פסטיבל ג'אז בים האדום: 25-27 באוגוסט, 2019

לאתר הפסטיבל

בסוף החודש (25-27 באוגוסט) יתקיים בפעם ה-33 פסטיבל ג'אז בים האדום באילת. אלי דג'יברי, המופקד על ניהולו האמנותי של הפסטיבל בשנים האחרונות, יצר תכנית מוזיקלית מגוונת ומעניינת עם שמות גדולים ואמנים מוכרים מהארץ ומחו"ל לצד אמנים פחות מפורסמים, אך לא פחות טובים.

הפסטיבל מתקיים בשני מתחמי הופעות, וההופעות מתחלקות לסירוגין ביניהם:

Port Arena – אולם ההופעות המרכזי, עם מקומות מסומנים.

Red Note – האולם הקטן יותר, בו המקומות אינם מסומנים.

כמו שאתם בטח יודעים, בהופעה חיה תמיד יש הפתעות ובהופעת ג'אז – על אחת כמה וכמה. כבר הייתי בהופעות רבות ש"על הנייר" נראו מבטיחות אך התגלו כמשמימות ומנגד, הייתי גם בהופעות מופלאות כשבאתי עם ציפיות נמוכות ויצאתי מחויך מאושר.

בדיוק מסיבה זו אני שמח על שינוי המדיניות של הפסטיבל שחזר בו ממכירת כרטיסים בודדים להופעות למתכונת של מכירת כרטיס כניסה יומי/תלת יומי, מה שמאפשר ומעודד "נטילת סיכונים" מצד הקהל והגעה להופעות שאינן בהכרח באיזור הנוחות או בתחום העניין הטבעי של הקהל.

אז מה בתכנית השנה ? הפסטיבל, כמסורתו במשך למעלה משלושים שנות קיומו, אינו מתרכז רק בג'אז והוא כולל סגנונות רבים. אני, מטבע הדברים, אתמקד בהופעות הג'אז.

נפתח, כמו תמיד, באורחים מחו"ל (למרות שגם ההרכבים הישראליים מכילים לא מעט ישראלים שגרים ויוצרים בחו"ל).

החצוצרן Marquis Hill יופיע עם הרכב בשם ה Blacktet והם עושים שילוב של ג'אז קלאסי עם מודרני, עם היפ-הופ, ניו-סול ושיקאגו-האוס. הרבה מילים מפוצצות אבל הנה הופעה מעולה שלהם בבימהאוס באמסטרדם מלפני שלושה חודשים שתעשה לכם סדר ותראה לכם בדיוק על מה מדובר:

Bimhuis TV | Marquis Hill Blacktet

לארץ, אגב, יגיע ה Balcktet בהרכב אחר מאשר בוידאו: Joel Ross בויבראפון ופסנתר, Logan Richardson בסקסופון, Jeremiah Hunt בבאס, ו Joe Dyson בתופים.

בנוסף ישתתף Marquis Hill בהופעת מחווה לחצוצרן הנפלא Roy Hargrove שנפטר בנובמבר בשנה שעברה לאחר מחלה ממושכת והוא רק בן 49. לצדו של Hill ינגנו ארבעה מוסיקאים ישראליים צעירים החיים ופועלים היום בניו יורק: אלכנסדר לוין בסקסופון, תום אורן בפסנתר, אלון ניר בבאס ואלון בנימיני בתופים.

הסקסופוניסט Kenny Garrett שתמיד תענוג לשמוע אותו, יגיע בהרכב של חמישיה עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Samuel Laviso בתופים ו Rudy Bird בכלי הקשה.

הנה ההרכב של Kenny Garrett שיופיע כאן, בהופעה בבלו-נוט במילאנו באפריל השנה:

האורח הבא הוא הזדמנות שאסור לפספס – Enrico Rava, החצוצרן האיטלקי החשוב והנפלא חוגג 80, ויגיע עם הרכב שכולו מוסיקאים איטלקים: Giovanni Guidi בפסנתר, Francesco Diodati בגיטרה חשמלית, Franseco Bearzatti בטנור, Gabriele Evangelista בבאס, ו Enrico Morello בתופים. מי שמכיר את ראווה יודע שחוץ מזה שהוא מוזיקאי מרתק, הוא יודע לבחור מעולה את המלווים שלו מקרב המוזיקאים הצעירים האיטלקים.

הנה ההרכב הזה בהופעה השנה:

הסקסופוניסט Donny McCaslin יופיע עם ההרכב שלו עם Jason Lindner בקלידים, Tim Lefebvre בבאס, Zach Danziger בתופים. זה שלושת רבעי מההרכב (למעט המתופף) שהשתתף באלבומו האחרון של David Bowie.

הטריו של המתופף הניו יורקי Ari Heonig  יופיע עם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ' ועם הבאסיסט אור ברקת.

וכאן הם בהופעה בארץ מלפני שנתיים:

אחרי שבשנה שעברה הביא אלינו את Herbie Hancock, השנה אלי דג'יברי ינגן בפאוור טריו עם שני בוגרים נוספים של ההרכב של Miles Davis: הבאסיסט  Ron Carter והמתופף Al Foster. לא נראה לי שצריך להגיד הרבה מעבר לזה.

הגיטריסט הצרפתי Richard Manetti יעלה מחווה לגיטריסט הצועני Django Reindhardt, עם Frederic d’Oelsnitz בפסנתר ופסנתר חשמלי, Jean Marc Jafet בבאס ו Yoann Serra בתופים. הנה הופעה שלהם מלפני שנתיים:

בואו נעבור לישראליים -

הטריו של הבאסיסט אבישי כהן, יפתח את הפסטיבל בחגיגת השקה לאלבומו החדש Arvoles, עם הפסנתרן האזרבייג'ני אלצ'ין שירינוב והמתופף נעם דוד. בהופעה יתארחו גם הטרומבוניסט אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי בחליל (במקום Bjorn Samuelsson ו Anders Hagberg שמנגנים בכלים אלו באלבום).

פרוייקט 'לא סטנדרטים', מבית הצוללת הצהובה, פועל כבר למעלה מעשור ואחראי על כמה משידוכי הג'אז המקוריים במוזיקה הישראלית. הפרוייקט כבר התארח בפסטיבל הג'אז באילת, אבל הפעם, לראשונה בתולדות הפרויקט, יוצא אלבום אוסף חדש המציג ביצועים ממיטב שיתופי הפעולה עם מוזיקאים מהארץ ובינלאומיים בשנים האחרונות. לרגל יציאת האלבום יעלה מופע מיוחד וחגיגי עם הרכב עשיר בהובלתו של תומר בר וחבורה נכבדת של אורחים: אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, יוני רכטר, שלומי שבן ולראשונה גם רונה קינן.  לצדו של תומר בר (קלידים, פסנתר והפקה מוזיקלית) ינגנו גם אלכסנדר לוין בסקסופון, יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים, יוליה קליין וניצן קנטי בכינור, נועה איילי בצ'לו, נועם חיימוביץ' בויולה.

אחת ההופעות המסקרנות היא מפגש פסגה בין ארבעה פסנתרנים, מהמובילים בג'אז הישראלי – יונתן אבישי, עומרי מור, עומר קליין ותום אורן. כל אחד מהם הוא מוסיקאי מרתק בזכות עצמו, אך מעניין יהיה לשמוע מה יניב השילוב ביניהם. הערב יחולק לשלושה חלקים ובאמצעות שני פסנתרים ינגנו הארבעה סולו, דואטים ולבסוף – כולם ביחד.

החצוצרן דני רוזנפלד מנהיג בשנים האחרונות שמינייה (!) שמחייה את הביבופ של שנות הארבעים. נדיר היום לשמוע הופעה שלמה שמבוססת על החומרים המעולים האלה, ועוד יותר נדיר לשמוע את זה בהרכב של שמינייה ועוד עם נגנים כל כך טובים: דני רוזנפלד בחצוצרה, עופר שפירא באלט, קובי סלומון בטנור, אלון פרבר בבריטון, יונתן וולצ'וק בטרומבון, יונתן ריקליס בפסנתר, רם ארז בבאס ויונתן רוזן בתופים.

