Daily album #4 - Mingus Dynasty

Charles Mingus - Mingus Dynasty (Columbia records, 1959).
Fantastic and somehow forgotten album by Mingus and his band. This album is much more orchestrated than most of Mingus' albums, and contains some of the his best compositions.
I bought this album after hearing the "Mingus Big Band" playing tribute to the music from it. But the source is even better.
Just take a look at some of the amazing musicians playing here:
John Handy, Booker Ervin, Benny Golson, Jerome Richardson - Saxes
Richard Williams, Don Ellis - trumpets
Jimmy Knepper – trombone
Roland Hanna - piano
Charles Mingus - bass
Dannie Richmond – drums
Teddy Charles - vibes

Horace Parlan and Us 3 | Part 5

חלק חמישי ואחרון בסדרת הסקירות של ברק ויס על Horace Parlan ו Us 3.

הנה גם קישור לכל חמשת חלקי הסקירה .

פרק חמישי: למעלה ולמטה, אבל הכל בסדר...

במאי 1965 גייס אלפרד ליון את חברי Us Three למשימה נוספת – לשמש רית'ם סקשן לדקסטר גורדון. ליון גם גייס להקלטה את פרדי הבארד. התוצאה – אחד מאלבומיו הנהדרים של דקסטר – Doin' Allright

ששה שבועות אחרי ההקלטה עם דקסטר, Us Three נכנסו בפעם האחרונה לאולפן ההקלטות ב-18 ביוני 1961. יחד איתם הגיע שותפם ל-Playhouse Four בוקר ארווין והתגלית מההקלטה החיה במינטונ'ס ארבעה חודשים קודם לכן – גרנט גרין.
החומרים שיצאו באלבום המצוין Up and Down, היו כמו תמיד באלבומיו של פרלן, פרי תרומה של חברי ההרכב (פרלן, גרנט גרין, בוקר ארווין וג'ורג' טאקר) ושל חברים ותיקים (טומי טרנטיין ובאבס גוזלס).

הבלוז פוּג'י אותו חיבר ג'ורג' טאקר מזכיר לא מעט את Wednesday Night Prayer Meeting של מינגוס שבהקלטתו השתתפו פרלן ובוקר ארווין, ואז מגיע הסולו של גרנט גרין ומשנה את הווייב..

סוף דבר

לקראת סוף 1961 התפרקה החבילה. חברי ה-Playhouse Four – הוראס פרלן, ג'ורג' טאקר, אל הרווד ובוקר ארווין – איבדו את הגיג הקבוע שלהם במינטונ'ז, וכל אחד נאלץ למצוא עבודות אחרות. פרלן פסינתר בהרכב ה- Tough Tenors של ג'וני גריפין ולוקג'ו דייויס, ואח"כ במשך כשלוש שנים ניגן עם רולנד קירק.
התמעטות העבודה בג'אז בארה"ב דחפו את פרלן, כמו רבים מבני דורו, לאירופה. הוא השתקע בדנמרק, הקים משפחה והפך לדמות קבועה במועדונים בקופנהגן.

משנות ה-70 ואילך, פרלן הקליט כלידר וכסיידמן בלייבל הדני סטיפלצ'ייס – בטריו, סולו וכמובן בשת"פ ארוך השנים והמופלא שלו עם ארצ'י שפ. אבל על שת"פ זה יסופר במקום אחר.

Us Three, אחד הרית'ם סקשנים הטובים של ראשית שנות ה-60, כבר לא חזרו לנגן יותר יחד. בשנת 1965 מת ג'ורג' טאקר באופן פתאומי משטף דם במוח. גם פרלן והאחים טרנטיין לא ניגנו יחד (או יותר נכון – לא הוקלטו יחד) אחרי הקלטתם המשותפת האחרונה ב-1961.

אבל להוראס פרלן ולבוקר ארווין ניתנה הזדמנות אחרונה בהחלט לנגן יחד. בפברואר 1963 הוזמן הוראס פרלן להקליט אלבום בבלו נוט. הוא הביא איתו חזרה לאולפן ההקלטות את בוקר ארווין ואת גרנט גרין, צירף את החצוצרן ג'וני קולס Johnny Coles בהופעת הבכורה שלו בבלו נוט ואת הצמד המדהים ורב ההקלטות המשותפות Butch Warren ו-Billy Higgins.

האלבום Happy Frame of Mind הוא לטעמי הטוב שבאלבומי הוראס פרלן, אבל כמו נקבר במרתפי הלייבל עד לשנת 1976, אז ראה אור לראשונה.



בשנת 1970 מת בוקר ממחלת כליות. לאחר מותו יצא אלבומו האחרון Lament for Booker Ervin בלייבל Enja בו בוקר מנגן בלוז ארוך בן למעלה מ-27 דקות עם הרכב של גולי ג'אז שחיו באירופה ומנילס פדרסון.

בסוף האלבום, צירף הלייבל טראק נוסף – יוצא דופן. זו מחוות הסולו של הוראס פרלן לזכרו של חברו המת. יפה עשו עורכי האלבום שהותירו גם את הקלטת קולו של פרלן המספר לנו על חברותו עם בוקר ארווין.
נראה לי כי אין ראוי יותר מקטע הסולו של פרלן Lament for Booker לסכם את המאמר הארוך הזה על חבורת מוסיקאים נפלאה ומעט נשכחת שנקשרו זה לזה בחברות טובה ורבת שנים ואשר במרכזה עמד הוראס פרלן.

Horace Parlan and Us 3 | Part 1

אני שמח להציג בפניכם את סקירתו המצויינת של ברק ויס (שפורסמה לראשונה בפורום הג'אז של פליטי נענע) על הפסנתרן Horace Parlan ו Us 3. הסקירה מחולקת לארבעה חלקים ותפורסם כאן במלואה בימים הקרובים.
פרק ראשון: התחלה, מחלה, שיקום ו... מינגוס

הוראס פרלן נולד בפיצבורג, פנסילבניה בשנת 1931. אביו היה כומר בכנסייה פרסבטירית שחורה והילד ספג את הגוספל הכנסייתי עם חלב אימו. בגיל 5 לקה בפוליו שגרם לו נכות קשה בכל צידו הימני, כולל שיתוק מוחלט של הזרת והקמיצה בידו הימנית. בגיל 8 החל פרלן ללמוד פסנתר כפיזיותרפיה לידו הימנית המשותקת בחלקה. איש לא ציפה שהטיפול הפיזיותרפי הזה יהפוך לתחביבו ואח"כ למקצועו של פרלן הקטן. אחרי הכל, היד הימנית היא האיבר החשוב ביותר של כל פסנתרן.

פרלן פיתח טכניקות נגינה ייחודיות שאיפשרו לו להתגבר על הנכות. מרתק לראות אותו מנגן ביוטיוב: את האקורדים הוא יותר באמצעות האצבעות הפועלות ביד ימין + אצבעות יד שמאל ליצור את ה- Block Chords בהם הרבה להשתמש, ולפעמים, כשרצה לנגן Single Lines נגינת התווים שבאופן מסורתי מבוצעת ביד ימין – השתמש לשם כך ביד שמאל. אין ספק שמבחינה טכנית יכולותיו של פרלן היו מוגבלות הרבה יותר מפסנתרנים אחרים, אך כשרונו המוסיקלי, הלהט שבנגינתו והבלוז שהיווה חלק כ"כ מרכזי בה, הפך אותו לפסנתר מוערך.
בתקופת נערותו ובחרותו של פרלן, עירו פיצבורג היתה שוקקת ג'אז, במיוחד פסנתרני ג'אז נהדרים: ארל היינס, מרי לו וויליאמס, ארול גארנר ודודו מרמרוסה ייצגו את פסנתרני הג'אז המקצועיים. פסנתרני ג'אז בני דורו של פרלן בעיר היו אחמד ג'מאל וסוני קלארק. (מעניין יהיה לבדוק מה היה בעיר ה-22 בגודלה בארה"ב שייצאה כה הרבה פסנתרנים נפלאים לעולם הג'אז).

אבל היו גם ג'אזיסטים צעירים בני דורו של פרלן שאינם פסנתרנים. אחד המבריקים שבהם היה הסקסופוניסט סטנלי טרנטיין Stanley Turrentine. השניים – פרלן וטרנטיין – הרבו לג'מג'ם יחד בתקופת התיכון - למרות שטרנטיין היה צעיר מפרלן בשלוש שנים ולמד בתיכון אחר. לטרנטיין הצעיר היה אח גדול – החצוצרן טומי טרנטיין, אותו פרלן לא הכיר אישית, כי טומי כבר שוטט באותה העת ברחבי ארה"ב עם תזמורות ג'אז וסווינג שונות. פרלן עוד יפגוש מוסיקלית את שני האחים ויהפוך את החברות הנערית לשותפות מוסיקלית.
בשנת 1957 הגיע פרלן לניו יורק ומייד צורף על ידי מינגוס להרכב שלו. כמעט שנתיים פרלן ניגן עם מינגוס – אחד מבתי הספר הגבוהים ללימודי הג'אז.

הנגינה הסווינגית, הפשוטה, והכנה של פרלן, רוויית הגוספל והבלוז, התאימה למינגוס ככפפה ליד. הוא היה הפסנתרן המתאים ביותר למוסיקה של מינגוס עד אותו הזמן ואחד משלושת הפסנתרנים המרכזיים של מינגוס בכלל.

באוקטובר 1958 צירף מינגוס להרכבו טנוריסט טקסני בשם Booker Ervin. היה זה הוראס פרלן שהמליץ למינגוס לצרף את ארווין. פרלן ניגן עם ארווין לא מעט בפיצבורג. השניים הפכו לחברים בנפש, גם מוסיקלית. החיבור עם מינגוס הוכח כמוצלח במיוחד וארווין נותר עם מינגוס במשך כ-4 שנים.
שני האלבומים החשובים של מינגוס בהם השתתף פרלן הם Blues & Roots ו-Mingus Ah Um הגאוני.

שווה להאזין לאלבומים נהדרים אלה שנית ולהטות אוזן לתרומתו החשובה של פרלן בשני האלבומים ובפרט ביצירות בנות אלמוות רוויות גוספל כ- Wednesday Night Prayer Meeting ו-Better Git It In Your Soul. הסולואים שלו בקטעים אלה הם תמצית הגוספל-ג'אז בפסנתר והאינטרלודים שלו נחקקו לנצח בדפי הסטוריית הג'אז.

Randy Weston - African Cookbook

הפגישה הראשונה שלי עם ה African Cookbook של Randy Weston היתה דווקא ב"גדה השמאלית" בתל-אביב. חיכינו לתחילת ההופעה (נדמה שאבישי כהן (חצוצרה) ויונתן אבישי (פסנתר) היתה הסיבה שהביאה אותי לשם מלכתחילה) וברקע מישהו שם דיסק. בהתחלה הייתי בטוח שזו הקלטה של יונתן אבישי. הלחן המיוחד והנגינה החופשית שאינה דומה לשום דבר ששמעתי ובייחוד הפסנתר הממזרי, שנשמע מושפע מאד מ Thelonious Monk תמכו במסקנה, אבל אז נכנס Booker Ervin. בכך לא היה ספק. ומכיוון ש Booker נפטר עוד לפני שיונתן אבישי נולד – נאלצתי לחפש התאמה לפסנתרן אחר.

בהפסקה מישהו גילה לי את הסוד – מדובר ב Randy Weston ובאלבום שנקרא The African Cookbook. לקח קצת זמן להשיג את הדיסק – אבל היה שווה לחכות.

African Cookbook:

לטעמי זהו אחד הדיסקים היותר יפים ומעניינים בג'אז (עומד בשורה אחת עם Tijuana Moods, עליו כבר כתבתי כאן בעבר), בעיקר בזכות ההלחנה המבריקה והבלתי שגרתית של Weston אבל גם בזכות הביצוע המבריק של שותפיו לאלבום: Booker Ervin בסקסופון טנור (בראיון שנתן Weston בשנת 1993 הוא טען שמבחינתו Ervin היה מוסיקאי ונגן ברמה של Coltrane), Ray Copeland (פשוט מוסיקאי נהדר! חבל שאין הרבה הקלטות שלו) בחצוצרה ובפלוגלהורן, Vishnu Bill Wood בבאס, Lenny McBrowne בתופים, Big Black (איזה שם, הא?) בקונגאס ו Sir Harold Murray בכלי הקשה.

המוסיקה זורמת בצורה יוצאת דופן, והאינטראקציה בין הנגנים מצויינת. בחלק גדול מהקטעים הבאס חוזר על המקצב שוב ושוב לאורך הקטע ומאפשר למתופף ולנגני כל ההקשה לשחק עם המקצבים. הליווי של Randy Weston, הכניסות שלו, ההדגשות שלו, ההתמקדות שלו והתרומה שלו למשחקי הקצב ואפילו הצליל שלו שלעיתים הוא הוא צליל גדול וכבד ולעיתים קליל, זריז וקופצני הם יחודיים לו ומהווים שינוי מרענן משאר הפסנתרנים (גם באותה תקופה וגם היום).

האלבום המקורי הוקלט בשנת 1964 והוא הופק ויצא לאור על ידי Randy Weston עצמו בהוצאה מוגבלת. כמו כל דבר טוב, דבר קיומו עבר מפה לאוזן משך שנים ארוכות, עד שבשנת 1972 גאל אותו הלייבל Atalantic מאלמוניותו והדפיס אותו באופן מסחרי.

Randy Weston הוא אחד הנציגים הבולטים ביותר של הקשר בין ג'אז לאפריקה, והנושא הזה מעסיק אותו בכל אלבומיו (ויש כאלה רבים ומצויינים). הוא עצמו נולד וגדל בברוקלין, וביקר לראשונה באפריקה רק בשנת 1961, אבל כפי שסיפר לא אחת בראיונות, "אפריקה תמיד היתה נוכחת אצלם בבית". הנגינה של Weston מזכירה יותר מכל את Thelonious Monk אבל יש בה גם צבעים רבים נוספים.

זוהי יצירת מופת שחוגגת את המורשת האפריקאית ובראשה את המוסיקה של "אמא אפריקה". הנגינה של Weston וחברי ההרכב, מתאפיינת, כאמור, בהבלטת מוטיבים ריתמיים של המוסיקה. הרפטטיביות רק מדגישה את העוצמה והיופי של הסולואים, והלחנים הבלתי שגרתיים. הקטעים מאד בלוזיים והסולאים אינם מתמקדים בהפגנת יכולות וירטואוזיות אלא ביצירת קו מוסיקלי רציף ומתפתח לאורך הקטע. לא תמצאו שם פראזות bebop או hard bop, מחד, אבל המוסיקה היא לא free, מאידך. בקיצור, זה משהו אחר לגמרי.

אגב, משנשאל Weston מה משמעות ה "Cookbook" הוא השיב שהקטע נכתב בין היתר בהשראתו של Booker Ervin, שהיה מכונה בפי חברי ההרכב "Book", ובזמן שהיה מנגן סולו היו נוהגים לצעוק לו: "Cook, Book. Cook!"

Monterey '66:

אני מאד אוהב את "ספר הבישול האפריקאי" ולכן גם כל כך שמחתי לגלות שההרכב במלואו, בתוספת שחקן החיזוק Cecil Payne (שהיה שכן וחבר ילדות קרוב של Weston) בסקסופון בריטון, תועד בהופעה חיה במסגרת פסטיבל הג'אז של Monterey בשנת 1966, באלבום שנקרא Randy Weston Sextet: Monterey '66. מדובר בהופעה האחרונה של ההרכב אחרי שלוש שנות פעילות משותפת, ו Randy Weston מציין כי בזכות העבודה המשותפת הארוכה כל כך הם הגיעו לרמה מאד גבוהה של ביצוע ושל תקשורת בין הנגנים. מעניין לציין כי Booker Ervin מוצג בהופעה כ"כוכב אורח" למרות שבפועל היה חלק בלתי נפרד מהשישייה (אם כבר מישהו היה "כוכב אורח" – הרי זה Cecil Payne שלמרות שנהג להצטרף מעת לעת להרכב – הוא לא היה חבר קבוע בו), הסיבה לכך היא שבאותה תקופה ביקש Booker Ervin לפתח הרכב משלו והעדיף להציג את עצמו כ Leader ולא כ Sideman.

מכל מקום הנגנים נמצאים בכושר מצויין וההקלטה מענגת ונותנת הזדמנות להנות מאותו הרכב שהקליט את African Cookbook, ובתוספת Cecil Payne שתרומתו בהחלט מורגשת לטובה, בהופעה חיה, על כל המשתמע מכך.

אגב, שימו לב בתמונות כמה Weston גדול מבחינה פיזית. כפות הידיים שלו מכסות כמעט חצי פסנתר והרגליים לא נכנסות מתחת למקלדת...

Randy Weston – African CookBook
(Recorded: 1964, Commercialy Released : Atlantic, 1972)
Current print: Koch Jazz
Randy Weston, Booker Ervin, Ray Copeland, Vishnu (Bill) Wood, Lenny McBrowne, Big Black, Sir Harold Murray.

