מוקדש באהבה לידידי החייכן, רחב הלב והעשוי לבלי חת - אייל 2991
מה לא אמרו עליו ? גאון, אנרכיסט, אינטלקטואל חסר גבולות וגם שרלטן וחסר כשרון. בעיני, הוא אחד המוסיקאים האינדווידואליסטים, המרתקים והמגוונים ביותר החיים כיום.
כבר הרבה מאד זמן שאני מנסה לבשל פוסט על נגן הפסנתר* ההולנדי Misha Mengelberg, אבל בכל פעם שאני מנסה להתחיל אני נתקע. איך אפשר לכתוב ולתאר את המוסיקה של האיש שבועט בכל ההגדרות המוסיקליות, שעושה הכל כדי לחמוק מהגדרה.
* מישה עצמו מסרב בעקשנות לכל התייחסות אליו כאל פסנתרן. הוא טוען שהוא פשוט מנגן פסנתר כי זו הדרך שלו לנגן. אבל הוא בשום פנים ואופן אינו פסנתרן.
Misha Mengelberg, היה הפסנתרן שליווה את Eric Dolphy בהקלטת האלבום The Last Date. ביחד עם שותפו הוותיק ליצירה, המתופף Han Bennink, הוא גם המנוע מאחורי "מאגר המלחינים על-הרגע" (הידוע יותר כ Instant Composers Pool, או פשוט ICP) עמם הוא מקליט ומופיע כבר כמה עשורים. הוא הוציא בשנות ה-60 כמה אלבומים נהדרים עם הסקסופוניסט Piet Noordijk והוא חתום על כמה אלבומי טריו מופלאים (No Idea ו Who's Bridge) ועל שיתופי פעולה עם סקסופוניסטים כ Steve Lacy, Anthony Braxton, Peter Bortzman ו Evan Parker.
מצד אחד הוא אחד מיהלומי הכתר של הג'אז האירופיאי ומצד שני הוא אחראי, בעיני רבים, לשם הרע שיצא לג'אז האירופאי כמנוכר, מתנשא ובלתי מוסיקלי. מחד הוא דוגל באי הקשבה להקלטות של אחרים כדי לא לבלבל את המצפן הפנימי שלו, אבל מאידך המוסיקה שלו מלאה ברפרנסים למוסיקה קלאסית ולג'אז שספג בכמויות (כנראה בצעירותו).
בסופו של דבר החלטתי שהכי פשוט יהיה לתפוס פינה אחת מכל מגוון היצירה של Mengelberg ולהאיר אותה. זו בפירוש טיפה בים ולא בהכרח המקום ה"נכון" להתחיל ממנו, והיא מתייחסת לשני פסנתרני ג'אז שהמוסיקה שלהם השפיעה מאד על Mengelberg. אלו הם Thelonious Monk ו Herbie Nichols. שניהם הקליטו מוסיקה מקורית שלהם בלייבל Blue Note בשנות החמישים ושניהם נחשבו מוזרים וחריגים באותה תקופה (וגם הרבה שנים לאחר מכן). אני יכול רק להניח שמישה מאד הזדהה עם התדמית הזו שלהם. את Monk, הוא מספר, שהעריץ וידע לנגן את ההקלטות שלו ב BN כמעט בעל פה, ואפילו נכח בכמה הופעות שלו בהולנד.
במהלך שנות השמונים השתתף מישה בשלושה אלבומים הקשורים לענייננו:
Regeneration הוקלט בשנת 1982, יצא בלייבל האיטלקי SoulNote והוקדש למוסיקה של Monk ו Nichols. מנגנים בו Steve Lacy בסקסופון סופרן, Roswell Rudd בטרומבון, Kent Carter בבאס ו Han Bennink בתופים. Monk שלהם נשמע רלוונטי מתמיד. הם מצליחים לנתק את המוסיקה שלו מהסאונד האופייני שלה ולתת לה צבע חדש, אבל הלב הפועם הוא ללא ספק של מונק. קל להבחין שכולם מרגישים מאד בנוח עם המוסיקה של מונק, ובמיוחד Lacy ומישה. ובאשר למוסיקה של Nichols, אין לה לדעתי שגריר נאמן ומסור יותר מ Roswell Rudd שאחראי באופן ניכר לעדנה לה זוכה Nichols שנים אחרי מותו.