הנה וידאו שלהם שצילם יוסי צבקר בהופעה בית העמודים:

יש כמובן הופעות נוספות שאינן ג'אז כמו: שלומי שבן וחווה אלברשטיין, הזמרת Buika, זמר הפלמנקו Diego El Cigala, Amadou and Mariam ממאלי ועוד.

בנוסף תתקיים השנה, לראשונה, תחרות הסקסופון על שם Michael Brecker. בשלב הראשון יופיעו שמונת המועמדים שנבחרו מתוך מאות סקסופוניסטים שהגישו מועמדות. ובשלב הגמר יופיעו שלושת הפיינליסטים.

כמו כן יקיים הפסטיבל את הג'אם סשן הלילי המסורתי, כתות אמן ואת "תכנית הצעירים" (שבוע של סדנאות עם מיטב אמני הפסטיבל שיערך לפני הפסטיבל עצמו).

סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל

פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר

משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר

משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים

החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy. 

יונתן אבישי

יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן

אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.

ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.  

זמנים מודרניים - שלישיית יונתן אבישי

זוכרים כמה התלהבתי מההופעה של הטריו של יונתן אבישי באילת השנה ? אז מסתבר שהאלבום כבר הוקלט ועכשיו כדי להוציא אותו הם מבקשים קצת עזרה, אז אם בא לכם לתמוך ולהיות חלק מהפרויקט היפה הזה:

פסטיבל הג'אז בים האדום 2014 - חלק שני

דייב דאגלס. צילום: קביליו

היום השני שלי בפסטיבל (יום שלישי) נפתח בדואט של Dave Douglas ו Uri Caine. ל Dave Douglas יש נטייה להמציא כל שנה הרכב אחר, להקליט אלבום ולחרוש איתו את הפסטיבלים. כבר היה מי שקרא לזה Dave Douglas Syndrome. השנה הוא בדואט חצוצרה/פסנתר. פורמט חסכוני ואינטימי שכאשר הוא מבוצע טוב יכול להניב תוצאות מצוינות (ראה למשל: הדואט של Chet Baker עם Paul Bley באלבום Diane, או הדואטים של Enrico Rava עם Stefano Bollani באלבום Montreal Dairy /B ועם Renato Sellani באלבום Radio Days).

יאמר לזכות Douglas שהוא מוסיקאי שבהחלט יכול לשאת על כתפיו משימה כזו, וברוב הפעמים ההרכבים שהוא מעמיד מדי שנה מעניינים ומקוריים והוא עצמו, כחצוצרן, מצליח להביא בכל פעם משהו קצת אחר.

Uri Caine, הרפתקן מוסיקלי בלתי נלאה, עשה כבר שני אלבומי דואו עם החצוצרן Paulo Fresu ועל רקע זה הבחירה של Douglas ב Caine מאד הגיונית.

אני חושב שכמעט ואין צורך לציין שכמו בכל הדואטים שהזכרתי לעיל, אין מדובר בחצוצרה בליווי פסנתר אלא בדואט של שני כוחות שווים שמתמזגים באופן מושלם אחד בתוך השני.

השנה - דואט. צילום: אלוני

החומר שבבסיס ההופעה יצא, איך לא, בדיסק שנקרא Present Joy והוא מורכב מלחנים מן ה Sacred Harp (מסורת מוסיקלית ווקאלית שמקורה במדינות דרום ארה"ב) לצד לחנים מקוריים של Douglas בסגנון דומה ומאפשר ל Douglas ו Caine לבטא את עולמם העשיר במוסיקה שנשמעת "קצת אחרת" מהג'אז הסטנדרטי, וזה בדיוק מה ששניהם מחפשים כל הזמן. והאמת היא שאצל מוסיקאים כאלה לא ממש חשוב החומר שממילא מהווה רק נקודת פתיחה למסע שהם יוצאים אליו.

למרות שהיה מעט מאד קהל (ממש כמה שורות) דאגלס וקיין נתנו את עצמם על הבמה וניכר היה שמי שבא לשמוע את ההופעה ידע בדיוק למה לצפות וקיבל תמורה מלאה. דאגלס היה מעט עצור בהתחלה, אבל מהקטע השני ואילך הוא לגמרי נפתח (יכול להיות שהיה לזה קשר לכך שהוא עבר למשקפיים כהים?) וראו עליו שהוא נהנה. כמובן שלא נפקד גם מקומן של הבדיחות המתבקשות על המטוסים שחלפו מעליהם בזמן הנגינה : "כל אחר הצהריים היינו בטלפונים כדי לתאם שהמטוס הזה יחלוף מעליכם בדיוק בנקודה הזו במוסיקה" ובמטוס השני הם פשוט הסתכלו אחד לשני וסימנו like בבהונות. ככה זה שיש תקשורת טובה בין שני אנשים שיודעים לאלתר.

ההופעה הסתיימה במחיאות כפיים סוערות ובהדרן (בכלל בפסטיבל הזה, בניגוד לשנים קודמות, זכינו ללא מעט הדרנים).

משם המשכתי  להופעה של Antoine Roney )אחיו של Wallace Roney שהיה בפסטיבל בשנה שעברה). על פניו היה להופעה הזו פוטנציאל לא רע מכיוון ש Antoine הוא טנוריסט שחור מהזן המתחרע שכמותו הולך והופך קשה יותר למצוא. אלא שההופעה של Roney סבלה משתי בעיות: הראשונה היא הצליל שלו שמאד לא אהבתי. Roney נשמע כאילו שהוא מנגן עלה קל מדי בשבילו וכתוצאה מכך לצליל שלו לא היה כמעט בשר, רק גבוהים ומצפצפים. אני מודע לכך שהבעיה היא ככל הנראה אצלי מפני שאני קנאי לצליל, במיוחד של הטנור סקסופון, וצליל גרוע יכול להרוס לי את כל ההופעה. אבל זו, כאמור, לא היתה הבעיה היחידה.

הבעיה השניה והעיקרית היתה ההרכב: William “Spaceman” Patterson גיטריסט שלחלוטין לא קשור לסגנון וברור לכל מי שעיניו בראשו שהיה מעדיף לעשות מוסיקה אחרת (משהו בסגנון הנדריקס או סנטנה) ובכל סולו שלו משך את ההרכב לשם. תוסיפו לזה שהוא החליט לעשות אידיאולוגיה מזה שהוא שר את מה שהוא מנגן ואפילו שם לו מיקרופון לצורך כך ותבינו כמה לא קשור זה היה. הבאסיסט, Rashaan Carter, היה לגמרי אנמי ועל כולם עלה המתופף Kojo Roney בנו בן העשר של Antoine שהיה לדעתי לא יותר מגימיק. כן הוא יודע לתופף. כן הוא רק בן עשר. אבל זה היה יכול להיות נחמד לקטע אחד (כמו ש Roney נהג לעשות בהופעות אחרות שלו). זה בטח לא מחזיק הופעה שלמה. היו גם רגעים טובים בעיקר כש Roney עצמו הואיל להגיע לקדמת הבמה ולנגן בכיוון שהזכיר קצת לפעמים את  Wayne Shorterוואת Bennie Maupin אבל אלו היו רגעים נדירים, שכן במקום להנהיג את ההרכב שלו ולנגן, Antoine Roney עמד מהצד והסתכל.

