבד זאת, הוא פשוט למד מהאזנה לפסנתרנים גדולים כמו Jimmy
Rowles ו Tommy Flanagan וכמובן תוך כדי עבודה והוא עבד עם לא מעט מהגדולים:
Stan Getz, Joe Henderson, Charlie Haden.
הטריו שבא אתו לארץ הוא הטריו הקבוע שלו בשנים האחרונות
(הקליטו ביחד את Whirl, Alive At the Village
Vanguard ואת Floating) וההקשבה ההדדית והכימיה ביניהם נהדרת.
צילום: אלוני John Hebert |
צילום: אלוני Eric McPherson |
היה ברור לי שאחרי ההופעה הזו יהיה קשה לרצות אותי,
ואכן Lee Konitz הותיר אותי מאוכזב. למען ההגינות יצוין
שאף פעם לא הייתי מחובבי קוניץ ולא הבנתי על מה ההתרגשות הגדולה. כן נכון, פעם הוא
היה .... אבל היום הוא בעיקר לא: לא בטיים, לא קוהרנטי בנגינה ולא ברור לי. היחיד שממנו
נהניתי בהופעה הזו היה הפסנתרן Dan Tepfer שמלווה את לי
קוניץ בשנים האחרונות והוא הצליח להוות איזשהו דבק להופעה הזו. בצאתי פגשתי שני מעריצים
כבדים וותיקים של קוניץ. הספיק להם מבט קצר בפני כדי לדעת בדיוק מה אני מרגיש:
"צריכים לצרוך 80 אלף מייל של קוניץ כדי להנות מהופעה כזו של קוניץ" אמרו
וצחקו לי בפנים.
עומר אביטל. צילום: קביליו |
השילוב של אבישי עם Joel
Frahm פשוט
פצצה, עם סאונד חם וקריספי. בכלל Joel Frahm נשמע לגמרי בבית בתוך המוסיקה הזו, כאילו גדל וניגן
עם החבורה הזו מאז ומעולם. עומר כרגיל נהנה מכל רגע ואפילו דובי לנץ לא התאפק ועלה לרקוד
על הבמה.
חכו, לא נגמר יש גם חלק שני, אבל בינתיים, ומכיוון
שהטלויזיה הישראלית כבר מזמן אינה מעוניינת לצלם ולשדר את הפסטיבל, קבלו הופעה של חמישיית
עומר אביטל בפסטיבל הג'אז ב Nice 2013 כפי שהוקלטה לערוץ Mezzo: