דפים

יום שני, 26 באוגוסט 2019

אילת 2019 - יום ראשון

שלום חברים, אחרי שנתיים שלא הייתי כאן, אני חייב להודות שהתגעגעתי לפסטיבל הג'אז באילת. אפילו החום שהיה כמעט בלתי נסבל עבורי ניסה להסביר פנים והתמתן מעט, בעיקר בזכות הבריזה מהים.

אל הופעת הפתיחה של אבישי כהן (באס) הגעתי מעט באיחור אבל הספקתי לראות שלא הרבה השתנה. אבישי הוא עדיין הבאסיסט המעולה שהכרנו, והטריו שלו, עם אלצ'ין צ'ירינוב ונעם דוד בתופים, עושה את העבודה. חוש הומור אף פעם לא היה הצד החזק שלו, וגם זה לא השתנה. אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי שהתארחו וגם ניגנו כל אחד דואט עם כהן (הדואטים הללו היו פסגת ההופעה לטעמי) הוסיפו גיוון ועניין ובאופן כללי ההופעה היתה טובה למעט הסאונד האגרסיבי מדי לטעמי ב Port Arena.


הטריו של אבישי כהן והאורחים: אבי לייבוביץ' ושם טוב לוי.
צילום: פטר ויט

אבי לייבוביץ' ואבישי כהן. צילום: פטר ויט

משם המשכתי לשמוע את הטריו של Ari Hoenig עם אור ברקת וניתאי הרשקוביץ'. במילה אחת:

וואו.

איזה טריו. לא חושב שאי פעם שמעתי בלייב טריו כל כך מהודק (אולי הטריו של Michel Camilo בימיו הטובים, אבל זה כל כך שונה). ארי, ניתאי ואור יושבים כל כך טוב ונינוח ביחד ואז ארי פותח מנועים והרכבת המוזיקלית הזו יוצאת למסע מטורף, מפתיע, דינמי בצורה יוצאת דופן, שובר ציפיות בכל שניה, כזה שמשאיר אותך על קצה הכסא כל ההופעה. רק מי שמנגנים ומופיעים ביחד הרבה זמן יכולים להישמע ככה.
אלי דג'יברי, שהציג את הוניג בתחילת ההופעה, כ Master of Rhythm, לא יכול היה לספק הגדרה קולעת יותר למה ששמענו. עם סט די מינימליסטי, מגע עדין ודינמיקה מופלאה הוניג שייט במרחב המוזיקלי כמו במטריקס. היפוכים, הזזות, הכפלות, האטות והאצות – כולם מונחים טכניים שלא עושים צדק עם המוזיקה שהוא מוציא מהתופים. לא היה רגע דל בהופעה הזו ואי אפשר היה שלא להעריך את כמות העבודה, הזמן והאינטליגנציה שהושקעו בלהביא שלושה מוזיקאים לרמה כזו של תיאום.


טריו מושלם: ארי, אור וניתאי. צילום: פטר ויט


ניתאי הרשקוביץ' ואור ברקת היו שותפים מושלמים לחוויה הזו. ניתאי, פסנתרן סופר אינטליגנטי ורגיש, שבשנים האחרונות צריך לטוס עד לניו יורק בשביל לשמוע אותו מנגן, נתן הופעה מדהימה שבה שום דבר לא היה צפוי ויחד עם זאת הכל היה נטוע מאד בתוך מסורת הג'אז. הוא מפתח כמה רעיונות מוזיקליים ממש מאפס, נותן לכל אחד לגדול מעט ואז מניח אותו בצד ועובר לחקור משהו אחר, לשחק איתו לכמה רגעים ושוב נותן לדמיון שלו לקחת אותו למקום ולרעיון אחר. ואז הוא חוזר לאחד הרעיונות הקודמים, מרחיב אותו או מחבר אותו לרעיון אחר, אבל העניין הוא שכל האלתור והחופש היצירתי הזה מתקיים בתוך מסגרת ריתמית שמשתנה ללא הרף והכל קורה במין טבעיות בלתי הגיונית כזו שנשמעת כל כך טוב, לעזאזל, כי בזמן שארי וניתאי שוברים כל ציפייה מוזיקלית, היה זה אור ברקת שניגן בקור רוח ובחצי חיוך את הבסיס האיתן, המוצק והברור אליו יחזרו ועל גביו הם ניגנו.


ניתאי הרשקוביץ',. צילום: פטר ויט


אם לא הבנתם – זו היתה, לדעתי, ההופעה הטובה ביותר של הערב, ואני מקווה שהפסטיבל יזמן לי עוד רגעים כאלה בימים הבאים.

עד אז אתם מוזמנים לשמוע את האלבום שלהם שיצא לא מזמן.


לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה

משם המשכתי לשמוע את Marquis Hill וה Blacktet שלו. בניגוד לחזותו החיצונית, Hill הוא מוזיקאי עדין ורגיש וחצוצרן מצוין. בימים האחרונים הוא שהה באילת, לימד והדריך מוזיקאים צעירים בסדנת הג'אז של הפסטיבל והחוויה הזו כנראה היתה מאד משמעותית עבורו כי הוא ציין אותה מספר פעמים וזכה לתשואות רמות מצד הסטודנטים הצעירים שמילאו את אולם ה Red Note. הם ניגנו חומר מקורי ולמרות שהמוזיקאים היו טובים (אהבתי את Logan Richardson באלט ואת Joel Ross שניגן ויבראפון ופסנתר, והיו לו לא מעט רגעים מעניינים) והחומר ממש אחלה - אני לא יכול לומר שההופעה השאירה בי איזשהו חותם. נהניתי לשמוע (ונשארתי עד הסוף).


Marquis Hill ו Logan Richardson. צילום: פטר ויט

Marquis Hill. צילום: פטר ויט


ההופעה הבאה היתה פרוייקט "לא סטנדרטים" של תומר בר וחברים מוכשרים (ניצן בר, אלכסנדר לוין, יוראי אורון, עופרי נחמיה, יוליה קליין, נועה איילי, נועם חיימוביץ' וניצן קנטי) במסגרתו לוקחים שירים ישראליים (ממש לא סטנדרטים) ומעניקים להם טיפול מקיף. כבר כמה שנים שהם עושים את זה והפעם הם משיקים אלבום:

לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה
אני לא בטוח שהקהל שבא להופעה ידע מה בדיוק צפוי לו, בייחוד מאחר ששמעתי לא מעט אנשים שסיפרו שהם הולכים להופעה של גרוניך ורכטר... אבל מי שבא עם אוזניים ולב פתוחים – לא התאכזב. התארחו שם אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, רונה קינן, שלומי שבן ויוני רכטר שנראו כנהנים מאד להתמודד עם האתגר המורכב שתומר בר יצר מהשירים שלהם.


תומר בר. צילום: פטר ויט

אלכסנדר לוין. צילום: פטר ויט

שלמה גרוניך. צילום: פטר ויט



יוראי אורון וניצן בר. צילום: פטר ויט


לפני סיום:

* תודה ענקית לפטר ויט. שבזמן שאני ישבתי והקשבתי למוזיקה, לא הפסיק להתרוצץ ולחפש זוויות צילום, ובאדיבותו כל התמונות בפוסט הזה.

* בלילה הראשון של הפסטיבל לא נרשמה צפיפות חריגה מה שאפשר התנהלות נוחה בין האולמות ומול דוכני המזון.

* יוזמה חדשה ומבורכת מציעה שימוש לאורך כל הערב בכוסות רב פעמיות במקום כוסות הפלסטיק החד פעמיות (ניתן לקבל כוסות רב פעמיות כנגד פיקדון בכניסות לפסטיבל). גם שומרים על הסביבה וגם מקבלים הנחה במילוי חוזר J

* ואחרון וממש לא חביב – כרטיסי הכניסה מחייבים סריקה בכניסה להופעה וביציאה ממנה. מי שעזב הופעה לפני שנסתיימה וללא שכרטיסו נסרק ביציאה חווה עיכובים ארוכים ומעצבנים בכניסה להופעה האחרת (שהחלה בזמן שההופעה הראשונה עדיין נמשכה). אני מבין שזה ניסיון להתמודד עם תופעת העברת הכרטיסים בין אנשים, אבל היישום בשטח עדיין לא בשל.  

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin