דפים

יום רביעי, 30 ביולי 2008

Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part II)

כפי שהבטחתי - המשך הסקירה

האלבום הראשון שהוציא Griffin כ Leader בלייבל Riverside נקרא בפשטות Johnny Griffin Sextet, וזאת על אף העובדה שחברי ההרכב (חוץ מהבאסיסט) מעולם לא ניגנו עם Griffin לפני כן. אבל אל תתנו לעובדה הזו להפריע לכם. ההרכב נשמע ויושב מצויין. באלבום הנהדר הזה, שהוקלט בתחילת שנת 1958, מנגנים גם Donald Byrd בחצוצרה, Pepper Adams בבריטון סקסופון, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. אלבום משובח (במיוחד כי אני מת על ההקלטות של Byrd ו Pepper שלהן צריך להקדיש פוסט נפרד) והצליל של Griffin, כאן כמו גם בכמעט כל ההקלטות של Griffin ב Riverside - חלומי ! הרבה יותר טוב לטעמי מהצליל שיש לו בהקלטות של BlueNote (שמשום מה מתעקשות לחרב את הצליל של Griffin ברגיסטר הגבוה ולהוציא אותו מזמזם וחסר משקל) .

אגב, ב Riverside שמעו על Griffin עוד בשנת 1956 מפי Monk שחזר מסיבוב הופעות ב Chicago ופיו מלא שבחים על הטנוריסט המקומי שניגן עמו. אבל עוד בטרם הספיקו החברים ב Riverside להחתים אותו, חטפו אותו ב BlueNote (ר' חלק א').

שני האלבומים הבאים שאני רוצה להתייחס אליהם אף הם Sextets מתקופת Riverside. האחד הוא The Little Giant. באלבום הזה, משנת 1959, מנגנים Blue Mitchell בחצוצרה, Julian Priester בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al "Tootie" Heath בתופים. האלבום הזה, בעל אופי שונה מעט מהאלבום הקודם והוא יותר בלוזי באופיו, הקטעים יפהפיים, מהודקים, מעובדים מקסים והאנרגיה בין הנגנים זורמת. הנוכחות של Blue Mitchell ושל Julian Priester מציבה front line בעל אופי Brass יותר מאשר באלבום Johnny Griffin Sextet ולמי שאוהב את Blue Mitchell בכלל אין צורך להכביר מילים.

האלבום השני הוא Blue Mitchell Big 6. אמנם Griffin מופיע כאן כ Sideman אבל זה חסר משמעות, כי התרומה שלו לתוצאה הכללית משמעותית ביותר. מנגנים כאן: Blue Mitchell כמובן (שזהו לו אלבומו הראשון כ Leader בלייבל הזה והוא פשוט מופלא), Curtis Fuller בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones. מבחינה כלית מדובר ב Sextet זהה לזה שהוצג באלבום הקודם (עם חצוצרה-טרומבון-טנור בפרונט) אבל חוץ מ Blue Mirchell ו Wynton Kelly כל השאר התחלפו. אלבום נהדר, יש שיאמרו הטוב ביותר של Mitchell (אני לא מסכים) ואם לא יצא לכם עדיין להקשיב לו בגלל Blue Mitchell אז הנה הזדמנות להקשיב לו מצדו של Griffin...

האלבום הבא הוקלט בשנת 1962. עדיין ב Riverside, אבל משהו שונה לגמרי. הפעם יש לנו Quintet עם אורגן וגיטרה. לצדו של Griffin מנגנים כאן Paul Bryant באורגן, Joe Pass בגיטרה, Jimmy Bond בבאס ו Doug Sides בתופים. האלבום Grab This! משנת 1962 מיישר קו עם המגמה של אלבומים שהוקלטו ב BluNote בהרכבי אורגן-טנור שהכיוון שלהם היה יותר soul ובלוזי, אבל Johnny Griffin הוא כרגיל ליגה משל עצמו, בצליל, בטכניקה והוא שוחה (גם) בסגנון הזה כמו דג במים. תענוג של אלבום, וזה עוד לפני שהזכרנו את Paul Bryant שמתגלה כאן כאורגניסט מצויין, גם כמלווה וגם כסולן.

לסיום החלק השני, נזכיר את שיתוף הפעולה הפורה מאד (גם מוסיקלית וכנראה שגם מוצל מסחרית) בין Johnny Griffin ונגן טנור נוסף: Eddie "Lockjaw" Davis (הכינוי המוזר הזה הודבק לו, למיטב זכרוני, בשל בעיית חוסר צאוור קלה...). מכל מקום למרות שמדובר בשני טנוריסטים קשוחים הם שונים מאד זה מזה, וכנראה שזה סוד השילוב המוצלח ביניהם. Griffin מספר שפעם הוא ראה את Lockjaw דוחף חתיכות שעם מעל לשסתומי הסקסופון (כדי לבטל את תנועתם). כששאל אותו Griffin בחרדה מה הוא עושה, השיב לו Lockjaw בביטול: "אני לא צריך אותם. הם מיותרים. לא צריך אותם". Griffin מספר שהוא נותר המום. הוא הרי חיפש כל הזמן דרכים לנגן עוד ועוד צלילים, לדחוף עוד כמה צלילים לתוך הפראזות המהירות שלו...

הם הרבו להופיע ולהקליט והוציאו כ- 10 אלבומים בין השנים 1960-1962 (בלייבילים שונים, היום כולם תחת Fantasy). במסורת "ענקי הטנור" הם נהגו לבצע duels (נגינה זה לצד זה כשכל אחד מקבל מס' תיבות 4/4 או 2/2 בהן הוא מנסה להפגין את עליונותו על השני או ללעוג (מוסיקלית) לנגינה של המוסיקאי השני) דבר שהיה מאז ומעולם חביב על קהל המועדונים. הצליל של Lockjaw הוא בפירוש משהו חד פעמי, והמוסיקה שלו באה ממקום הרבה פחות טכני אבל עם המון כח, עצמה ורגש. אם צריך להמליץ על אלבום אחד מתוצרת הצמד הזה, הייתי הולך על Tough Tenor Favorites משנת 1962 בו הם מבצעים קטעים שהוכיחו את עצמם כמוצלחים במיוחד בהופעות. מנגנים שם גם Horace Parlan בפסנתר, Buddy Calett בבאס ו Ben Riley בתופים.

המשך יבוא...

יום שני, 28 ביולי 2008

Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part I)


בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו אחד מאחרוני "ענקי הג'אז" – נגן סקסופון הטנור Johnny Griffin. בניגוד לאמני ג'אז רבים, Griffin הלך לעולמו בשיבה טובה (יחסית, בגיל 80) ובזמן שהיה עדיין מוסיקאי פעיל. למעשה היתה לו הופעה קבועה לעוד יומיים.

את Johnny Griffin יצא לי לראות בפסטיבל הג'אז בים הצפוני לפני מספר שנים. הוא הופיע שם עם Roy Hargrove ונתן הופעה מחשמלת. למרות גילו הוא היה מלא אנרגיה ומרץ ובעיקר שמחה. ההנאה שלו על הבמה היתה מדבקת ממש, וזה לא דבר פשוט לשמר את האנרגיה הזו אחרי שניגנת עם כולם.

אז גם הבנתי מדוע כונה "Little Giant". הטנור פשוט הגיע לו עד הברכיים כמעט.

מכל מקום, לרגל מותו אסקור כאן מספר אלבומים שלו ברובם הוא הלידר אבל יש גם יוצא מן הכלל. אינני בטוח שהם הטובים ביותר או המייצגים ביותר שלו, אבל הם ליוו אותי במשך השנים ומבחינתי – הם שהגדירו עבורי את המוסקאי הנהדר הזה.

Griffin הקליט לא מעט, בהרכבים מאד מגוונים, הן כלידר והן כ Sideman, תחת לייבלים שונים. ניגש אפוא לעבודה:

ראשון ושני, הם האלבומים Introducing Johnny Griffin ו Congregation שהקליט Griffin ל BlueNote בשנת 1956 ובשנת 1957 (בהתאמה). Introducing הוא האלבום הראשון של Griffin עבור BlueNote (ואחד הראשונים שלו בכלל כלידר) וחוץ ממנו ומהאלבום Congregation לא הקליט Griffin ברביעייה עבור BlueNote. Griffin שהיה בן 28 שהקליט את האלבומים הללו נשמע בשל לגמרי, המוסיקה שלו מלאת שמחה ומאד אלגנטית, וניתן לשמוע שרידים של ההשפעות העיקריות עליו: Coleman Hawkins ו Dexter Gordon.

באלבום Introducing מנגנים יחד עם Griffin גם Wynton Kelly בפסנתר, Curley Russel בבאס ו Max Roach בתופים. התקליט הזה פשוט נפלא בעיניי.

באלבום השני מנגנים עם Griffin הפסנתרן Sonny Clark הנהדר, שוב Paul Chambers בבאס ו Kenny Davis בתופים.

האלבום השלישי הוא האלבום המפורסם ביותר של Griffin עבור BlueNote, הלא הוא Blowing Session שמשום מה גם נקרא vol. 2 (ואין, לא היה ולא יהיה Volume 1. בדקתי !) האלבום הזה שהוקלט בשנת 1957 נראה על הנייר כמו חלום. טוב מדי בכדי להיות אמיתי. מנגנים בו, מלבד Griffin, גם Hank Mobley ו John Coltrane, מה שמעמיד את מספר הטנוריסטים כאן על 3, וכולם ראויים. כדי לחזק ב Brass מצטרף Lee Morgan (מעט מבוגר מגיל 18 בעת ההקלטה) והוא, כנראה מרגיש את גודל המעמד, כי הוא מחצרץ את נשמתו ב session הזה. את כל הרכבת הזו מניעים Wynton Kelly, Paul Chambers ו Art Blakey.


הבעיה היחידה באלבום הזה היא שרף הציפיות למקרא שמות המשתתפים בו מרקיע שחקים (לא סתם צולמה להקת ציפורים טסה מעל Griffin על עטיפת האלבום). מעצם החיבור בין שלושה מוסיקאים, שכולם מנגנים באותו כלי נוצרת תחרות (הגם ש Griffin מתעקש להכחיש) ובתחרות הזו Griffin מוכיח ללא ספק שהוא הטנור המהיר במערב והסאונד שלו (במיוחד ברגיסטר הנמוך) מזכיר שהוא אמנם צעיר יחסית אבל שייך לחבורת ה Tenor Titans.

Coltrane הוא Coltrane ואני מת על התקופה המוקדמת שלו (כאן בהפוגה מהתקופה הראשונה עם Miles (ההקלטות ב Prestige) לתקופה השניה (ההקלטות ב Columbia)). הנפגע העיקרי הוא Mobley שפשוט נותר חסר נשימה נוכח שני החבר'ה שלידו.

באופן מפתיע (נוכח ההרכב) לקח לי זמן להתרגל לאלבום הזה (קצת עמוס מדי, קצת מהיר מדי), אבל ההתמדה משתלמת, ולמי שאוהב לעשות השוואות בין סגנונות נגינה שונים – יש כאן בית ספר מצויין.

באלבומים הרביעי והחמישי, Thelonious In Action ו Misterioso, (שניהם עבור הלייבל Riverside) אמנם Griffin אינו הלידר אבל אי אפשר לערוך רשימת אלבומי Griffin בלעדיהם. האלבום מתעד שיתוף פעולה של Griffin עם Thelonious Monk הפסנתרן הכי אינדיווידואליסט בג'אז. השניים הקליטו ביחד בהופעות ב Five Spot Café ב New York בשנת 1958 . אציין גם כי קיים אלבום אולפן בו שיתפו Monk ו Griffin פעולה, יחד עם Art Blakey וה Jazz Messangers באלבום שיצא ב Atlantic, אבל הוא לא מדגדג אפילו את ההופעה הנ"ל).

באופן מפתיע מתברר שהשילוב של Griffin ו Monk מספק את הסחורה אפילו יותר טוב מאשר השילוב בין Monk ומי שהיה לאחר מכן הסקסופוניסט הקבוע שלו: Charlie Rouse. היכולת הטכנית הפנומנלית של Griffin מסייעת לו להשתלב ולנגן את כל הקטעים ממש מהשרוול והצליל שלו פשוט מתאים למוסיקה של Monk כמו כפפה. למרות ששיתוף הפעולה ביניהם היה קצר למדי, Griffin מרגיש נוח לחלוטין עם המוסיקה של Monk ומצליח גם להחדיר בה את סגנונו האישי. שילוב חד פעמי ונדיר ! בנוסף מנגנים כאן גם Ahmed Abdul Malik בבאס ו Roy Haynes בתופים.

המשך בוא יבוא...

יום שישי, 25 ביולי 2008

Johnny Griffin - R.I.P.

היום הלך לעולמו Johnny Griffin, הטנור המהיר במערב. איש קטן אבל מוסיקאי ענק.


Johnny Griffin 1928-2008





יום שישי, 11 ביולי 2008

שבופ ! שבת ג'אז מטוררררפת בלבונטין 7


לבונטין 7 משעה 13:00 ועד הלילה. להזמנת כרטיסים טלפון: 03-5605084

יום חמישי, 10 ביולי 2008

Death Of A Sideman


אלבומי קונספט תמיד עניינו ומשכו אותי. כך למשל האלבום Tijuana Moods של Charles Mingus עליו כבר כתבתי כאן. אלבום קונספט נוסף, מעניין ומוצלח מאד בעיניי הוא Death Of A Sideman שהוקלט בשנת 1991 עבור הלייבל היפני DIW תחת שמה של "רביעיית David Murray" למרות שאם תשאלו אותי – זה אלבום של Bobby Bradford נגן ה cornet הנהדר שאינו מוכר מספיק (בטח לא כמו David Murray) ואינו מוערך דיו, שמצרף אליו את רביעיית David Murray.

נכון, David Murray נוכח כאן במלוא הדרו עם הצליל הגדול והעמוק שלו, עם כל ה Overtones שלו שמשכיחים ממך את העובדה שהוא בכלל מנגן בטנור, עם יכולת ההבעה הפנומנלית שמצליחה להוציא מהסקסופון שלו כל כך הרבה עוצמה ורוך בו זמנית אבל לצדו עומד בגאון Bobby Bradford חצוצרן בחסד עם צליל כהה ומשגע, עם אמירה חזקה מאד, עם לחנים (שאת כולם כתב בעצמו) נוגים שיש בהם המון blues ודרייב פנימי שמאיים להתפוצץ גם (ואולי במיוחד) כשמנגנים לאט לאט. . ועם רעיון מצויין – לעשות אלבום שעוסק בגורלו העצוב של ה Sideman בג'אז. ה sideman, אותו נגן שהתאמן בלי סוף, שהפך ברבות השנים לנגן מצויין, שניגן עם כל הגדולים אבל אף פעם לא הצליח למשוך אנשים להופעה שלו. הוא ניגן בתקליטים של אחרים אבל מעולם לא זכה לקבל חוזה הקלטות משלו...

Bradford החליט לכתוב את המוסיקה הזו לאחר מספר אירועים מטרידים שחווה כאשר נודע לו על חבר, מוסיקאי עמית, שנפטר ערירי ובחוסר כל. Bradford שהדבר הגיע לאוזניו מספר ימים לאחר מות החבר ניסה לדאוג לו לקבורה הולמת – גילה לתדהמתו שכבר איחר את המועד ואותו חבר נקבר בצורה רשלנית וגופתו הושחתה. גורלו של אותו אדם כמו גם גורלם של מוסיקאים אחרים נוספים שהכיר שהתדרדרו בזקנתם, נזנחו ונותרו בחוסר כל נגעה לליבו והוא החליט לכתוב מוסיקה לזכרם של כל אותם sideman-ים שהג'אז לא יכול היה להתקיים בלעדיהם, אך איש, מחוץ לקהיליית מוסיקאי הג'אז, אינו מכיר אותם ואינו מוקיר אותם. בפרט מוקדש האלבום הזה לזכרו של John Carter נגן קלרינט, סקסופון וחליל ששיתף פעולה עם Bradford מאמצע שנות השישים ונפטר בשנת 1991.

John Carter 1928-1991

על הרקע הטעון הזה הצליח Bradford להוציא תחת ידיו יצירה נוגה ונפלאה מלאת כח ורגישה (אין פלא, אפוא, שרביעיית David Murray מתאימה לפרוייקט הזה כמו כפפה ליד) כתובה נפלא ומנוגנת עוד יותר נפלא. עם קטעים שנעים על המסלול שבין מאד מלודי לכמעט free.

מלבד Bobby Bradford ו David Murray מנגנים כאן גם Dave Burrell בפסנתר (בשלושה קטעים בלבד) Fred Hopkins בבאס ו Ed Blackwell בתופים.

המוסיקה מצויינת, הביצוע מצויין, הרעיון מעורר מחשבה ואיכות הסאונד פנטסטית. מה עוד צריך ?

Bobby Bradford, 2008

(© 2008 Michael Hoefner/www.zwo5.de)

תודה לצלם Michael Hoefner על התמונה המצויינת

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin