פסטיבל הג'אז ירושלים 2016

ענת פורט וג'ו מרטין
צילום: קביליו

יום רביעי בערב, נוסעים לירושלים לערב הפתיחה של פסטיבל הג'אז. בחוץ גשם ורוחות עזות ובאוטו הופעה של חמישיית Miles Davis ב Olympia עם Coltrane, Wynton Kelly, Paul Chambers ו Jimmy Cobb.

הדרך התארכה מהצפוי ולצערי פספסתי את ההופעה של Jeff Ballard עם Chris Cheek אבל לפחות הספקתי לשמוע חצי מהסט של רביעיית Mark Turner. (Turner בטנור, אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים). אני חייב לומר שיצאתי ברגשות קצת מעורבים. Turner נגן ענק, וגם הדיסק של הרביעייה שלו, Lathe Of Heaven משובח ברמות. אבל במקום בו עמדתי (מחוץ לגלריה לאומנות סוריאליסטית שהיתה דחוסה עד אפס מקום) הצלילים של Turner לא ממש התחברו לי והרבה מהזמן הרגשתי שהוא משוטט ללא כיוון וללא מטרה. בסולואים של אבישי החיבור היה לי הרבה יותר פשוט.

Mat Maneri and Lucian Ban

צילום: קביליו

אחרי ההופעה מיהרתי לתצוגת מנורות החנוכה (ללא ספק הלוקיישן היפה והמיוחד ביותר בפסטיבל) לתפוס את קצה הדואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mat Maneri. ל Mat Maneri התוודעתי רק לאחרונה. הוא נגן כינור וויולה אמריקאי, בנו של הסקסופוניסט Joe Maneri (וגם השתתף בכמה אלבומים של אביו) וכמו אביו גם הוא מסתובב באזורי ה Free Jazz והאלתור הקבוצתי. ביחד עם Lucian Ban, פסנתרן שמוצאו מרומניה, הם הוציאו אלבום ב ECM שנקרא Transylvanian Concert שמתעד קונצרט מכשף שנתנו השניים ב Targu Mures, האיזור בו גדל Lucian Ban.

קשה מאד להגדיר את המוסיקה שהם עושים. זה לא ממש ג'אז As we know it אבל בהחלט מוסיקה מאולתרת שמתכתבת עם מוסיקה קלאסית, ג'אז, בלוז ומוסיקת עם רומנית וצוענית. ההרכב פסנתר/ויולה זורק אותך מיד למוסיקה קאמרית אבל המוסיקה שהצמד הזה מנגן הרבה פחות נוחה לעיכול ומצריכה פתיחות והתמסרות וזה בדיוק מה שקרה לי בשלושת הקטעים בהם נכחתי. הרפיתי מן הדעות הקדומות, הנחתי את הציפיות בצד, התמסרתי לחלוטין לחוויית הרגע והצלחתי להתחבר ולהיות חלק מהקסם הזה.

חגיגה (טל רונן, יונתן וולצ'וק, חגי אמיר, אלון פרבר ותום אורן)
צילום: קביליו

משם הלכתי לגלריה לאומנות ישראלית לשמוע את שישיית "חגיגה". אלון פרבר (שמנגן גם באורקסטרא של אבי לייבוביץ') והמתפף ונגן כלי ההקשה דני בנדיקט הקימו את ההרכב הזה לפני כ-15 שנים ומלבדם ומלבד חגי אמיר שמנגן בסקסופון אלט הנגנים בו מתחלפים. אני חושש שהפעם האחרונה ששמעתי את ההרכב הזה היתה באילת לפני בערך 10 שנים, וכבר אז הוא השאיר עלי רושם עז גם בלחנים וגם מבחינת האנרגיה על הבמה. מאז לא יצא לשמוע אותם בהופעה חיה.

