שנה טובה ממונטריאל....

שלום חברים ושנה טובה.

למי מכם שתוהה להיכן נעלמתי בחודשים האחרונים – אל דאגה, הכל בסדר. נסעתי עם משפחתי למונטריאל למשך שנתיים ולכן אהיה מנותק בשנתיים הקרובות מסצינת הג'אז הישראלית, לפחות בכל מה שקשור בהופעות חיות בישראל.

מצד שני, הצד החיובי הוא שיש במונטריאול סצינת ג'אז שוקקת והמון מוסיקאים מצוינים, מקוריים ורעבים ולא מעט מקומות שאפשר לשמוע בהם מוסיקה חיה מדי ערב.

עד כה הלכתי למספר הופעות, חלקן במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי של מונטריאול, שהוא אגב שונה מאד מפסטיבלים אחרים שאני רגיל ללכת אליהם.

ה  Festival International du Jazz de Montreal  קיים מ 1980  ומתרחש בסוף חודש יוני – תחילת חודש יולי. זה פסטיבל ענק מבחינת כמות הבמות וסדר הגודל של האמנים המופיעים בו, רובם כמובן אינם מנגנים ג'אז...

חלק גדול מן ההופעות מתקיים בחוץ, בבמות גדולות ופתוחות וכמובן בחינם. הקהל מאד מגוון, המון צעירים ומשפחות שמגיעים במיוחד מכל רחבי קנדה לשמוע מוזיקה ולהיות חלק מההפנינג, ופה דוכני הרחוב והאווירה בין המופעים היא באמת חלק בלתי נפרד מהעניין.

הופעות ההארד קור ג'אז מתקיימות באולמות שונים ברחבי העיר והן לא "הופעות פסטיבל" של 45-50 דקות, אלא הופעות מלאות של שעה וחצי עד שעתיים, כל שזה לא פסטיבל שתופרים בו 6-7 הופעות בערב אלא אחד-שתיים.

ההפקה בסטנדרט מטורף מבחינת סאונד וארגון והאמנים לא מפסיקים לדבר על כמה שהם אוהבים לבוא ולהופיע כאן. ולמרות שהם אומרים את זה בכל ערב במקום אחר – כאן הם באמת מתכוונים לזה (נראה לי, לא?)

במסגרת הפסטיבל השנה (נחתנו בקנדה באמצע הפסטיבל) ראיתי 3 הופעות:

הראשונה היתה טריו של Danilo Perez עם Ben Street בבאס ו Adam Cruz בתופים. Danilo Perez מנגן בשנים האחרונות עם Wayne Shorter לצד הנגינה בטריו שלו. לא מפתיע שהוא בכושר מצוין ומנגן מדהים, במין תערובת של ג'אז קלאסי / מודרני / לטיני  ובדגש ריתמי חזק ומגוון מאד. נראה שהשנים עם Shorter לקחו אותו לכיוון יותר הרפתקני ומחפש ופחות ווירטואוזי מזה שהיה לו לפני כמה שנים, אבל עדיין המנוע הלטיני בוער מתחת למכסה הפסנתר שלו.

ההופעה השניה שראיתי בפסטיבל היתה של רביעיית Still Dreaming של Joshua Redman בטנור, Ron Miles בקורנט, Scott Colley בבאס ו Brian Blade המופלא בתופים.

זהו למעשה Tribute band ל Tribute band אחר. ז'תומרת: Joshua Redman והחברים מנגנים את המוסיקה של ההרכב Old and New Dreams שניגנו בו Dewey Redman (אבא של Joshua), Don Cherry, Charlie Haden ו Ed Blackwell, שהוא בעצמו היה הרכב מחווה למוסיקה של Ornette Coleman.

Old and New Dreams היו פעילים כעשור מאמצע שנות השבעים והוציאו ארבעה אלבומים: שניים ב Black Saint (Old and New Dreams מ 1976 ו Tribute to Blackwell מ 1987) ושניים ב ECM (Old and New Dreams מ 1979 ואלבום בהופעה חיה מ 1980 שנקרא Playing). מכיוון שכולם היו באמת מוזיקאים מופלאים - העדרו של כלי הרמוני הוא יתרון כי הוא מאפשר להם חופש פעולה אדיר מחד ומכריח אותם לשתף פעולה כדי ליצור חיבור ללא קונטקסט הרמוני מאידך. התוצאה שניתן לשמוע בארבעת האלבומים של Old and New Dreams באמת אחת המדהימות שיש.

ההרכב של Redman הבן, לא נופל רחוק מהעץ מבחינת הקונספט ואיכות הביצוע. הנגנים מעולים, האנרגיה גבוהה והתקשורת ביניהם מדהימה. הם נשמעים מצוין... אתם יודעים מה? אם כבר להיות קטנוני אז אולי יותר מדי מצוין. הבעיה מתחילה בהשוואה הבלתי נמנעת. אני אוהב יותר את Old and New Dreams עם הצליל המאד rough שלהם, עם המון אפריקה שקצת הולכת לאיבוד בהרכב של Joshua Redman שנשמע פחות מחוספס ויותר מהוקצע, ובעיקר חסרים לי שני הענקים Charlie Haden ו Ed Blackwell שהנוכחות שלהם גרמה ל Old and New Dreams להישמע כל כך טוב.

הנה וידאו של Still Dreaming מהופעה בניו יורק ב 2016:

והנה המקור, אלבום ההופעה החיה של Old and New Dreams ב 1980:

ההופעה השלישית והאחרונה שראיתי בפסטיבל השנה היתה של הרכב של החצוצרן Dave Douglas עם הסקסופוניסט Chet Doxas, פיגורה מוכרת ומוערכת מאד בסצינת הג'אז המקומית. הם הופיעו בעבר והקליטו  ב 2014  אלבום מקסים עם מוזיקה מקורית של שניהם. ההרכב נקרא Riverside ומנגן בו גם Steve Swallow בבאס ו Jim Doxas (אח של chet). הפעם הם הביאו גם אורחת מכובדת: Carla Bley.

אם להודות על האמת – Carla היתה הסיבה המקורית שבגינה הלכתי להופעה הזו. מעולם לא ראיתי אותה לפני כן בלייב והנחתי שחלון ההזדמנויות לראות אותה מופיעה הולך ונסגר.

לצערי התברר שקצת איחרתי  וה Escalator went over the hill. Carla נראית תשושה ורזה מהרגיל, ולמרות שניגנו שני קטעים שלה, והקהל הרעיף עליה אהבה ומחיאות כפיים, היא לא ממש הצליחה לשחזר את האנרגיות והקסם שלה, לא בנגינה ולא בנוכחות. אבל הי - עדיין יש לנו את Steve Swallow הנפלא.

בתופים, כאמור, ניגן Jim Doxas, האח של Chet, שגם הוא מסתבר מוזיקאי מקומי עסוק למדי. כבר הספקתי לראות אותו בעוד שתי הופעות מאז... מתופף מוכשר מאד שהולך בדרכיו הבלתי שגרתיות של Han Bennink יבל"א כולל כל השטיקים של קריעת ניירות, תיפוף על קירות, עמודים, כוסות, תיפוף על הגוף (ידעתם שזה נקרא "תיגוף"??), תליית שרשראות של פעמונים על הגוף, והקלאסי מכולם: רגל על ה snare.

מלבד שני קטעים של Carla Bley, ההופעה הוקדשה למוסיקה מתוך האלבום השני של Riverside שהוקלט כחודש לפני כן ונקרא The New National Anthem. אצל Douglas תמיד כיף, זה כמו להיכנס לחדר מלא מתגים וכפתורים ומותר להתנסות, להתעסק ולגעת בהכל. את Chet Doxas לא הכרתי לפני כן, אבל אני בהחלט יכול להבין למה כל כך אוהבים ומעריצים אותו כאן. צליל נהדר, מלא דמיון ובעיקר לא נשמע גנרי כמו עשרות סקסופוניסטים אחרים שפעילים היום. 

