הזורעים בדמעה - חמישיית עומר אביטל ואורחים במשכן בתל אביב

צילום: יוסי צבקר

את מה שקרה אמש במשכן אפשר לסכם במילים מתוך תהילים קכו, פסוק ה': "הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו". עומר אביטל, אחד מעמודי התווך של הג'אז הישראלי, הגיע להופיע במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב (בפעם הראשונה עם הרכב בהובלתו), וסיפק הוכחה חיה וניצחת כי הג'אז הישראלי חי, בועט והתקדם מן השוליים אל המרכז המוסיקלי. הקהל שגדש את המשכן, שרובו לא ממש צרכן ג'אז בימים כתיקונם, הצביע בידיים וברגליים כשההופעה נסתיימה כמעט לא היה מי שנותר אדם ישוב במקומו. כולם רקדו, מחאו כפיים והריעו.

לאורך כל ההופעה בלטו האנרגיות ושמחת החיים שמאפיינים את עומר אביטל, האיש והמוסיקה, ואי אפשר היה לפספס את העובדה שאביטל נהנה על הבמה לא פחות מהקהל שבא לשמוע אותו. הוא צחק, שר, רקד אפילו יותר מאשר בדרך כלל (וזה הרבה).

צילום: יוסי צבקר

אבל אפילו אביטל לא יכול היה לעשות את זה לבד. הפרטנרים שלו היו נפלאים.  הבחירה להעמיד בפרונט שני טנוריסטים היא פשוט הברקה. אלכסנדר לוין ואסף יוריה נשמעים מעולה ביחד והחיבור ביניהם כמו גם החיבור של שניהם למוסיקה של אביטל מחשמל. האנרגיה שזורמת בין שני הטנורים מזכירה את ה Duels שהיו נהוגים בין גדולי הטנוריסטים בימיו הגדולים של הג'אז והיכולת שלהם לעבור מנגינת מוטיבים תימניים לנגינת בלוז חמה ומשם לסקרימינג קולטרייני מייצרת ניצוצות. כשיוריה עובר ל Saxello הסאונד של ההרכב בכלל מקבל אדג' מטורף.

עופרי נחמיה שיכול לנגן כל דבר, ניגן מעולה כהרגלו תוך שהוא עובר בקלילות בין המקצבים והמשקלים המשתנים ללא הפסק וביחד עם עומר אביטל נתן את הגרוב שמניע את הרכבת הזאת ועדן לדין, התוספת האחרונה להרכב (החליף את יונתן אבישי), הביא את הקטע שלו ומשך החוצה בצורה נפלאה ומעוררת בסולואים שלו, חושף קו מחשבה מקורי ומסקרן.

צילום: יוסי צבקר

באלבומים ובסיבובי ההופעות הקודמים שלו שיתף עומר אביטל פעולה עם נגנים ותיקים (יחסית) ומוכרים, כמו החצוצרן אבישי כהן, יונתן אבישי, Joel Frahm, Aaron Goldberg, Mark Turner, Jason Lindner ועוד אבל הפעם הוא הלך על הרכב צעיר בעל נסיון מועט. העובדה שאביטל מסתובב כיום בעולם ומופיע עם חבורת ישראלים צעירים ולא כל כך מוכרים עדיין (בדומה להרכבים של אלי דג'יברי ואבישי כהן הבאסיסט, למשל) גם היא חלק חשוב ממסורת הג'אז. לאורך השנים תמיד היו מובילי ההרכבים מחפשים את הצעירים המוכשרים והמבטיחים, ובעצם צירופם להרכב הם טיפחו והכשירו את הדור הבא. 

צילום: יוסי צבקר

לצד החמשייה הזו הופיעו גם שלושה אורחים: הזמרת חיה סמיר, הזמר והתופעה רביד כחלני (שהקים יחד עם אביטל את ימן בלוז לפני כשש שנים) ובשני הקטעים האחרונים הצטרף גם הפרקשניסט הפנטסטי דודו בלילטי. ביחד הם ביצעו ביצועים מורחבים ל"הזורעים בדמעה", איילת חן, אלי (של ימן בלוז), חמינא ו Afrique שלא השאיר אף מאזין אדיש. לא פחות מהמוסיקה של עומר היתה זו הכריזמה של כחלני המוכשר שניחן בסטאר קואליטי נדיר במקומותינו ולצד השירה המעולה בתימנית, הקולות והאפקטים שהוציא מעצמו ומקופסת הפח עליה תופף, רקד על הבמה תוך שהוא מטריף, ובצדק, את כל מי שנמצא לידו.

היה קצת מצחיק לראות בכל החגיגה התימנית / מרוקאית / אפריקאית הזו את שני הסקסופוניסטים, שאין לבנים מהם, מנסים להשתלב בחגיגה האוריינטלית ולרקוד אבל כשהם הרימו את הכלים ונשפו – הם נשמעו אותנטיים כאילו ינקו את המוסיקה הזו משחר ילדותם.

