Kenny Burrell - Blue Lights

14 במאי 1958, סתם עוד יום רביעי, לאולפן במנהטן נכנסים המוסיקאים הבאים: Kenny Burrell עם הגיטרה, Bobby Timmons ו Duke Jordan שעומדים לחלוק ביניהם את תפקיד הפסנתרן, Louis Smith הפנטסטי על החצוצרה, Junior Cook ו Tina Brooks בטנורים, Sam Jones בבאס ו Art Blakey, שבאותה תקופה עוד השתתף כסיידמן בהקלטות של אחרים, בתופים.

ביחד הם הולכים להקליט את אחד הסשנים המגניבים, הטובים והפחות מוכרים שיצאו ב Blue Note. זה לא אלבום קונספט ולא אלבום שכולו חומרים ועיבודים מקוריים של המנהיג. זה יותר ג'ם סשן מוקלט (מה שנקרא Blowing Session, והיה נהוג מאד עד כמה שנים לפני כן, לפני שהג'אז הפך למוסיקה אומנותית והתחיל לקחת את עצמו מאד ברצינות). הארד בופ כהלכתו עם תותחים כבדים אבל לא התותחים השגרתיים. Kenny Burrell, הגיטריסט, רשום כמי שמנהיג את ההרכב, אבל האלבומים האלה הם לחלוטין לא "אלבומי גיטרה" במובן זה שיש בהם פסנתרן חזק ו Burell הוא בסופו של דבר רק עוד אחד מהנגנים. גם סגנון הנגינה שלו דומה לזה של כלי נשיפה.

אגב, סדר הקטעים שאתייחס אליו מתייחס ל Re-Issue של האלבומים בדיסקים משנת 1997. בתקליטים המקוריים הסדר היה שונה מעט.

האלבום הראשון פותח חזק עם Phinupi, פשוט וישיר, עם סולו של Jumior Cook, ואחריו Louis Smith נותן תצוגת תכלית א-לה Clifford Brown. בסוף הסולו של Smith שומעים את Junior Cook מתחיל שוב לנגן, אבל מהר מאד הוא מבין ש Kenny Burrell ממש לא מתכוון לוותר על הסולו שלו, ומשתתק מיד. אחריו מגיע Jordan בסולו פסנתר, ולבסוף גם Blakey מקבל את המנה שלו.

הקטע השני, Yes Baby, הוא בלוז במיד-טמפו וכאן Burrell נשמע נהדר. צליל מתוק וחם ופרייזינג כמו שיש רק ל Burrell. אחרי סולו קצר מגיע סוף סוף תורו של Tina Brooks בצליל בלוזי אופייני, אחריו החצוצרה הנפלאה של Louis Smith, ושוב טנור, הפעם Junior Cook, ואת סדר הסולואים חותם Duke Jordan בפסנתר.

בריוויו שלו ל All Music Guide , כותב Scott Yanow שבאותה תקופה הסאונד של Cook ושל Brooks היה זהה אלא שלמרבה המזל ב Liner Notes כתבו בדיוק מה סדר הסולואים כך שאפשר להבחין ביניהם.

נו טוב, אני חייב להגיד שקראתי הרבה ביקורות של Yanow שלא הסכמתי איתן, אבל שטות כזו לא ציפיתי לשמוע מ Yanow. מי שמכיר את ההקלטות של Tina Brooks יזהה אותו בקלות גם מקילומטר הן בזכות הצליל האופייני והמאד אישי שלו והן בזכות האילתור הבלוזי מינורי המופלא. ל Junior Cook יש באמת סאונד וסגנון מעט יותר גנרי, ויכול להיות שמול סקסופוניסט אחר, נניח Hank Mobley, היה יותר קשה לזהות, אבל מול Brooks? פיסת עוגה !

אגב, ב Liner Notes עצמם, מובא נימוק קצת אחר: מכיוון ששני הטנוריסטים חדשים, וזו להם ההקלטה הראשונה ב Blue Note, ייתכן והמאזינים עדיין אינם מכירים אותם ולכן ניתנת רשימת סדר הסולואים בכל אחד מן הקטעים. זה נימוק יותר הגיוני בעיני אך הוא לא מדוייק. Tina Brooks כבר הקליט לפני כן פעמיים עבור Blue Note עם Jimmy Smith באלבום Sermon, גם שם משתתפים Burrell ו Blakey, ואפילו את אלבום הבכורה שלו Minor Move. מה שכן, ייתכן שבמועד יציאת Blue Lights עדיין לא יצאו The Sermon ו Minor Move.

עם זאת, Yanow בהחלט קולע כשהוא מציין שהסולן הכוכב הוא Louis Smith. חצוצרן הארד בופ נפלא שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה. כתבתי עליו בזמנו כאן, והדברים נכונים בהחלט גם להקלטה הזו. הסולואים שלו פשוט תענוג. יש בהם בי-בופ והרד בופ ובניית מתח נכונה וקלילות ואלגנטיות וכל מה שהייתם מבקשים בחצוצרן.

משם הם עוברים ל Scotch Blues של Duke Jordan שנפתח שוב עם סולו של Burrell. הקצב כאן מהיר קצת יותר מהקטע הקודם אבל הבלוז הוא בלוז, וכולם ללא יוצא מן הכלל מרגישים ונשמעים לגמרי בבית. כל הסולואים טובים אבל באופן אישי אני נמס מהנגינה של Brooks ושל Louis Smith.

את The I Man Love הם מנגנים בחמישיה, ללא הטנורים. ב Head ובסולו הראשון מכובד Sam Jones בליווי מברשות עדין של Blakey כשמדי פעם Burrell ו Jordan נותנים תזכורת הרמונית קלה, אחריו מדליק את האש Louis Smith בסולו מעולה, סולו פסנתר של Jordan וה- Tail שוב בבאס של Jones. גם כאן, כמו בקטע הראשון (Phinupi) שומעים את אחד הטנוריסטים מנסה להיכנס ומושתק מיד. רק בצליל האחרון מצטרף גם טנור. כמו שאמרנו, אין יותר מדי תכנון מראש ועיבודים ברורים.Blowing Session.

והאלבום הראשון נחתם ב I Never Knew של המלחין Ted Fiorito. הפעם, אגב,  Junior Cook מקבל את הסולו שלו לפני Louis Smith ו Brooks לוקח סולו פנטסטי אחריו.

לפני שנעבור לסשן השני, ו Bobby Timmons יתפוס את מקומו ליד הפסנתר במקום Duke Jordan, בואו נדבר רגע על העטיפה המדליקה של האלבום שצייר Andy Worhal. זו לא עטיפת התקליט היחידה ש Worhal צייר, היו עוד ואפילו ל Blue Note, אבל זו היתה העטיפה הראשונה שבה הוא לא צייר את הנגן עם כלי הנגינה אלא ניסה לצייר משהו שישקף את המוסיקה שבאלבום, משימה בה עמד, לדעתי, בצורה משכנעת ביותר. זאת ועוד, הואיל ומדובר באלבום כפול קיבלנו עוד מוטיב וורהולי טיפוסי והוא הדפסת העטיפה ב-2 צבעים: תכלת וורוד מה שהפך את התקליטים המקוריים לפריטים שלא רק אספני ג'אז מתעניינים בהם אלא גם אספני אומנות.

האלבום השני נפתח עם Caravan, ובלייקי, כצפוי, מורגש גם בפתיח וגם בסולו לקראת סוף הקטע. Louis Smith פותח ואחריו Junior Cook ו Tina Brooks, סולו פסנתר של Timmons וכאמור Blakey משחרר מעצורים לקראת הסוף.

הקטע הבא נקרא Chuckin’ והוא מציג את Bobby Timmons בסולו אופייני, זה עוד לא ה Timmons של 61' עם ה Messengers אבל כבר מאד קרוב, אחריו Burrell בסולו ואז Tina Brooks, Louis Smith ולבסוף Junior Cook.

הקטע השלישי, Rock Salt (מלח גס), 12 bar blues קלאסי ואחד הקטעים החזקים באלבום, נפתח בהצגת הנושא על ידי Burrell ואז בסיבוב השני מנוגן בידי כל חברי ההרכב, ומשם עוברים לסולו חצוצרה אדיר ואחריו סולואים של Junior Cook שפותח בציטוט מתוך St. James Infirmary, אחריו בא Kenny Burrell מנגן רגוע עם צליל עגול ומושלם, Tina Brooks לוקח משם ומגביר את האש עם כמה ומשחרר מקבץ של פראזות בלוז שהן כל כך שלו,  Bobby Timmons מפליא בסולו לא פחות משהוא מפליא ללוות, מיזוג של פראזות מלודיות ושל נגינת הסולו באקורדים שתהיה סימן ההיכר שלו ב Messangers, ואז Sam Jones בסולו קצר ובחזרה למנגינה.

לסיום, הם מנגנים ברביעייה (גיטרה, באס, תופים. הפסנתר כמעט ואינו מורגש) את Autumn in New York, בלדה יפהפיה שהלחין Vernon Duke למחזמר Thumbs Up!, וזו הזדמנות ל Kenny Burell להפגין את כישוריו המלודיים המצוינים.

השורה התחתונה: Blue Light הוא Blowing Session כהלכתו: נגנים מצויינים אבל לא הכוכבים של הלייבל, סולואים ברמה גבוהה בסך הכל, חומר מגניב גם אם פשוט ולא מתחכם, הקלטה משובחת, גרוב טוב באדיבות Sam Jones ו Art Blakey והזדמנות לשמוע שני מוסיקאים נפלאים שלא הוקלטו מספיק ולא זכו להערכה שהם ראויים לה – Louis Smith ו Tina Brooks.

Here Comes Louis Smith

פעם בכמה שנים מתגשם לי חלום. אחד החלומות האלה התגשם ממש עכשיו כש Blue Note החליטו להדפיס מחדש את האלבום השני של Louis Smith, חצוצרן נהדר ובהחלט לא מספיק מוערך.

Louis Smith מוכר בעיקר בזכות אלבומיו המאוחרים ללייבל SteepleChase במהלך שנות ה-90 ופחות בשל שני האלבומים שהוציא ב Blue Note, ואין בכך פלא שכן אלבומיו ב Blue Note היו משך שנים רבות נחלתם של אספנים ומשוגעים לדבר בלבד.

Smith הוא חצוצרן שגדל והתחנך בבית מדרשם של Gillespie ו Navarro אבל עם טאץ' קצת יותר מודרני. הוא לא מהפכן גדול ולא יצאה ממנו בשורה חדשה לעולם הג'אז – אבל הוא חצוצרן שכיף לשמוע אותו, וזה לא דבר של מה בכך. ועוד לא שמעתם מי מנגנים לצידו...

באלבומו הראשון Here Comes Louis Smith משתתפים גם Cannonball Adderley (שהיה חתום באותה תקופה בלייבל Mercury ולכן מופיע תחת השם Buckshot La Funke) בסקסופון אלט, Duke Jordan ו Tommy Flanagan חולקים את כסא הפסנתרן, Doug Watkins בבאס ו Art Taylor בתופים. ההקלטה נעשתה בשנת 1957 עבור לייבל מבוסטון בשם Transition אולם לאחר שהלייבל פשט את הרגל – קנה Alfred Lion, האריה האגדי של Blue Note, את הזכויות על האלבום הזה. האלבום הודפס בדיסק רק ב 1996 וכבר מזמן אינו בר השגה.

אלבומו השני, Smithville, יצא ממש עכשיו לראשונה בדיסק, 50 שנה (!!) לאחר שהוקלט, מנגנים בו Charlie Rouse בטנור, Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב Art Taylor בתופים. זו ההזדמנות לשים עליו יד לפני שייעלם לעוד 50 שנה.

חדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב להבדלי ההפקה וההקלטה בין ההקלטה הראשונה להקלטה השניה ולזהות את מגע הקסם של Rudy Van Gelder שהקליט את האלבום השני.

אחרי הקלטת שני האלבומים הללו התמסר Smith להוראה ונמנע מהקלטות, עד לשנות ה-90 בהן חזר לאולפן, הפעם עבור הלייבל SteepleChase והקליט 13 אלבומים נהדרים עד שלקה בשבץ לפני שלוש שנים.

אגב, בשורה משמחת נוספת לאוהבי Smith – ממש לאחרונה יצא ב Blue Note דיסק הופעה חיה של Horace Silver מפסטיבל Newport '58 בו מנגנים Horace Silver בפסנתר, Junior Cook בטנור, Louis Smith בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. טרם הנחתי ידי על האלבום אבל מהדוגמאות החלקיות ששמעתי – בהחלט יש למה לצפות...

Louis Smith / Here Comes Louis Smith
(Blue Note, 1957)
Louis Smith, Cannonball Adderley, Duke Jordan, Tommy Flanagan, Doug Watkins, Art Taylor.

Louis Smith / Smithville
(Blue Note, 1958)
Louis Smith, Charlie Rouse, Sonny Calrk, Paul Chambers, Art Taylor.

Dizzy Reece - The Blue Note Albums

במשך שנים חשבתי ש Dizzy Reece הוא אנגלי. פשוט, ב liner notes של כל הדיסקים שהיו לי תמיד התייחסו אליו כאל "החצוצרן הבריטי" המצויין ששמעו יצא בקרב המוסיקאים בניו-יורק. Reece היה (ובעצם הוא עדיין חי) חצוצרן מקורי ויוצא דופן, מה שנקרא "Musician's Musician", יענו – מוסיקאי של מוסיקאים.

Dizzy מי ?

הוא מגיע מג'מייקה. והשם המקורי שלו בכלל Alphonso Reece. את הכינוי Dizzy קיבל, לטענתו, מפני שנהג להסתובב ולשוטט ברחובות באמצע הלילה כסהרורי, וזו גם כנראה הסיבה שבשנת 1948, בגיל 17, לאחר שכבר הפך למוסיקאי מקצועי בג'מייקה, העלתה אותו אמו על מטוס, לבדו, לאנגליה – בתקווה שיצליח לפרוץ כמוסיקאי ולסדר לעצמו עתיד טוב יותר.

במהלך שנות החמישים ניגן Reece באירופה עם Don Byas, Bud Powell, Tubby Hayes ו Victor Feldman ובשנת 1959, לאחר שכבר הקליט אלבום אחד עבור Blue Note הגיע ל New York, עם אשה (לבנה) וילדה, וניסה לחדור לסצינת הג'אז הפורחת.

ההקלטות ל Blue Note:

Dizzy Reece הוציא מספר אלבומים תחת שמו, תוצרת דלה ביותר ביחס לכשרונו הענק ולקולו הייחודי. עיקר ההקלטות יצאו ב Blue Note (האלבומים ניתנים להשגה ב Blue Note יפניים או בקופסא שיצאה ב Mosaic Select) ואלבום אחד ויחיד בשם Asia Minor שהוקלט עבור Prestige. יצויין גם כי עוד בשנות החמישים, עת היה באנגליה, הקליט Reece מספר אלבומים עבור הלייבל Tempo.

את האלבום ב Prestige ואת האלבומים ב Tempo עדיין לא זכיתי לשמוע לצערי, אולם באשר לאלבומים ב Blue Note – אלו פנינים של ממש:

האלבום הראשון (שהוקלט בלונדון בשנת 1958, עוד לפני ש Reece עבר ל New York) הוא Blues In Trinity. כנראה שב Blue Note קצת חששו לקחת צ'אנס עם מוסיקאי בלתי מוכר ולכן מנגנים בו בשישייה גם Donald Byrd (יופי של הזדמנות לשמוע את Reece יחד עם עוד חצוצרן וללמוד עד כמה הוא ייחודי) וכן הסקסופוניסט האנגלי Tubby Hayes שהיה שותפו של Reece להקלטות קודמות, יחד עם Terry Shanon בפסנתר ו Lloyd Thompson בבאס, ושחקן חיזוק אמריקני נוסף : Art Taylor בתופים. אלבום מצויין, אנרגטי מאד ובלתי מוכר.

האלבום השני הוא Star Bright, שהוקלט בשנת 1959 בחמישייה עם Hank Mobley בטנור, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב – Art Taylor בתופים.

זהו אלבום Blue Note קלאסי ש Dizzy Reece מפגין בו יכולת חצוצרנית מרשימה. הנגינה שלו קולחת ומרעננת, ממש לא אותם Licks and Tricks שהתרגלנו לשמוע שוב ושוב מחצוצרנים. יש בו משהו ייחודי לגמרי גם בצליל הענק שלו (שמזכיר חצוצרנים מדור הסווינג) וגם בצלילים שהוא בוחר לנגן שנשענים על מרווחים בלתי שגרתיים. השילוב עם Mobley (שהיה אותה עת באחת התקופות היותר טובות שלו) – פנטסטי, והלחנים של Reece כל כך גרוביים, אלגנטיים ומתוחכמים. תענוג.

האלבום השלישי, שהוקלט בשנת 1960, היה Soundin' off, הפעם כנראה קיבלו ב Blue Note בטחון ברכש החדש ונתנו לו להקליט ברביעייה, עם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Doug Watkins בבאס ושוב – Art Taylor.

גם כאן, הנגינה של Dizzy Reece היא פשוט תענוג לאוזניים. זהו לטעמי הטוב שבאלבומיו של Reece (לפחות ממה ששמעתי), אין מי שיגנוב לו את הפוקוס והוא מייצר סולואים יפהפיים, מעניינים, מקוריים, מלאי נשמה ועם צליל פשוט גדול מהחיים.

אחריו בא האלבום הרביעי Comin' On שכולל למעשה שני סשנים מ 1960 שיצאו לאור לראשונה רק ב 1999: הראשון עם Stanley Turrntine בטנור והפתעה נעימה: חטיבת הקצב של ה Jazz Messangers, הלא הם: Bobby Timmons בפסנתר, Jymie Merritt בבאס ו Art Blakey בתופים. לסשן השני מצטרף, בנוסף ל Turrntine גם Musa Kaleem בטנור ובחליל וחטיבת הקצב האגדית של Blakey מפנה את מקומה ל Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al Harewood בתופים.

שני הסשנים יפים ומוצלחים. הראשון כמובן יותר אנרגטי (איך אפשר שלא, כש Art Blakey מביא את החבר'ה שלו לאולפן...) והשני יותר לירי. הנגינה של Reece משתלבת מצויין עם זו של Turrentine שגם לו קול ייחודי ומאד בלוזי. התוספת של Musa Kaleem, בסשן השני, משפרת עוד יותר את הצליל הכולל של ההרכב. בכלל, להקלטות של Reece יש צבע, צליל ותחושה שהם קצת אחרים, וזה רק טוב.

אגב – ההקלטה הזו היתה ההקלטה הראשונה שביצע Turrentine ל Blue Note, והשאר – היסטוריה...

Reece השתתף בהקלטות של אמנים אחרים של הלייבל, כמו Flight To Jordan הנהדר של Duke Jordan (גם שם הוא משתף פעולה עם Turrentine ועם המתופף האהוב עליו – Art Taylor, ולטעמי Reece פשוט עושה שם את האלבום), באלבום Flip של Hank Mobley משנת 1969 ואפילו כנגן Congas ב Africaine של ה Jazz Messangers (עם Lee Morgan בחצוצרה) ועוד.

אז איך לא שמעתי עליו ?

אבל למרות כל הכשרון, הייחודיות וההקלטות הנהדרות Dizzy Reece לא פרץ לתודעה ולא זכה להכרה נרחבת בציבור. רוב ההקלטות שעשה ל Blue Note יצאו שנים רבות לאחר שהוקלטו, ולא היו זמינות "בזמן אמת", בדיוק כפי שאינן זמינות היום. לכך יש להוסיף את אופיו הלוחמני והבלתי מתפשר של Reece שהופך אותו לפרטנר שקשה לעבוד איתו. במהלך השנים Reece הופיע מדי פעם והקליט לעיתים נדירות ביותר. בנוסף עסק Reece בהוראה, בכתיבה (לא רק של מוסיקה אלא גם של שירה, ספרים, תסריטים וגם ספרי לימוד מוסיקה) ובנגינה (מקונצרטים ועד בר-מצוות – כך הוא כותב באתר שלו, בחיי).

לאחרונה הוציא Reece דיסק ובו הקלטות שעשה בשנת 1968 שלא יצאו מעולם, תחת השם Nirvana, אלא שבאופן מפתיע איני מצליח לדלות פרטים כלשהם על זהות הנגנים האחרים שהשתתפו בהקלטה.

היום Reece בן 77, חי ב New York בחברת החתול שלו, ומאד רוצה לחזור ולהופיע. אז אולי בפסטיבל הג'אז של תל-אביב בשנה הבאה ?