ממליץ בחום לשמוע את האלבום הראשון שלהם, הנה דגימה:

והנה קטע מההופעה עצמה:

בקיצור היתה לי חווית פסטיבל מגוונת וכייפית בסך הכל ובואו לא נשכח את עשרות דוכני האוכל ואת זה במיוחד (Le Smoking BBQ)

Wayne Shorter - Légende du Jazz

ב 25 באוגוסט ציין Wayne Shorter את יום הולדתו ה- 80. ערוץ Arte הצרפתי הקדיש לו תכנית תעודה מרתקת:

ואחרי כל הדיבורים, הגיע הזמן לדבר האמיתי. Wayne Shorter Quartet בהופעה מ 2010.

פסטיבל הג'אז באילת 2010 - יום רביעי

יום רביעי, השעה 20:00 בערב. הפעם אנו מגיעים לתחילת הערב וחונים בקלות ובקרבת הפסטיבל. על סדר היום ארבע הופעות של אמנים מחו"ל. ההופעה הראשונה היא של הטריו של Danilo Perez, ידיד ותיק של המנהל האומנותי אבישי כהן (עמו הקליט את Panamonk המצויין). Perez משמש היום כפסנתרן של Wayne Shorter ברביעייה המונה גם את Brian Blade ואת John Patitucci. לעובדה זו עוד תהיה חשיבות בהמשך. חכו.

על הבמה לצד Danilo Perez מנגנים גם הבאסיסט Ben Street (שהיה כאן בשנה שעברה עם Kurt Rozenwinkel) והמתופף Adam Cruz. שלושתם מגישים ג'אז מורכב מאד, רב שכבתי שהולך בו זמנית בכמה כיוונים שונים ומדי פעם מתאחד לכמה שניות הדוקות רק כדי לשוב ולזרום את זרימתו המשונה. הם מנגנים לגמרי ביחד והתקשורת ביניהם היא ברמה מדהימה. לקראת האמצע התקרבנו לבמה עוד יותר והחוויה רק העצימה. זה ג'אז מאתגר, אינטליגנטי ולא מתחנף. אהבתי מאד. בסוף ההופעה החליט Perez שכדאי שנאחל כולנו יומולדת שמח לחבר שלו, איזה Wayne Shorter. אז הוא התקשר אליו וכולנו שרנו לתוך הטלפון הפתוח Happy Birthday Mr. Shorter והיינו מאד מרוצים מעצמנו.

ההופעה הבאה היתה של רביעיית המתופף Jeff ‘Tain’ Watts הזכור לטוב מימיו בהרכב פורץ הגבולות של האחים Marsalis (כש Wynton עוד היה בענין...) ומשנים ארוכות בהרכב של Branford. הפעם מגיע Tain עם רביעייה שהרכיב והיא מונה את Jean Toussaint בטנור וסופרן, את Dave Kikoski בפסנתר ואת James Genus בבאס. כבר בתחילת ההופעה צצה הבעיה הקבועה של הפסטיבל: הרוח והתוים אינם מסתדרים ביניהם. לא עוזרים כל מקלות הכביסה בעזרתם מנסה Kikoski להכניע את התוים ולאלצם להישאר במקומם. במשך דקות ארוכות, ובמהלך כל ההופעה, נאבק Kikoski עם הדפים ואלמלא היה מדובר בנגן בעל יכולת אלתור מופלאה ההופעה היתה נידונה לכישלון. בסופו של דבר שולף Kikoski את ארנקו התפוח מכיס מכנסיו ובאמצעותו מצליח לעגן את התוים על הסטנד עד משב הרוח הבא. מה שמפליא ומרגיז בכל הסיפור הזה הוא שהבעיה ידועה ומוכרת כבר מפסטיבל הג'אז הראשון באילת, והנה אנו בפסטיבל ה- 24 ועדיין לא נמצא לה פתרון ואפילו פועל במה אחד לא נמצא שיזנק ממקומו ויחיש עזרה ל Kikoski.