רוצים דוגמה? קבלו את "איילת חן" בוידאו (ותודה ליובל אראל מ"הבלוג של יובל אראל" ששיתף בשמחה):

צילום: יוסי צבקר

המוסיקה של אביטל כל כך אפקטיבית משום שהיא נטועה עמוק הן במסורת הג'אז והן במסורת האפריקאית ואביטל הצליח למצוא ולהביא את נקודת החיבור האישית שלו בין המוסיקה מהרחוב ומהבית לבין הג'אז האמריקאי. בהתחשב בכך שמוסיקת הרחוב והבית שלו מכילה לא מעט מוסיקה תימנית ומרוקאית, הרי שאפריקה היתה שם כל הזמן ברקע, בדיוק כפי שאפריקה נכחה במוסיקה של כל גדולי הג'אז האמריקאי. כל מה שהיה צריך זה את האדם הנכון, עם הפתיחות המוסיקלית, עם הידע והנסיון הרב שצבר בסצינת הג'אז האמריקאי ועם לב וחיוך ענק שידע לייצר את קוקטייל הג'אז הישראלי הזה שידבר לא רק אל הגרעין המצומצם של חובבי הג'אז אלא לקהל רחב הרבה יותר.

תודה מקרב הלב ליוסי צבקר, האחד והיחיד, על התמונות הנהדרות.

החמישיה: לוין, אביטל, יוריה, לדין ונחמיה
צילום: יוסי צבקר

ובונוס אחד קטן לפני סיום, הנה הופעה של החמישייה (עם יונתן אבישי בפסנתר) ביריד הג'אז Jazzahead מנובמבר 2016:

חמישיית עומר אביטל במשכן - 27.1.2017

ביום שישי ה 27.1.2017 תופיע חמישיית עומר אביטל במשכן. בשנים האחרונות יש פחות ופחות סיכוי לתפוס את עומר וההרכב שלו בארץ מכיוון שהם מופיעים בעיקר בחו"ל, אז הנה הזדמנות נהדרת וממש ימים ספורים לאחר שהחמישייה הקליטה אלבום חדש.

ההרכב החדש דומה מאד להרכב שהקליט לפני פחות משנה את Abutbul Music המצוין , למעט עדן לדין שמחליף את יונתן אבישי על הפסנתר, מנגנים שם: אסף יוריה ואלכסנדר לוין בסקסופונים, עומר אביטל בבאס ועופרי נחמיה בתופים.

בהופעה במשכן הם יארחו את חיה סמיר ורביד כחלני (מ"ימן בלוז") וכמו בכל ההופעות של עומר אביטל – תהיה מוסיקה מעולה, אנרגיות גבוהות וכיף.

אז מי בא ?

פסטיבל הג'אז בים האדום 2014 - חלק ראשון

צילום: אלוני

הגיע הזמן לסכם את פסטיבל הג'אז בים האדום 2014. כשחושבים על זה, זהו בעצם הפסטיבל האחרון שנשאר לאחר היעלמו של פסטיבל הג'אז תל-אביב. אלא שהשנה היה מעט עצוב בפסטיבל, בשל מיעוט הקהל. ברוב ההופעות שנכחתי בהן הקהל לא מילא אפילו שליש מן המושבים. בימיו הגדולים של הפסטיבל פעלו במתחם הנמל 4 אולמות. בפסטיבל הנוכחי כבר היו רק שניים.

אפשר, כמובן, להיתלות בנסיבות הביטחוניות שגזרו עלינו חופש גדול נאחס במיוחד. באופן אישי, כמעט ולא הקשבתי למוסיקה בשבועות האחרונים פשוט מחוסר חשק ומצב רוח. דווקא מבחינת התוכנית האמנותית רוב האמנים הזרים לא ביטלו ובמקומם של אלו שכן ביטלו קיבלנו תחליפים ראויים ולפעמים אף יותר מכך.

פתחתי את הפסטיבל ביומו השני בגיחה קצרה להופעה של Diane Schuur. אני יודע שאתם מרימים גבה אבל הייתי חייב לבדוק מה שלומה לאחר שבני משפחה שביקשו ממני "המלצה למתחילים" חזרו מוקסמים וקורנים מההופעה שנתנה Schuur ביום הראשון. אני, כצפוי, פחות התרשמתי. Schuur מקצוענית עם קילומטראז' מכובד כבר רחוקה משיאה, גם מבחינה ווקאלית וגם מבחינת האנרגיות שהיא מביאה איתה. Joel Frahm בטנור היתה הסיבה היחידה שנשארתי לשמוע עוד קטע, אבל גם הוא לא הצליח לרתק אותי לכסא ולכן הלכתי בלי נקיפות מצפון לצד השני של הנמל שם ניגנו רביעיית עופרי נחמיה ושחר אלנתן. הם ניגנו מוסיקה מקורית של עופרי (שהוא מתופף צעיר ומצוין) ושל שחר (גיטריסט שהזכיר לי בנגינתו את Pat Matheny). יחד עמם ניגנו גם גדי להבי בפסנתר וטל משיח בבאס. המוסיקה היתה טובה, לפרקים אפילו טובה מאד אבל חוסר הניסיון ניכר מאד גם בנגינה וגם בהתנהלות הכללית שלהם. אין ספק שצמח כאן דור חדש של מוסיקאים צעירים, בעלי יכולות מרשימות מאד אבל אני חושב שיש להם עדיין דרך ארוכה להוכיח שיש להם גם מה להגיד כמוסיקאים וכאמנים מעבר ליכולות הטכניות על הכלי.