בהופעה בירושלים הם השיקו את אלבומם השלישי New Directions. ההרכב שנגן בהופעה שונה מההרכב שניגן באלבום: אלון פרבר בסופרן, חגי אמיר באלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון (באלבום מנגן עודד מאיר), תום אורן בפסנתר (באלבום מנגנים, לסירוגין, גדי להבי ותומר בר), טל רונן בבאס (באלבום מנגן אסף חכימי) ודני בנדיקט בתופים וכלי הקשה.

שישיית חגיגה
צילום: קביליו

לא לחינם ההרכב הזה שורד כל כך הרבה זמן. המוסיקה מקורית, מרתקת מעובדת ומתוזמרת לעילא, שואבת השראה ממוסיקה ישראלית ומזרח תיכונית אך הסאונד הכללי מאד מיוחד, עכשווי, בועט ולא מתחנף לאוזן הישראלית. הנגנים (גם באלבום וגם בהופעה) מעולים אחד אחד והעובדה שכל אחד מהם מאלתר בסגנון שונה מהאחרים עושה את ההבדל בין ההרכב הזה להרכבים אחרים.

אתם יכולים לשמוע את האלבום החדש במלואו כאן. כדאי לכם.

אחרי שישיית חגיגה הלכנו לשמוע את הפסנתרנית הנפלאה ענת פורט בדואט עם הבאסיסט Joe Martin (שאך שעה קלה לפני כן ניגן עם Mark Turner). Joe Martin הוא אחד הבאסיסטים הנחשבים והעסוקים בסצינה הניו-יורקית. ענת פורט חיה בישראל ומופיעה בכל העולם ומאחוריה שלושה אלבומים מעולים ב ECM. בכלל הפסטיבל השנה די עומד בסימן ECM. ולא, אין לי שום בעיה עם זה.

ג'ו מרטין
צילום: קביליו

היא ומרטין הכירו בקולג' בבניו ג'רזי לפני 25 שנים אבל לא ניגנו הרבה מאז, וההופעה הזו באה לאחר חזרה אחת קצרה מאד. אף על פי כן, וכמו שקורה לא אחת אצל מוסיקאים גדולים, הרעננות שבמפגש מניבה תוצאות מעולות.

את ענת הכרתי מהאלבומים שלה (אני עוד זוכר ששפשפתי עיניים בהשתאות כששמעתי על פסנתרנית ישראלית שמוציאה אלבום ב ECM (A Long Story) עם לא אחר מאשר Paul Motian הענק), וכבר מההאזנות הראשונות היה ברור שיש כאן כשרון עצום. מוסיקאית רגישה עם יכולת  הבעה נדירה שהולכת בדרך משלה (אבל עומדת על כתפי ענקים...). בהמשך הגיעו עוד אלבום טריו (And If) ואחריו אלבום רביעייה עם Gianluigi Trovesi הנפלא (Birdwatching).

ההופעה נפתחה עם שני קטעים מקוריים של ענת: Song Of The Phoenix ו Jumpin' in (את שניהם אפשר לשמוע באלבומה האחרון, Birdwatching). עד כמה שהקטעים הללו עובדים מצויין באלבום, בהופעה הם נטענים באנרגיה אחרת, ממש מהפנטת. אחריהם ניגנו קטע של Joe, גם הוא במוטיב ציפורים, שנקרא Two Birds. 

הקטע הבא היה סולו מקסים של Joe Martin ואחריו עוד קטע של ענת בשם Something 'bout camels (מתוך And If, אלבומה השני)

ענת פורט
צילום: קביליו

אז הגיע תורה של ענת לנגן קטע סולו, והיא הגישה ביצוע מהמם ל "אגדת דשא" של שלום חנוך (לפני כמה שנים הופיעה רביעיית ענת פורט, עם Gianluigi Trovesi, במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב עם תוכנית שלמה של מחווה לשלום חנוך). אחרי הסולו המופלא הזה הם ניגנו את Blues In Motion של Charlie Haden שיושב על הסגנון של ענת כמו כפפה (הקטע נוגן במקור על ידי פסנתרנית פנטסטית אחרת, Geri Allen, בטריו עם Charlie Haden ו Paul Motian)

ההופעה הסתיימה בקטע Melida של Joe Martin והשאירה אצל כולנו רצון לשמוע עוד מהמוסיקאים המצוינים האלה. אני בוודאי אלך לשמוע עוד את ענת פורט בלייב.

למי שזקוק להיכרות עם המוסיקה של ענת, אני ממליץ בכל לב לבקר בדף ה SoundCloud שלה ולשמוע קטעים מאלבומיה. 

בנוסף, במגזין המוסיקה "קולומבוס" פורסם החודש ראיון שערכה עמה תום יוגב.

יומן שישי - פטסיבל הג'אז תל אביב

חמיד דרייק
צילום: קביליו

אתחיל מהסוף. אתמול חזיתי בתחייתו של פסטיבל הג'אז בתל-אביב.

זה היה יום שישי שמשי ומקסים שהתחיל בשלישייה של Ari Brown, Joshua Abrams ו Hamid Drake. דרייק הודה בחיוך רחב שגם הם עצמם היו מעדיפים לבלות את אחר הצהריים בחוץ, בשמש החמימה. אבל מאחר שנכפתה עליהם הופעת צהריים הם לא איכזבו וחיממו את האוירה באולם 1 של הסינמטק עד לטמפרטורת רתיחה. Ari Brown האדיר בטנור, כבר בן 72, אבל מלא אנרגיות כמו שני חבריו הצעירים יותר להרכב.

הם העניקו לקהל שבא שעה של שיקאגו-ג'אז אגרסיבי אך מלא נשמה כמו בימים הטובים של הפסטיבל. את חמיד דרייק, שהוא נגן כלי הקשה טוטאלי ונפלא, הייתי מוכן לשמוע גם בסולו, קל וחומר בטריו כזה. ארי בראון מנגן עם צליל ענק, יורה בסמכותיות ליינים מודליים ובלוזיים קולטריינים בקצב בינוני ומאחוריו סוערים, לעיתים בעוצמה רבה ולעיתים בלחש, אברמס ודרייק במקצבים מורכבים שמשתלבים באופן יפהפה עם הפשטות הלירית של בראון ויוצרים את התבשיל השיקגואי הסמיך והממכר הזה. הופעה אדירה שמשאירה אותך באויר שעות ארוכות לאחר שנסתיימה.

ארי בראון, ג'ושוע אברמס וחמיד דרייק
צילום: קביליו

ארי בראון
צילום: קביליו

אחרי מנוחת צהריים מתחייבת (מה לעשות, הגיל והסטייק עושים את שלהם) הגעתי שוב לסינמטק להופעות הערב שהתחילו עם הרביעייה החדשה של Enrico Rava. הרביעיה החדשה מונה את Francesco Diodaty הפנטסטי בגיטרה, Gabriele Avngelista בבאס ו Enrico Morello בתופים. לאורך הקריירה הארוכה של ראווה (בן 77 כיום) הוא ניגן במגוון רחב של הרכבים וסגנונות אבל תמיד הביא עמו את הסגנון הייחודי שלו: צליל נהדר, ליריות איטלקית, פראות מאופקת, דרמטיות והנטייה לנגן פראזות ולהשאיר אותן תלויות באויר, בלי פתרון.

אנריקו ראווה.
צילום: יוסי צבקר

ברביעיה החדשה ראווה חוזר לנגן בהרכב נטול פסנתר אלא עם גיטרה חשמלית (כמו שניגן באלבומים מתחילת הקריירה שלו בשנות ה 70), אבל לא גיטרת נפח שבאה לעשות נעים באוזן, אלא חשמלית עמוסת אפקטים שיודעת גם לכסח ולנסר כשצריך. הגיטריסט Francesco Diodaty הנפלא לא הפסיק להפתיע לרגע בהתפרצויות צליליות, בסאונדים, באפקטים ובאוניסונים מטורפים (עם ראווה) שפורצים כאילו לפתע משום מקום. ניכר היה שהוא לא מפסיק לאתגר ולהפתיע גם את ראווה, שהיה מקסים והרפתקן כהרגלו ותלה עיניים משתאות ומתלהבות בגיטריסט שלו בציפייה דרוכה לראות מה יעשה בעוד רגע. קשה להאמין שמוסיקאי כה ותיק מסוגל יהיה לשחזר את הרעננות והסקרנות המוסיקלית שלו ושל הקהל שלו, אבל ראווה של אתמול הוכיח שהוא עדיין מלא תשוקה למוסיקה כמו אותו ראווה משנות ה-70 שהקליט את  Katchapari ו Il Giro Del Giorno in 80 Mondi ו The Plot ועוד. בסוף ההופעה פגשתי ידיד ותיק שחשף אותי לפני כ-20 שנה לאלבומי המופת של ראווה משנות ה-70. דמעות עמדו בעיניו. "לשמוע את ראווה ככה, בהרכב כזה זה חלום שהתגשם" הוא אמר. צודק.

אגב, אם עוד לא שמעתם את Wild Dance, האלבום שהקליטו ראווה והרביעייה הזו ל ECM  לפני כשנה, יחד עם הטרומבוניסט הנהדר Gianluca Petrella – עשו לעצמכם טובה גדולה והוסיפוהו ל wish list שלכם.

חברתי מ', שפעם יכולתי להשפיע על טעמה המוסיקלי מקרוב (חלקנו משרד), לא הכירה את ראווה של שנות ה-70 (נו טוב, קשה להספיק להדביק את כל הפערים, בכל זאת צריך גם לעבוד) הופתעה לגלות חשמלית עם דיסטורשן בהופעת ג'אז ונהנתה מההופעה בכלל ומהאפיל של ראווה בפרט. בשתי מילים - "איטלקי בועט", הגדרה די קולעת.

Francesco Diodaty
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

Enrico Rava's New Quartet
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

אילו בכך היה מסתיים ערבנו – דיינו, אבל נותרה עוד הופעה. הפקה מיוחדת לפסטיבל: אלי דג'יברי ברביעייה חדשה (עם תום אורן בפסנתר, תמיר שמרלינג בבאס ואביתר סליבניק בתופים) מנגנים את Soul Station, אלבום המופת האייקוני של Hank Mobley מ 1960. ממש לאחרונה נתקלתי בבחור (טנוריסט בשם Joe Grziosi) שלקח על עצמו כפרוייקט אימונים להוציא את כל האלבום הזה ב-12 סולמות ולקח לו "רק" 3 שנים להשלים את המשימה (בהצלחה רבה, תודה ששאלתם) ולהעלות את התוצאות לרשת.

לדג'יברי היה ודאי הרבה פחות זמן להקדיש לפרוייקט הזה אבל גם הוא הוציא את הסולואים מתוך האלבום וניכר שיש בו אהבה והערכה גדולים גם ל Mobley  (הן כסקסופוניסט והו כמלחין) וגם לסגנון ה Hard Bop ש Mobley בכלל והאלבום Soul Station בפרט, היו ממייצגיו המובהקים.  

דג'יברי פתח בסערה עם  Bugle Call Rag של Earl Bostic ומשם עבר לנגן את הקטעים מ Soul Station כשביניהם שיבץ גם כמה קטעים מקוריים שלו. מעניין לשמוע את ההבדלים בין הסגנון של Mobley ובין זה של דג'יברי אבל באופן לא מפתיע, דגיברי נשמע לא פחות טוב ולא פחות משכנע ממובלי כשהוא מנגן את הסולואים של Mobley, אחד לאחד, כפי שהם מופיעים באלבום. אבל לא רק את הסולואים של מובלי הוא שחזר על הבמה, גם סולו הפסנתר הנפלא של Wynton Kelly בקטע This I Dig Of You זכה לשחזור באוניסון פסנתר/סקסופון סופרן שישב כל כך טוב שקשה היה להאמין שיש כאן שני כלים שמנגנים בו זמנית.

תום אורן
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

האנרגיות, הכריזמה, הצליל החם והמוסיקליות שדג'יברי מביא איתו עוברים היטב מהבמה לקהל שמצדו נופל שבוי לגמרי בקסמו. אין הרבה ג'אזיסטים ישראליים שהיו יכולים למלא את האולם הגדול בסינמטק בשעה 23:30 ביום שישי וגם דג'יברי יודע זאת היטב ומקפיד להודות שוב ושוב לקהל.

הרביעייה החדשה של דג'יברי כוללת את תום אורן הגאון (שהחליף את גדי להבי) והפגין יכולות מרשימות בסולואים שלקח ששילבו באופן מעורר השראה בין מוסיקה קלאסית וג'אז א-לה Wynton Kelly, ושלהבו את הקהל ; את תמיר שמרלינג (שהחליף את ברק מורי) ושניהם, יחד עם אביתר סליבניק, עושים עבודה מצויינת ואני יכול רק לנחש שהעבודה עם דג'יברי היא בית ספר מצויין למוסיקאים צעירים בכל האספקטים של המוסיקה.

אביתר סליבניק
צילום: גנגי  (https://www.facebook.com/gangijazz)

בסיכום – לא נכחתי אמנם בכל ימי הפסטיבל, אבל ביום שישי בו נכחתי היה מרתק ומענג. ולא פחות חשוב - נוכחתי שלמרות הפשרות הרבות (בעיני חובבי הג'אז) פסטיבל תל אביב הוא עדיין מותג ג'אז איכותי ונקווה שימשיך להיות פעיל גם בשנים הבאות ואם אפשר – יותר ג'אז הארד קור ובמחירים יותר הגיוניים.

פסטיבלי הג'אז בתל אביב ובירושלים - דצמבר 2016

חודש דצמבר מתקרב וכמו לפני שנה יתקיימו במהלכו שני פסטיבלי הג'אז, זה של תל-אביב וזה של ירושלים, בסמיכות מרגיזה זה לזה. כלום לא היה עדיף לשמור מרחק קלנדרי זה מזה? הרי שני הפסטיבלים רק ירוויחו מכך, במקום להתחרות על כיס הקהל.

בתכנית האומנותית, שני הפסטיבלים מציגים מגוון רחב של הופעות שפונות לקהל רחב ולא רק להארד-קוריסטים של הג'אז:

פסטיבל הג'אז של תל-אביב, המשתף פעולה זו השנה השניה עם רשת מועדוני "זאפה" מרחיב את גבולותיו מעבר לסינמטק גם ל"זאפה" חיפה, ירושלים, תל-אביב והרצליה ומציע, בשלושת ימי הפסטיבל (מיום רביעי 7.12 עד יום שישי 9.12), מגוון הופעות של אמנים מקומיים ואמנים אורחים בעלי שם מחו"ל: 

Enrico Rava (שיגיע עם רביעייתו החדשה: Francesco Diodati בגיטרה, Gabriele Evangelista בבאס ו Enrico Morello בתופים) , Pat Martino (לא, זה לא Pat Metheny), Al DiMeola, הסקסופוניסט Ari Brown בטריו עם הבאסיסט Harrison Bankhead ונגן כלי ההקשה Hamid Drake, הסקסופוניסט Dayna Stephens שיופיע עם שלישיית טל גמליאלי,  הזמרת Jane Monheit תבצע את ספר השירים של Ella Fitzgerald.

בין האמנים המקומיים ניתן למצוא ערב הוקרה לזכרו של דני קרפל עם הזמרת עדנה גורן, המולטי נשפן פטר וורטהיימר, הפסנתרן נחום פריפרקוביץ', אסף חכימי בבאס ואיתן איצקוביץ' בתופים; דואט של עומרי מור ודניאל זמיר, חמישיית עמית פרדימן במופע השקה לאלבום החדש, טריו  Tatran, רביעיית אלברט בגר עם מילטון מיכאלי בפסנתר, תזמורת הג'אז של תל-אביב תארח את קרולינה, שם טוב לוי ישיק אף הוא אלבום חדש, רבע לאפריקה יארחו את אסתר רדא שחוזרת לפסטיבל, שלישיית נועם דוד שיארחו את הזמרת מורין נהדר, ז'קה פרפניאן מארח את  Flavia Nascimneto ורביעיית אלי דג'יברי במופע מחווה ל Soul Station, אלבום המופת של Hank Mobley משנת 1960 (את הקטע Soul StatIion ניגנה הרביעייה של דג'יברי כהדרן באילת לפני כמה חודשים...).

לפסטיבל אמנם אין אתר רשמי (?!), אבל את תוכנית ההופעות ניתן לראות כאן:

פסטיבל הג'אז של ירושלים, ממשיך בשיתוף הפעולה שלו עם מוזיאון ישראל שמספק לו אכסניה מרהיבה וייחודית (ונקווה שהשנה יעבור המפגש בין המוסיקה והקהל לבין שומרי האוצרות האומנתיים של המוזיאון בפחות חיכוכים).

הפסטיבל יתקיים מיום רביעי 14.12 ועד יום שישי 16.12 ויארח, בין היתר את שלישיית Jeff Ballard (עם Chris Chick הנפלא בטנור ו Lionel Lueke בגיטרה), את רביעיית Mark Turner (עם אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים), דואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mark Maneri, שלישיית Too Many Zooz, Jason Lindner עם הפרוייקט Now vs. Now, ענת פורט הנהדרת בדואט עם הבאסיסט Joe Martin, רביעיית Tinissima האיטלקית של הסקסופוניסט Francesco Bearzatti, דואט של הפסנתרן Felipe Cabrera והבאסיסט Leonardo Montana, הטריו של Emmet Cohen (לא מכיר, אבל מהדמו ששמעתי – נשמע פצצה).

עוד ישתתפו: רביעיית אבישי כהן עם Jason Lindner, ברק מורי ו Jeff Ballard וכן מופע של הזמרת Rickie Lee Jones בשיתוף פעולה חד פעמי עם ההרכב "לא סטנדרטים" בנגינתם של תומר בר בפסנתר (שגם עיבד את החומר לפרוייקט), יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים ויעל שפירא בצ'לו), מופע מחווה לקלרניתן הרולד רובין, טריו של ניצן בר עם עומרי מור, שישייה של אילן סאלם עם בנו, הלל, בחצוצרה, יונתן יודקוביץ' בטנור, עומרי מור, גלעד אברו ושי זלמן ויש עוד – אבל יותר פשוט שתיכנסו לתוכנייה.

לאתר פסטיבל הג'אז בירושלים:

באשר לתחרות על הכיס, כבר ניתן להכריז על פסטיבל הג'אז של ירושלים כמנצח הגדול, בזכות דמי כניסה נמוכים במיוחד, הן באופן יחסי לפסטיבל בתל-אביב והן באופן אבסולוטי. עלות יומית של 100 ש"ח לכל מופעי הגלריות ועוד 50 ש"ח למופע אודיטוריום או 465 ש"ח לכניסה לכל המופעים בשלושת ימי הפסטיבל, מציגים מחיר פסטיבלי למהדרין, בניגוד חריף למחירי ההופעות בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הנעים בטווח של 134 ש"ח (להופעה של הרכב מקומי) ועד ל 234 ש"ח (למופעי חו"ל).