ההופעה מורכבת כולה מחומרים שכתב Jeff ‘Tain’ Watts שמוכיח שהוא מלחין מוכשר שכותב מוסיקה מורכבת אך נגישה. אבל אצל Tain לא הלחנים הם העניין אלא הנגינה שלו והאנרגיה המיוחדת שהוא מביא לכל הרכב בו הוא משתתף. בעבר הוא התאפיין בעיקר ביכולת שלו לדחוף את ההרכב קדימה באינטנסיביות ובתחושת דחיפות נדירה עד כדי שהתחושה המתקבלת היתה שאם לא תעמוד בקצב שלו הוא פשוט ידרוס אותך. הפעם נראה שהוא נרגע מעט והיו גם רגעים שהוא הרשה לעצמו להוריד את הרגל מהגז ולנגן בתחושה קצת יותר laid back, אבל פתאום ללא אזהרה מוקדמת הוא מדליק את מנוע הטורבו שלו והקטר יוצא לדרך, מאיץ בכולם לעמוד בקצב שלו. בניגוד לאופי המוסיקלי שלו שנדמה להיות אגרסיבי למדי ומאד to the point, הרי שבקטעי הקישור מתגלה אדם עדין, חם, חייכן ובעל חוש הומור. הסקסופוניסט Toussaint והבאסיסט Genus עושים את עבודתם נאמנה אבל נמצאים לגמרי בצילו של Kikoski המוטרף שמרגע עלייתו לבמה איננו מפסיק לרקוד ולקפוץ, כולו אנרגיה שרק מחכה להזדמנות לפרוץ, וכשהיא פורצת סוף סוף בקטעי הסולו שלו אי אפשר להפסיק אותו. הוא לוקח סולואים ארוכים באינטנסיביות ובווירטואוזיות שהיתה מחסלת כל פסנתרן אחר, נורמלי. קורוס אחר קורוס הוא מעלה את הקצב מוסיף עוד ועוד צלילים ומעלה את הרף לקראת הקורוס הבא בו הוא עושה שוב את אותו הדבר. ראיתי אותו פעם בהופעה עם Roy Haynes. אחרי הקורוס החמישי עבר Haynes המותש להכות רבעים על המצילה ואחרי הקורוס השביעי הוא פשוט קם והלך לראות מה נסגר עם הפסנתרן שלו. בסוף הקורוס השמיני צעק Haynes לקהל, כשהוא מחווה על Kikoski המחוייך: “What’s wrong with you man? Do you want to give me a heart attack?". הפעם הסיטואציה היתה שונה כי את Tain הנמרץ קשה להוציא מאיזון ולגרום לו לקוצר נשימה, הוא פשוט נהנה מכל רגע, ובקלילות הוא מעלה טיפה את הקצב כדי לסמן ל Kikoski שהוא עדיין חי ובועט ומבחינתו אפשר להמשיך כך כל הלילה.

ההופעה הבאה היתה של ה Brass Ecstasy של החצוצרן Dave Douglas עם Luis Bonilla בטרומבון, Vincent Chancey בקרן יער, Marcus Rojas בטובה ו Nasheet Waits בתופים. ההרכב הזה הוא מחווה להרכב דומה שהנהיג Lester Bowie בשם Brass Fantasy. למרות ש Douglas הוא חצוצרן עתיר זכויות ומוכשר ביותר, הוא עדיין אינו כריזמטי בסדר הגודל של Bowie אבל אם מתעלמים מההשוואה ופשוט מתמסרים למוסיקה, ההרכב הזה נשמע נהדר ונותן חוויה אחרת. ללא כלי הרמוני הנשפנים אחראים לתמוך זה הזה מבחינה הרמונית והם עושים זאת בקלות. העיבודים טובים, מעניינים ומוצקים והנגינה המשותפת קולחת. ניתן לשמוע הקלטה של ההרכב הזה מהופעה לפני מספר ימים בפסטיבל Newport כאן:

את הערב חותמת הופעתו של Gary Burton, נגן הוויברפון שהתפרסם בעיקר בזכות עבודתו עם Chick Corea. הוא ניגן יפה עם צליל מצויין וטכניקה מושלמת אם כי מבחינה מוסיקלית הוא לא הציע משהו יוצא דופן או מאתגר במיוחד. ההופעה התבססה על נגינת סטנדרטים ולא על חומר מקורי, אבל היתה מתאימה מאד לשעה המאוחרת ולמעמדה כהופעה האחרונה (מבחינתי) בפסטיבל השנה. לצדו של Burton ניגנו Julian Lage בגיטרה, Scott Colley בבאס ו Antonio Sanchez בתופים.

בסך הכל היה כיף, או כמו שג. אומר: "בנאדם, היה פסטיבל של העולמות".