Fred Hersch. צילום: אלוני

משם המשכנו לסיבה העיקרית בגללה ירדתי לאילת – שלישיית Fred Hersch. כפי שכבר כתבתי, מדובר בהגשמת חלום עבורי. פרד הרש (פסנתר) התאושש מהתפרצות אלימה מאד של מחלת האיידס ב 2008 שכמעט לקחה את חייו והותירה אותו חודשיים בקומה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר להופיע רק בשנים האחרונות. כמעט ונואשתי מהסיכוי לשמוע אותו לייב והנה הוא כאן, חי ובועט. Hersch הקליט די הרבה, הרכבים שנעים מסולו ועד חמישייה, אבל לשמוע אותו בטריו זו בהחלט חוויה משמעותית. 

הסגנון שלו מאד מלודי ועדין ומושפע מאד ממוסיקה קלאסית, וקשה שלא להיזכר ב Bill Evans למשמע נגינתו אבל יש בו הרבה מעבר לכך. מדובר בפסנתרן ומורה ברמה הגבוהה ביותר (תלמידיו המפורסמים הם Brad Mehldau שניתן לשמוע בנגינתו הרבה מאד מהרש ועליו אמר הרש שהוא לקח את העניין עם יד שמאל קצת יותר מדי רחוק... , ו Ethan Iverson). Hersch עצמו לקח כמה שיעורים אצל Jaki Byard בשנות ה-70 אך מלבד זאת, הוא פשוט למד מהאזנה לפסנתרנים גדולים כמו Jimmy Rowles ו Tommy Flanagan וכמובן תוך כדי עבודה והוא עבד עם לא מעט מהגדולים: Stan Getz, Joe Henderson, Charlie Haden. 

הטריו שבא אתו לארץ הוא הטריו הקבוע שלו בשנים האחרונות (הקליטו ביחד את Whirl, Alive At the Village Vanguard ואת Floating) וההקשבה ההדדית והכימיה ביניהם נהדרת.

 צילום: אלוני John Hebert

 צילום: אלוני Eric McPherson

היה ברור לי שאחרי ההופעה הזו יהיה קשה לרצות אותי, ואכן Lee Konitz הותיר אותי מאוכזב. למען ההגינות יצוין שאף פעם לא הייתי מחובבי קוניץ ולא הבנתי על מה ההתרגשות הגדולה. כן נכון, פעם הוא היה .... אבל היום הוא בעיקר לא: לא בטיים, לא קוהרנטי בנגינה ולא ברור לי. היחיד שממנו נהניתי בהופעה הזו היה הפסנתרן Dan Tepfer שמלווה את לי קוניץ בשנים האחרונות והוא הצליח להוות איזשהו דבק להופעה הזו. בצאתי פגשתי שני מעריצים כבדים וותיקים של קוניץ. הספיק להם מבט קצר בפני כדי לדעת בדיוק מה אני מרגיש: "צריכים לצרוך 80 אלף מייל של קוניץ כדי להנות מהופעה כזו של קוניץ" אמרו וצחקו לי בפנים.

עומר אביטל. צילום: קביליו

אז החלטתי ללכת על בטוח ולשמוע את חמישיית עומר אביטל שהורכבה מאבישי כהן, Joel Frahm, יונתן אבישי ו Daniel Freedman. הסחורה כאן ידועה ומוכרת אך כמו תמיד מהנה וממכרת. אני יודע שיש מי שיעקמו את האף בסלידה ויגידו שעומר אביטל ממחזר את עצמו לדעת ושהוא לועס שוב ושוב את אותו פלאפל. אבל הי – זה הפלאפל הכי טוב בעיר ואף אחד לא יודע להכין אותו טוב יותר ממנו. הפעם אבישי כהן הוריד מעט נוכחות לטובת יותר זמן מסך ליונתן אבישי שהיה, כמו תמיד, בלוזי פשוט ונהדר (חכו לחלק השני).

השילוב של אבישי עם Joel Frahm פשוט פצצה, עם סאונד חם וקריספי. בכלל Joel Frahm נשמע לגמרי בבית בתוך המוסיקה הזו, כאילו גדל וניגן עם החבורה הזו מאז ומעולם. עומר כרגיל נהנה מכל רגע ואפילו דובי לנץ לא התאפק ועלה לרקוד על הבמה.

חכו, לא נגמר יש גם חלק שני, אבל בינתיים, ומכיוון שהטלויזיה הישראלית כבר מזמן אינה מעוניינת לצלם ולשדר את הפסטיבל, קבלו הופעה של חמישיית עומר אביטל בפסטיבל הג'אז ב Nice 2013 כפי שהוקלטה לערוץ Mezzo:

יומיים בפסטיבל הג'אז בים האדום 2013

אתמול הסתיים פסטיבל הג'אז ה- 27 באילת. הפסטיבל השנה התאפיין בשני מרכיבי מפתח שתרמו לאוויר ולאווירה המיוחדת. המרכיב הראשון קשור, כאמור, לאוויר. ואני מתכוון לבריזה המבורכת שנשבה כבר משעות הערב המוקדמות והקלה באופן משמעותי על עומס החום הרגיל של אילת. למיטב זכרוני בשנים האחרונות הורגש חסרונו של המרכיב הזה ואילו השנה היה כל כך כיף לחוש שוב את הבריזה הקרירה (יחסית) והמלטפת במשך כל הערב והלילה.

המרכיב השני קשור לאווירה ואחראי לו אלי דג'יברי שמלבד היותו מנהל אומנותי בפסטיבל (לצדו של דובי לנץ) היווה גורם מקשר ומאחד בין האמנים השונים שהגיעו לפסטיבל ונראה שנוכחותו המפרגנת  והפמיליאריות שלו גרמה להם להנות מהפסטיבל וממפגש בין מוסיקאים. השנה, יותר מתמיד, ניתן היה לראות את המוסיקאים הזרים מסתובבים בין באי הפסטיבל, נהנים מהמגע הבלתי אמצעי עם הקהל ומחברתם של מוסיקאים אחרים, וכמובן ההשתתפות הערה בג'אם סשן המסורתי.

אבישי ועומר. צילום: אלוני

פתחתי את הפסטיבל בטריו Triveni של אבישי כהן עם עומר אביטל ו Jeff Ballard שניגנו את החומר מהאלבום Triveni II. שמחתי מאד לגלות שאבישי, שנמצא בשנים האחרונות ב top form, רק הולך ומשתבח. חצוצרן נפלא שכבר נפטר מהצורך להוכיח את זה כל פעם מחדש. יש לו גרוב נדיר שמאפשר לו לנגן כמו שאף חצוצרן אחר לא מנגן עם בניה נכונה של המתח לאורך הקטע ושימוש מושכל בפאוזות טעונות. עומר אביטל הוא כמובן פרטנר ותיק ומושלם למוסיקה של אבישי. התקשורת ביניהם, השמחה המדבקת שלו על הבמה והמלודיות שלו, הפעם עם המון "ציטוטים", נתנו לאבישי בסיס להמריא ממנו לכל כיוון שיחפץ.  אי אפשר לדבר על גרוב מבלי להזכיר את השותף השלישי Jeff Ballard שהפעם היה מעט פחות מפוקס מאשר בדרך כלל ולמרות שהביא איתו את ההקשבה והסגנון הייחודי שלו, בהופעה הזו הוא לא התעלה לרמה אליה הוא יכול להגיע ועדיין היתה הופעה נהדרת.

דייויד ביני. צילום: אלוני

משם המשכתי להופעה של Antonio Sanchez ו Migration (David Binney באלט, John Escreet בפסנתר, Matt Brewer בבאס). ההרכב הזה פלוס Donny McCaslin שלא הגיע לארץ, הוציאו לפני כמה חודשים אלבום מקסים בשם New Life וההופעה היתה למעשה ביצוע לייב של האלבום הזה. Sanchez הוא מתופף מבוקש ומספיקות כמה דקות לתוך ההופעה כדי להבין מדוע. Sanchez שולט בתופים באופן חריג ויש לו טכניקה של מתופף על. הבעיה היחידה שלי איתו נבעה בדיוק מזה - הוא התאמץ מדי לטעמי והתחושה שקיבלתי ממנו היתה שהוא עובד נורא קשה (בניגוד למשל ל Obed Calvire שנותן לך תחושה שלנגן תופים זה הדבר הכי קל ופשוט שיש). David Binney היה נהדר וממש התפוצץ על הבמה, הסולואים שלו היו טעונים בהמון אנרגיה, מגוונים ומלאי צבע. לקטע הנושא מתוך האלבום, קטע בסגנון Pat Metheny מובהק, הזמין Sanchez את הזמרת Thana Alexa שהיא "במקרה" גם ארוסתו וכאן תמונה אחת שווה אלף מילים.....

הארוסה. צילום: אלוני

משם עברנו למה שהיה אמור להיות הדובדבן של הפסטיבל: חמישיית כוכבים בהנהגת Al Foster. אלא שבמקום לקבל טעימה אמיתית ממה שהחבר'ה האלה יכולים לעשות קיבלנו מופע פושר של שאריות מחוממות. סטנדרטים שנוגנו ללא כיוון ברור וללא הכנה מוקדמת. אין ספק שמוסיקאים ברמתם מנגנים מצויין סטנדרטים גם ללא שום הכנה מוקדמת, אלא שעם הרכב כזה הם היו צריכים להרים את הרף לשמיים ולא לג'מג'ם. Wallace Roney שכולנו זוכרים בתור מי שלמד היטב את תורתו של Miles ניגן סולואים טכניים, חסרי מתח, ללא התחלה אמצע וסוף. Eric Alexander, היה מתוח וחוסר שביעות הרצון שלו ניכר לעיני ולאוזני ואפילו Al Foster פתאום נשמע כמו מתופף סתמי שלא הצליח לאחות את החלקים ולייצר מהם שלם בעל משמעות. תוסיפו לזה את Doug Weiss שנדם להפתעת כולם כשהיה צריך לנגן את תפקיד הבאס ב So What ותבינו למה עזבתי באמצע.

את היום השני פתחתי עם הטריו של Jeff Ballard, Kevin Hayes ו Miguel Zenon. רוב החומר שלהם היה מקורי (של Zenon ושל Hayes) ובניגוד להופעה שסגרה לי את הלילה הקודם ניכר היה שהם הכינו שיעורי בית. Kevin Hayes זיגזג בחן בין הפסנתר וה Rhodes וניגן מצויין בשניהם. Zenon, שיש לו סגנון מאד מודרני וייחודי בהחלט סיפק את הסחורה. ההופעה שלו רק גרמה לי להצטער יותר על ביטול ההופעה של הרביעייה המקורית שלו במשכן מוקדם יותר השנה. אני בהחלט אשמח לשמוע אותו בהרכב שלו מנגן את המוסיקה הפורטוריקנית שלו.

ברנפורד. צילום: אלוני

משם עברתי לרביעיית Branford Marsalis שהכותרת שניתנה להופעתו:An Evening with Branford Marsalis היתה מתונה בהרבה מהכותרת בה הכתיר Branford את האלבום שהקליטו: Four MFs Playin' Tunes.

ברנפורד עלה עם הרביעייה שלו על הבמה, כולם בחליפות מגוהצות ומעומלנות, ותוך דקה החבר'ה האלה פתחו מנועים והמריאו אל על. כל כך מהודק וכל כך אנרגטי. אלה מקצוענים שנמצאים בספירה העליונה של מוסיקאי הג'אז. Joey Calderazzo, פסנתרן ורסטילי להפחיד, Eric Revis על הבאס ו Justin Faulkner שעשה Tain Watts כמעט כמו המקור היו חטיבת קצב שכל נשפן יכול רק לחלום עליה. מרגע שהם התחילו לנגן הרגליים שלי לא הפסיקו לקפוץ במקום. עכשיו תוסיפו לזה את Branford שאת מה שהוא שכח רוב הסקסופוניסטים לעולם לא ידעו ותבינו מה הלך שם. לא פלא שאלי דג'יברי רץ לבמה בסוף ההופעה עם הסקסופון וביקש לנצל את הרגע וההרכב ולנגן לצד Branford.

ג'ואי קלדראזו. צילום: אלוני

עשה טיין ווטס. צילום: אלוני

ההופעה השלישית באותו ערב זימנה לי התלבטות מסויימת. שתי שלישיות כל כך שונות: השלישיה של Nicholas Payton מול השלישיה של יותם זילברשטיין. אני שמח שהלכתי אחרי הלב (והמלצות מחברים שאפשר לסמוך עליהם...) ובחרתי ביותם. זו היתה הופעה רגועה יחסית, בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי האינטנסיביות של Marsalis. יחד עם יותם ניגנו Sam Yahel באורגן האמונד ו Obed Calvire בתופים. יותם, ששפע סופרלטיבים שמימיים לשותפיו לבמה והגיגים בסגנון: "לא כל יום פורים ולא כל פסטיבל הוא זמר", הוא גיטריסט מצויין עם סאונד עגול ומתוק, בעל סגנון ישיר ופשוט (זו מחמאה כמובן) אבל כל הזמן דוחף קדימה. ההופעה כללה מספר קטעים מאלבומו האחרון Brasil (שהוא אלבום נפלא, אך בהרכב אחר לגמרי) והיתה תענוג צרוף לאזני מתחילתה ועד סופה. למרות גילו הצעיר יש משהו מאד בוגר בנגינה הקולחת שלו ובבחירת הקטעים הלא טרוויאליים.

זהו כמעט. את הערב אמור היה לסיים Matt Scofield בגיטרה בלוז שדווקא ממש ציפיתי לה אלא שהוא ביטל ובמקומו גוייסו שלמה יידוב ואלון אולארצי'ק. שני יוצרים רבי זכויות ומאד שונים זה מזה. הם נתנו הופעה שכללה את השירים המוכרים של כל אחד מהם, לסירוגין. יידוב באופן כללי נשאר קרוב יותר למקור ואילו אולארצ'יק נתן להרכב הרבה יותר חופש לשחק עם המוסיקה שלו ובסך הכל זו היתה הופעה כיפית מאד.

אני בוש להודות שכחותיי לא עמדו לי ללכת לג'אמים אבל מי שהיו סיפרו על נוכחות מרשימה והשתתפות נדיבה של האורחים מחו"ל, ואין לי אלא להצטער שהפעם לא הגעתי לזה.

וגם.... Gerald Clayton – עוד נשאר אצלי בגדר חובה.

ניקולס פייטון והמתקן.

What a night in Jerusalem

כבר שבוע שלם שאנחנו, תושבי הדרום, אוכלים טילים לארוחת בוקר, צהריים וערב והצלילים היחידים שמצליחים לחדור ללב הם של האזעקות הבלתי פוסקות. די נשבר.

אתמול בערב, בסיומו של יום עבודה, ועוד טרם גובש סופית הסכם הפסקת האש נכנסתי לאוטו ועליתי לירושלים. נסעתי לצוללת הצהובה שם נפתחו אתמול אירועי החשיפה הבינלאומית לג'אז ולמוסיקת עולם. ה waze היה ציוני מהרגיל וניסה שוב ושוב לפתות אותי להרפתקה מוטורית בשטחים אבל אני סירבתי בתקיפות. זה כמובן עלה לי בפקקים לא נורמליים בדרך לבירתנו הקדושה. לאחר שעתיים (!!) של נסיעה הגעתי סוף סוף, בדיוק ב 20:30.

הצוללת היתה מלאה עד אפס מקום ועשרות אנשים עמדו בחוץ עת נשמעו הצלילים הראשונים של ההופעה הפותחת. למזלי יש לי קשרים במקומות הנכונים (שוב תודה, ברק) כך שלמרות הכל עלה בידי להידחק פנימה ולתפוס את המקום ששמרו לי בעוד מועד שני חברים טובים שדווקא הגיעו בזמן.

על הבמה, כאמור, כבר ניגן עומר אביטל עם ההרכב שלו Band Of The East. שם ההרכב דומה לשם האלבום האחרון שהוציא אביטל (Suite Of The East), אך ההרכב בהופעה, וגם הקטעים, שונים מזה שבדיסק (שהוקלט אגב ב 2006 ומנגנים בו: אבישי כהן בחצוצרה, Joel Fahrm (שאמור להגיע לארץ בדצמבר) בטנור, עומר קליין שמנגן נפלא בפסנתר, עומר אביטל ו Daniel Freedman). בהופעה ניגנו חברי ההרכב הנוכחי של אביטל: Greg Tardy בטנור, נדב רמז בגיטרה, Jason Lindner בפסנתר וקלידים, Daniel Freedman בתופים וכמובן עומר אביטל בבאס.

איזה כיף של מוסיקה. עומר אביטל יצר כאן את הבלנד המושלם. מצד אחד ישראלי לגמרי ומצד שני שחור משחור. השילוב של Tardy בהרכב הזה, שעל פניו שונה לגמרי מכל מה ש Tardy מנגן ביום יום, נותן לו צבע ששום סקסופוניסט ישראלי (עם כל הכבוד, ויש כבוד) לא היה יכול לתת לו. אני יכול לחשוב על סקסופוניסטים שהיו מנגנים את הסלסולים הים תיכוניים יותר משכנע, אבל אף אחד מהם לא היה מסוגל להכניס כל כך הרבה בלוז שחור למוסיקה המופלאה של אביטל.  Lindner גם הוא אינו מכזיב והסולואים שלו לא רק יפים ומורכבים אלא גם סוחפים. כמו Tardy, גם הוא הופך את המוסיקה הזו מ"ג'אז ישראלי" למוסיקה שהיא מעבר להגדרות מקומיות כי יש בה כל כך הרבה.

את עומר, כתמיד, חוויה לשמוע ולראות. האיש נהנה מכל רגע, שר ורוקד עם הבס ומנגן כל כך טוב. יודע לקחת את ההובלה כשהוא רוצה אבל גם להיות מלווה קשוב ועדין שאין כמותו.

נדב רמז, שאני מאד אוהב, הוא בחירה מושלמת להרכב הזה. כשקראתי שוב את מה שכתבתי בזמנו על האלבום שלו, "So Far", נוכחתי שכבר אז שמתי לב שהמוסיקה שלו מזכירה קצת את זו של עומר, ומסתבר שלא טעיתי. לנגינה של נדב היה חלק לא מבוטל בבלנד המצויין הזה, הצליל שלו, שיש בו כל כך הרבה גוונים, והאופן שבו הוא מצנן את העניינים ומתחיל כל סולו בקטן, בפשוט ומשם הולך וצובר כח ועוצמה פשוט עושים לי את זה בגדול. תוסיפו לזה את התרומה שלו כשצריך גיטרה חשמלית לתפקיד כמו ב"איילת חן" ולא יהיה ספק שהוא האיש הנכון במקום הנכון.

ומאחורי כולם, Daniel Freedman שנדמה שהמקצבים הללו הם ההתמחות שלו. הוא מנגן עם עומר כבר שנים ארוכות (ב Third World Love) והכימיה ביניהם נראית ונשמעת היטב.

למי שפספס את עומר אביטל וה Band Of The East  (הם הגיעו לארץ לשלוש הופעות בלבד), וגם למי שכמוני, פשוט לא יכול להתנתק, אפשר לשמוע את ההרכב הזה בהופעה ב 92Y Tribeca מה 7 בנובמבר 2012.

ברשותכם אדלג על שתי הופעות מוסיקת העולם שבאו אחרי ההופעה הזו (אציין רק שמרק אליהו מוסיקאי מצויין) ואקפוץ ישר להופעה הרביעית, ולסיבה השניה בגינה עליתי לירושלים: אבישי כהן טריו.

במקור אמור היה אבישי לנגן עם עומר אביטל ו Nasheet Waits שמנגנים ב Triveni II שאך לאחרונה יצא, אבל Waits  לא הגיע ובמקומו קיבלנו את עומר ו Daniel Freedman. עסקה לא רעה בכל מקרה.

אבישי כרגיל היה פנטסטי, הוא פתח עם Art Decco של Don Cherry ומשם לקטע מקורי שלו  ולקינוח הם ניגנו את Mood Indigo של Ellington. אבישי עם עמעם גומי (פומפה) ניגן את הקטע הזה מושלם ואפשר היה לראות שהוא לאט לאט מרחיב את הגבולות הסגנוניים שלו לכיוונים יותר "קלאסיים" של הג'אז ובכל פעם שאני שומע אותו הוא פשוט נעשה חצוצרן שלם יותר. נראה שאבישי כהן מרגיש מאד בנוח בטריו ללא כלי הרמוני (למעשה רוב האלבומים שהקליט תחת שמו הם בפורמט הזה) ובאמת עומר ודניאל סיפקו את כל הליווי הנדרש מצד אחד ונתנו לו חופש מלא לקחת כל כיוון שחפץ בו.

גם כאן העובדה שהחבר'ה האלה מנגנים כבר המון שנים ביחד עשתה את ההבדל והתקשורת והדינמיקה בין שלושת חברי ההרכב הרימה אותו לגבהים אחרים. חבל רק שההופעה שלהם היתה כל כך קצרה, מכיוון שחלק לא קטן מהקהל הגיע במיוחד בשביל ההופעה הזו.

את הערב סיימה "מארש דונדורמה" שבכל יום רגיל הייתי שמח לשמוע אלא שכאן השעה המאוחרת והעייפות המצטברת נתנו את אותתיהן ואחרי שני קטעים החלטתי לעזוב לטובת נהיגה בטוחה הביתה.

את הדרך הביתה, העברתי עם שני אלבומים מצויינים, אבל על כך בקרוב....

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק שני

היום האחרון של הפסטיבל, יום חמישי, התחיל באתגר עבורי. 

כשרק התחלתי לשמוע ג'אז הגיע לידי דיסק של הרכב שנקרא "זוויות". אני כבר לא זוכר איזה דיסק זה היה, אבל זוכר היטב שלא הבנתי מה רוצים ממני. אם זה הג'אז הישראלי, סיכמתי לעצמי, אז כנראה שלא נועדנו זה לזה.

בינתיים עברו יותר מ-20 שנה והג'אז הישראלי הפך למושג שאפשר להזכירו מבלי להרגיש נבוך. גם הטעם שלי השתכלל עם השנים והאוזן התרגלה לאט לאט לסגנונות שונים בג'אז. פרי ג'אז כבר הפך לאורח קבוע ורצוי אצלי בבית ולכן הרגשתי שזהו זמן מצויין למפגש מחודש עם הזוויות.

נכנסתי בהתרגשות מסויימת למפגש המחודש עם הרולד רובין וחבורתו. על הבמה עמדו Mark Smulian בבאס, Reuben Hoch בתופים, Arli Liberman התוספת החדשה והצעירה בגיטרה ובמרכז ניצב, סתור שיער וכפוף מעט, חתן השמחה  (שחגג יום הולדת 80) – הרולד רובין.

בחיי שניסיתי להתחבר למוסיקה שלהם אבל פשוט לא הצלחתי. המוסיקאים לא הצליחו להתרומם כהרכב מאוחד. Arli מצדו ניגן יופי של בלוז אבל הוא בא לתת את השואו שלו ולא היה שום קשר בין הנגינה שלו למה ששאר הנגנים עשו. הרולד ניגן בקלרינט שלו בדיוק כמו שזכרתי – לא ברור ולא מובן. וגם Mark ו Reuben לא השאירו עלי רושם מיוחד. עם כל הרצון שלי להתחבר לזוויות ולמוסיקה שלהם, זה לא הלך. לא השתכנעתי. אבל, הי – מזל טוב להרולד!

משם המשכנו להופעה שהיוותה את ההיפך הגמור מהופעתם של ה"זוויות". חמישיית Kenny Garrett עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Rudy Bird בכל הקשה ו Marcus Baylor בתופים.

זו היתה ההופעה השניה שלהם בפסטיבל (הם הופיעו ביום הראשון של הפסטיבל ושוב ביום האחרון), אלא שבהופעה הראשונה Baylor המתופף לא הגיע ו Rudy Bird הפרקאשניסט תפס את מקומו מאחורי התופים. למרות ההחלפה, הביקורות ששמעתי על ההופעה הזו ממי שנכח בה, היו מצויינות. אלא אחרי ששמעתי את ההרכב עם Baylor בתופים לא ברור לי איך יכול היה Rudy Bird להחליף אותו. מדובר בפצצת אנרגיה מהסוג שמטריף לא רק את הקהל אלא בעיקר את עצמו ואת שאר המוסיקאים על הבמה. הייתם צריכים לראות איך Garrett קרן מאושר כשנעמד מול Baylor והם ניגנו סולו ארוך, רק אלט ותופים.

אני לא יודע איך Bird מנגן תופים אבל בהופעה שראיתי הוא ניגן נהדר בכלי ההקשה (וגם עשה קולות רקע). Vernell Brown ו Holt היו מעולים וסיפקו ל Garrett קרקע פורייה לאילתורים שלו. ההרכב כולו נשמע ממש טוב, והתקשורת ביניהם היתה מצויינת. ניכר היה שהם ממש נהנים לנגן ביחד, אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק Kenny Garrett. אלטיסט מופלא, מלא ביטחון עם צליל משגע (חם ולא מאנפף) וסגנון שאי אפשר לטעות בו (נ' שישב לידי הפטיר כלאחר יד ש Garrett מרבה להשתמש בתחליפים טריטוניים, תהא המשמעות של זה אשר תהא). Garrett נכנס לאלתור במלוא הכוח, ולאט לאט מגביר את העצמה ואת האינטנסיביות. המתח המוסיקלי רק עולה ועולה, נבנה מקורוס לקורוס עד שהוא מתפוצץ בסוף בין האצבעות של Garrett לקול תשואות הקהל. חוויה מדהימה.

 ככה זה נראה ב NSJF 2008:

חוץ מזה יש ל Garrett יכולת מצויינת לתקשר עם הקהל ולהפעיל אותו. זה מתחיל במחיאות כפיים, כאשר Kenny מעודד את הקהל לא להפסיק למחוא כפיים ומשלב את מחיאות הכפיים הסוערות בתוך המוסיקה, ממשיך בצעקות עידוד בלתי פוסקות מצד הקהל ונגמר בהרמת כל הקהל על הרגליים ובריקוד סוער של כל הקהל לצלילי Happy People אותו ניגנו Garrett והלהקה בערך 6 פעמים. כש Garrett סיים סוף סוף את ההופעה וירד מהבמה הקהל החזיר אותו בשירת Happy People. לא חושב שאפילו Garrett ראה את זה מגיע. הוא היה נרגש מאד ובסוף ההופעה חזר לבמה ולחץ ידיים לעשרות אנשים מהקהל. צריך היה להיות שם כדי להאמין.

אחרי ההופעה האינטנסיבית של Garrett הייתי חייב מנוחה. ההופעה של Carmen Souza התאימה בדיוק למטרה הזו. מוסיקת עולם מ Cape Varde שנוגנה על ידי Souza (שירה, גיטרה ו Fender Rohdes), Filipe Melo בפסנתר, Theo Pascal המעולה בבאס (חשמלי ואקוסטי) ו Mauricio Zottarelli בתופים. ההופעה היתה מאד מגוונת וכללה שירים מסגנונות שונים (הרבה אפריקה ומוסיקה לטינית) אבל אותי קנה הביצוע של Carmen Souza ל Song For My Father שכתב Horace Silver לאביו שהגיע מ Cape Varde. מסתבר ש Souza עשתה שיעורי בית, היא הוציאה את הסולו של Silver, תו אחרי תו באופן מושלם ושרה אותו מקסים. 

אמנם לא מההופעה באילת, אבל Song for my father תקני לגמרי:

בשלב זה, השעה היתה כבר אחת בלילה והגיע הזמן לחתום את הפסטיבל בהופעה של הטריו YES! של Aaron Goldberg בפסנתר, עומר אביטל בבאס ו Ali Jackson בתופים. איזה יופי של הרכב לסגור איתו יומיים של ג'אז משובח. גולדברג, אביטל וג'קסון משתפים פעולה כבר שנים רבות וזה ניכר בנגינה שלהם ובקשר שלהם על הבמה. למרות שהם עבדו לא מעט ביחד ב-20 השנה האחרונות הם אף פעם לא הקליטו ביחד כטריו, עד השנה שאז הוציאו דיסק שנקרא בפשטות Yes! (יצא בלייבל Sunnyside).

זהו טריו מודרני שכל אחת מצלעותיו היא מוסיקאי מצויין וביחד הם נשמעים מאד רענן ובכשרון רב הם מצליחים להעביר לקהל את הפאן שהם חשים על הבמה. בכל פעם שאני שומע את Goldberg בהופעה אני נדהם מחדש מהקלות שבה הוא שולף את הרעיונות שלו ופשוט שופך אותם על הפסנתר וגם הפעם היתה לי תחושה כזו. עומר מביא איתו גרוב שאין לאף אחד על הכוכב הזה ומלבד הנגינה המצויינת יש בו משהו שפשוט גורם לך לחייך באושר משך כל ההופעה ועלי ג'קסון , אח עלי ג'קסון, איזה מתופף ענק בלי שום פוזה ובלי אגו מדביק הכל באלגנטיות ומגיב בקטנה לכל התגרות מצדו של עומר או של Aaron. בסוף ההופעה עלה דג'יברי (שעקב תפקידו הניהולי נאלץ להשאיר את הסקסופון בקייס במהלך כל הפסטיבל) וביחד הם ניגנו את Mannic Depressive , שהלחינו אלי דג'יברי וברק מורי, ונכלל גם הוא באלבום. היה מרומם.

ולסיכום כמה מילים על הפסטיבל: 

למרות שהשנה היה נראה שהפסטיבל ריק יותר מבשנים עברו (כנראה בשל הקדמת התאריכים) ולמרות שכמות החסויות והמפרסמים פחתה באופן ניכר, דווקא מבחינה אומנותית הפסטיבל הזה היה אחד המוצלחים ביותר שאני זוכר. התחושה הזו שלי קיבלה חיזוק הן מצד הקהל (שהביע בקול רם את הנאתו בעידוד בלתי פוסק של המוסיקאים) והן מצד המוסיקאים שהרבו מילים בשבחו של הקהל ושל הפסטיבל באופן שאיני זוכר כמותו באף אחד מהפסטיבלים הקודמים. כל הכבוד למנהלים האומנותיים דובי לנץ ואלי דג'יברי שעמדו באתגר בכבוד רב והרימו פסטיבל מצויין. ניפגש בשנה הבאה.