אילת 2019 - יום שני

את יומו השני של הפסטיבל פתחה תחרות הסקסופון על שם Michael Brecker. זו השנה הראשונה שבה התחרות מתקיימת ולשלב חצי הגמר הוזמנו שמונה סקסופוניסטים שניגנו בפני השופטים ביום שני בצהריים. שלושה מהם, Alex Hahn (אלט), Alex Weitz (טנור) ו Artem Badenko (טנור), עלו לשלב הגמר והופיעו בערב באולם הגדול.

כל אחד מהם ניגן שלושה קטעים ובסך הכל הציגו שלושת המתמודדים רמה גבוהה. את הסקסופוניסטים ליווה הרכב ישראלי עם יונתן ריקליס בפסנתר, ברק מורי בבאס ואביתר סליבניק בתופים, שעשו עבודה מצוינת וגרמו למתמודדים להישמע במיטבם. הזוכה במקום הראשון בתחרות היה Alex Hahn מלוס אנג'לס, במקום השני Alex Weitz ובמקום השלישי Artem Badenko.

בזמן שבין סיום נגינת המתמודדים ועד לפרסום החלטת השופטים הוקרן קטע מהופעת ה Brecker Brothers מהפסטיבל (ובאופן תמוה נבחר הקטע היחיד כנראה שבו Brecker אינו לוקח סולו....). קטע הוידאו הזה, כמו יתר קטעי הוידאו מפסטיבלי העבר שהוקרנו במהלך כל הפסטיבל, הוקדש למפיק בנצי שירה ז"ל שהלך לעולמו השנה. בנצי שירה היה ממקימי הפסטיבל והיווה דמות קבועה בפסטיבל כשבמשך שנים רבות דאג לתעד את מופעי הפסטיבל שאחר כך שודרו במשך השנה בערוצי הטלוויזיה.

חווה אלברשטיין. צילום: פטר ויט

ההופעה הבאה שתכננתי לראות באותו ערב היתה הטריו של אלי דג'יברי, אבל מכיוון שנותר זמן עד לתחילתה החלטתי ללכת לשמוע חלק מההופעה של חווה אלברשטיין ושלומי שבן. כאמור, ההופעה הזו לא היתה חלק מהאג'נדה המקורית שלי, אבל מרגע שנכנסתי אליה היה לי קשה מאד להתנתק. חווה אלברשטיין עדיין שרה נהדר. אמנם הקול כבר לא קול הפעמונים שהיה פעם אבל ההגשה, האינטליגנציה והרגש עדיין שם והמופע היה מקסים ומרגש, השירים היו מאד מגוונים (מהלהיטים המתחייבים, דרך שירים ביידיש ועד ל"שקיעתה של הזריחה" של פורטיס). אהבתי מאד את הנגינה והעיבודים של שלומי שבן, שהותאמו היטב לשירים, העצימו את הדרמה כשצריך ויורדו למינימליסטיות כשנדרש, מבלי לנסות  להאפיל על פשטות השירה וההגשה או לגנוב את ההצגה. אמנם לא ג'אז, אבל בהחלט הופעה טובה ומרגשת ששמחתי שהצלחתי לתפוס.

חווה שלומי. צילום: פטר ויט

ההופעה הבאה, כנראה ההופעה המרכזית של הפסטיבל, היתה הטריו של אלי דג'יברי עם Ron Carter ו Al Foster. הציפיות, מטבע הדברים היו גבוהות מאד. הרכב של טריו סקסופון/בס/תופים הוא לא שגרתי ונדרשים נגנים מעולים, בעלי תקשורת והקשבה הדדית טובים מאד כדי להוציא ממנו את המיטב. אני חושב שהיחיד שהקליט טריו סקסופון עם Carter ו Foster (שניהם "אגדות" ג'אז במלוא מובן המילה) היה Joe Henderson – וההקלטה הזו, של הופעה חיה ב Village Vanguard משנת 1985, יצאה באלבום כפול בלייבל Blue Note תחת השם המחייב “State of the tenor”. (אם לא שמעתם את האלבום הזה לאחרונה – רוצו לשמוע).

אלי דג'יברי. צילום: פטר ויט

אל פוסטר. צילום: פטר ויט

דג'יברי, אפוא, הכניס את עצמו לנעליים גדולות, אבל למרבה השמחה הן לא היו גדולות מדי עבורו. אי אפשר היה להתעלם מהפמיליאריות הרבה ששררה בינו לבין Foster (עמו ניגן כמה שנים באופן קבוע) ו Ron Carter (שהיה אחד מהמדריכים שלו ב Monk Institute), שבאה לידי ביטוי בנגינה הבטוחה והחופשית של דג'יברי, שעל אף ההתרגשות הניכרת שלו מגודל המעמד וכתפו השמאלית הפצועה, באמת היה "ברגע" והזכיר לכולנו איזה מוזיקאי מצויין הוא. הטריו הוציא ממנו את המיטב וקשה היה שלא להבחין בהשפעתם של Joe Henderson ושל Sonny Rollins על הנגינה שלו. 

הטריו התמקד בסטנדרטים (Someday My Prince Will Come, All The Things You Are, Body And Soul) ובקטעים מקוריים של Ron Carter (81 ו Third Plane הנפלא) וניכר היה שחברי ההרכב נהנים מכל רגע, במיוחד אלי דג'יברי - שלא הפסיק להתמוגג, לעודד ולהדליק את שני שותפיו לנגינה.

אל פוסטר. צילום: פטר ויט

קטע הסולו של Ron Carter שניגן את You Are The Sunshine Of My Life ושילב בו את הפרלוד מתוך הסוויטה מס' 1 לצ'לו בסול מז'ור של באך היה נפלא. וחוץ מזה, היה כיף לשמוע את צליל הבאס הכל כך מוכר ומיוחד של Ron Carter ממלא את האולם. 

רון קרטר. צילום: פטר ויט

דג'יברי סיפר ש Ron Carter, מלבד היותו נגן מצויין, הוא גם מתלבש מצטיין והוא זה שהעניק לדג'יברי את העניבה הראשונה שלו, אותה ענב גם בהופעה הזו. בסוף ההופעה הפתיע Carter את דג'יברי כשהעניק לו את מטפחת הכיס שלו, כעשרים שנה אחרי אותה העניבה.

ככה נראים כשנהנים. צילום: פטר ויט

למי שפספס - הנה הקלטה של ההופעה שנעשתה על ידי כאן 88.

אחרי ההופעה הזו הייתי צריך הפסקה להירגע מעט לפני שהלכתי לשמוע את הטריביוט לחצוצרן Roy Hargrove שהלך לעולמו השנה. Roy Hargrove היה איש נדיר. מעבר להיותו חצוצרן על, עם המון נשמה ושליטה טכנית מופלאה בחצוצרה ובכל סגנונות המוזיקה מביבופ ועד היפהופ, הוא היה אוהב מוזיקה טוטאלי הנאמן למסורת הג'אז, לאורה גדל והתחנך וגם ודאג להמשיך אותה עבור הדור הצעיר. כמוזיקאי צעיר Roy Hargrove נהג ללכת לכל במה אפשרית, להתרועע ולשבת עם הנגנים המבוגרים יותר שלפעמים היו נותנים לו גם לעלות ולנגן איתם (מה שנקרא to sit in). זו מסורת ידועה ומאד חשובה בג'אז שכמעט כל מוזיקאי בשנותיו המעצבות נהנה ממנה. המסורת הזו היא בעצם בית הספר האמיתי לג'אז וחלק מתהליך ההכשרה המתחייב לכל מוזיקאי ג'אז.

אלון בנימיני,אלון  ניר ואלכסנדר לוין. צילום: יוסי צבקר

מרקיז היל ותום אורן. צילום: יוסי צבקר

עם השנים כשרוי הארגרוב הלך והתפרסם וההופעות שלו כבר היו פחות במועדונים קטנים ויותר בפסטיבלים וקונצרטים באולמות גדולים - היו לו פחות ופחות הזדמנויות להיפגש ולנגן עם מוזיקאי ג'אז אחרים, אבל הוא מעולם לא ויתר על האהבה שלו למוזיקה וגם כשהיה מסיים להופיע בפסטיבל או בקונצרט בפני אולם מלא, היה מחפש ג'אם סשן או מועדון מקומי לנגן בו בשעת הקטנות של הלילה ולהיפגש עם נגנים אחרים. לא פעם היה אפשר לראות אותו ב 2 בלילה מגיח מפאתי המועדון ומצטרף להרכב, בצניעות ומתוך אהבה גדולה למוזיקה ולמסורת הזו.

צילום: יוסי צבקר

הטריביוט שהעלו לכבודו בפסטיבל הפגיש בין החצוצרן Marquis Hill שהעיד על עצמו ששמע כנער צעיר את Roy Hargrove בהופעות ומאד הושפע ממנו ובין חבורה של מוזיקאים ישראליים מעולים שחיים ופועלים כיום בניו יורק: אלכסנדר לוין בטנור, תום אורן בפסנתר, אלון ניר בבאס ואלון בנימיני בתופים. 

חמישיית הטריביוט לרוי הארגרוב. צילום: יוסי צבקר

החבורה הזו הביאה עמה לבמה פיצוץ של אנרגיה צעירה ורעננה שאין לי ספק שרוי הארגרוב היה גאה בה מאד. הם ניגנו קטעים המזוהים עם Hargrove והביאו לאילת את הסאונד העדכני והאנרגטי של הג'אז הניו יורקי. אם הייתי צריך לציין מישהו במיוחד אני חושב שהיו אלה צמד האלונים: אלון ניר הבאסיסט ואלון בנימיני המתופף שתרומתם לצליל הסמיך והמהודק של ההרכב היתה קריטית ומאד מורגשת.

* התמונות הנהדרות שלאורך הפוסט הגיעו היישר ממצלמותיהם של פטר ויט ויוסי צבקר המוכשרים והמקסימים ועל כך תודתי הרבה.