זה סקסופון. צילום: קביליו

ההופעה הבאה היתה הרביעייה של הטנוריסט Dayna Stephens. טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. נתחיל בצליל של הסקסופון של Stephens שהיה ההיפך הגמור מהצליל של Roney. ממש קשה להאמין שזה אותו כלי. צליל גדול, מושלם מלטף ובועט (מזכיר לי את קצת את הצליל של אלי דג'יברי ושל Chris Cheek). הוא מנגן רוב הזמן מאד מודרני ו "בפנים" עם הרבה אנרגיה טובה וגרוב. גם הנגנים שלו היו מצויינים מ Matt Brewer בבאס , עדן לדין בפסנתר ו Darrell Green בתופים (שבזמן האחרון מופיע דווקא בהרכב של Antoine Roney).

זה לא. צילום: קביליו

ההופעה הזו יכולה היתה להיות מושלמת אלמלא החליט Stephens שנמאס לו מהצליל המושלם שלו בטנור והוציא את ה EWI. ראשי תיבות של Electric Wind Instrument מבית AKAI. אומר זאת כך, יונית: ארור ממציא ה EWI. למה מוסיקאי שהשקיע את רוב חייו בעבודה קשה וסיזיפית להגיע לצליל כה מושלם על הכלי שלו, מחליף אותו בסינטיסייזר נחות עם מקלדת של חלילית? בחיאת דינקום, אם אתה כל כך רוצה סינטיסייזר – תוסיף קלידן אבל אל תנגן בשואב אבק המגעיל הזה. מקל חסר נשמה, חסר ייחוד עם צליל של חייזר. אוףףףףףףףףף.

לפחות הביצוע המעיף של Impressions בסוף ההופעה (בטנור) השאיר אותי עם טעם טוב בפה ופיצה קצת על ההרפתקה האלקטרונית המיותרת.

והנה מגיעה ההופעה האחרונה של הפסטיבל והגורל מזמן לי דילמה: לאיזה טריו ללכת? האם לטריו של יונתן אבישי או לטריו אורגן של Dr. Lonnie Smith (דוקטור למה? לכלום. הוא פשוט חש שהוא ראוי לתואר דוקטור. לך תתווכח. ובאותה הזדמנות אספר לכם גם שהוא לא סיקי. אז מה הקטע עם הטורבן והזקן? סטייל ותו לא).

בדרך כלל הייתי הולך לשמוע את האמן הזר מתוך מחשבה שאת הישראלים עוד יהיו לי הזדמנויות אחרות לשמוע, אבל במקרה הזה, ולמרות שהדוקטור ניגן עם הגיטריסט  Jonathan Kreisberg שאני אוהב, בחרתי דווקא ביונתן אבישי. גם מפני שהוא כבר לא חי ועובד בישראל אלא בעיקר בצרפת וגם מפני שההופעה עם חמישיית עומר אביטל מליל אמש עשתה לי חשק לשמוע עוד ממנו.

שוב ובאופן לא מפתיע, היינו קומץ אוהדים בהופעה של יונתן, אבל אצלו תמיד נראה לי שהוא שמח שלא באו הרבה אנשים משום שההתנהלות הבימתית שלו מאד מבוישת ונבוכה. יונתן ניגן חומר מקורי שלו מפרוייקט שנקרא Modern Times  עם טריו חדש (יוני צלניק בבאס ו Donald Kontomanou בתופים) ונתנו הופעה מהנה ביותר. יונתן אבישי הוא פסנתרן מינימליסטי רוב הזמן אבל יודע להעניק נופך דרמטי לכל סולו שלו. הוא מתחיל בקטן. צליל אחד, אולי שניים. וחוזר עליהם שוב ושוב. לפעמים בתוך הקצב לפעמים מחוצה לו. ואז הוא הופך את הסדר של אותם צלילים. חוזר עליהם שוב ושוב ושוב בכל מיני תבניות. כמו תמונה שמסתכלים עליה עד שההסתכלות הופכת לבהייה ומתוך הבהייה לפתע מתחילים להתרחש דברים בתמונה – זו בדיוק התחושה שאני מקבל מהנגינה שלו. רפטטיביות של מוטיב פרימיטיבי שמעביר אותך כמו קסם למקום אחר לגמרי. זו, תסכימו איתי, חוויה שאפילו הדוקטור לא יכול לייצר.