הנה הביצוע שלהם לקטע Skiddoo 2300 של Nichols:
וכאן ביצוע מופלא ל יום שישי ה 13 לחודש של Monk:
Change Of Season הוקלט בשנת 1984, גם הוא ללייבל SoulNote, והוקדש למוסיקה של Nichols. גם כאן Steve Lacy משתתף בסקסופון סופרן, George Lewis מחליף את Rudd בטרומבון (קצת מוזר ש Roswell Rudd לא משתתף כאן בהתחשב באובססיה שלו למוסיקה של Nichols, אותה עמל לא מעט להחיות והירבה להקליטה), Harjen Gorter בבאס וכמו תמיד כשמישה ליד הפסנתר ניתן למצוא את Han Bennink מאחורי התופים. האלבום הזה הוא בראש ובראשונה אלבום משמח בשל הלחנים המיוחדים של Nichols, העיבודים והשילוב המקסים בין הצליל של הסופרן של לייסי והטרומבון שנותן לכל האלבום סאונד מאד מיוחד ומרענן.
תקשיבו לזה, למשל. קטע של Nichols שנקרא House Party Starting:
והנה כאן החבר'ה של מישה מתחילים את מסיבת הבית שלהם:
The ICP Orchestra Performs Nichols-Monk (יצא בלייבל של ICP) הכולל הקלטות מהופעות חיות מהשנים 1984 (Nichols) ו 1986 (Monk). כאן בניגוד לשני האלבומים הקודמים ההרכב גדול יותר מחמישייה. משתתפים כאן, בין היתר, Ab Baars בסקסופון טנור וסופרן, Michael Moore בסקסופון אלט וקלרינט, Paul Termos באלט, George Lewis, Walter Wierbos ו Garrett List בטרומבונים, Toon De Goue בחצוצרה, Larry Fishkind בטובה, Maurice Horsthuis בויולה, Ernst Reijseger בצ'לו וכמובן Bennink בתופים.
טעימה קטנה של החברה מ ICP מנגנים את Criss Cross של Monk:
המקור אגב נשמע כך עם Charlie Rouse בטנור. מישה ממש לא השתגע מ Rouse וטען שהוא משעמם:
שלושת האלבומים כוללים פרשנויות מרתקות ולגמרי בלתי טרוויאליות (מונק בדיקסי ?!) למוסיקה של Monk ו Nichols כאשר השניים הראשונים ב SoulNote נשמעים קצת מהוקצעים או מעובדים יותר ואני מקוה שיסלח לי מישה אם אומר שאולי הם מותאמים יותר ללייבל שמעוניין גם למכור. ההופעות של ה ICP, לעומת זאת, הן חופשיות יותר, מחוספסות יותר ולעיתים מבולגנות יותר גם מעצם הקלטתן בהופעה חיה וגם בהיותן משוחררות מכל לייבל חיצוני.
הקטעים של Monk ו Nichols הם בסיס נהדר לאלתור משוחרר שהולך ומתפתח מרגע לרגע, מלא פיתולים והפתעות בעלילה ומתגמל מאד בשמיעות חוזורת. בזכות האלבומים האלה חזרתי לשמוע את הסט של Nichols ב BN שהתייבש אצלי שנים על המדף.
לכאורה אין הרבה משותף למוסיקה של Monk ול Nichols אבל כששומעים את האלבומים הללו ברצף נוכחים כי המרחק ביניהם קטן מאד, או שאולי אלו מישה והחברים שמצליחים ליצור איזשהו וייב מיוחד משלהם ולהחדיר אותו גם למוסיקה של Monk וגם לזו של Nichols.
וכיוון שהאלבומים הללו אינם פשוטים כל כך להשגה, אסיים במילותיו של Scott Yannow המבקר של AMG:
!Those albums are worth looking for