Booker Ervin: Tex Tenor Man

אחד הדברים שמבדילים בין מוסיקאים "מן השורה" ובין ענקים הוא היכולת להישמע שונה ומיוחד. אחרי הכל, אין עניין מיוחד בעוד מוסיקאי שנשמע "כמו קולטריין" או "ממש כמו לסטר". אבל ל Booker Ervin בהחלט היה את ה"דבר הזה" שמייחד ענקים. עובדה שהוא תפס אותי מהשמיעה הראשונה ולא הרפה מאז ...

Booker Ervin נולד בטקסס בשנת 1931. בילדותו אמנם רצה לנגן סקסופון אולם מכיוון שהוריו לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש עבורו סקסופון הוא נאלץ להסתפק בטרומבון של אביו וניגן עליו כמה שנים ואף בתזמות בית הספר התיכון בו למד. הרעיון להפוך למוסיקאי מקצועי כלל לא עלה בדעתו. לאחר שסיים את לימודיו הצטרף לחיל האויר של הצבא האמריקני ושם, במועדון השירות מצא סקסופון טנור, והחל ללמוד לבד לנגן בו. הנגינה העירה בו שוב את חיידק המוסיקה ולאחר שחרורו מהצבא נסע לבוסטון שם למד במשך שנה בבית ספר למוסיקה (לימים: Berklee) ואח"כ חזר לטקסס והצטרף לתזמורת R&B כמו רבים מהמוסיקאים באותה תקופה.

הנגינה בהרכב R&B ודאי תרמה רבות להגבשות סגנונו ולפיתוח הצליל הגדול והחזק המאפיין אותו, אולם לאחר זמן, כשיבש מעיין ההופעות של הלהקה, מצא את עצמו מובטל וחיפש כיוונים חדשים, לאו דווקא בתחום המוסיקה.

הוא עבד כמכונאי ואח"כ כפקיד דואר, ומדי פעם הצליח למצוא מקום להופיע בו אך לא היה בכך די כדי להתפרנס. בסופו של דבר, כאשר כבר כמעט אמר נואש מלמצוא פרנסה בנגינה, נסע ל New York ושם הצטרף להרכב של הפסנתרן Horace Parlan, שהיה גם הפסנתרן שלMingus וסידר ל Booker Ervin בחינה אצל הבסיסט האגדי, שמאד אהב את מה ששמע וצירף אותו להרכב שלו. Booker Ervin ניגן עם Mingus משנת 1959 ועד 1962 וניתן לשמוע אותו באלבומים רבים של Mingus בלייבל Atlantic:

Blues and Roots, Ah Um!, Mingus in Antibes, Mingus Oh Yeah!.

Ervin פיתח צליל מאד ייחודי, כזה שכל אחד שישמע אותו לפחות פעם אחת לעולם לא ישכח את האופן בו הוא דוחף את הצליל האחרון ואז נותן לו ליפול ולגווע, מה שיוצר אפקט של זעקה / בכי (טוב אני מודה, קשה להסביר את זה – פשוט חייבים לשמוע) והמוסיקה הפתלתלה של Mingus ממש מרגישה כאילו נכתבה בשבילו.

בשנת 1961 הוציא Ervin את האלבום That's It! בלייבל Candid ובתקופה שלאחר מכן ניגן כ SideMan בהקלטות של Horace Parlan, Roy Haynes עבור הלייבל Blue Note וכן ניגן עם Randy Weston באלבום המופת שלו: African Cookbook.

התקופה המשמעותית הבאה בקריירה המוסיקלית של Booker Ervin היתה החתמתו בלייבל Prestige שם הוציא בין השנים 1964-1966 מספר אלבומים נהדרים תחת שמו, כמו:

The Song Book, The Blues Book, The Freedom Book, The Space Book, Heavy!!!

ברובם ניתן לשמוע את Richard Davis בבס ואת Alan Dawson בתופים מראים מהי נגינת צוות ש"יושבת" טוב.

בנוסף יצא ב Prestige אלבום נפלא בשם Setting The Pace המכיל הקלטה שנעשתה בהופעה בגרמניה בשנת 1965 עם לא אחר מאשר Dexter Gordon, אשר היה אחת ההשפעות החזקות על Booker Ervin, ומרתק לשמוע את השילוב ביניהם.

האלבומים הללו ב Prestige היו, לטעמי, פסגת הקריירה המוסיקלית של Booker Ervin. הוא נשמע במיטבו, הצליל שלו גדול, חזק, מאד בלוזי ובעיקר מאד מזוהה, והמוסיקה – פשוט Booker Ervin... זאת אומרת, הוא מנגן הרבה סטנדרטים, אבל הם לא נשמעים חבוטים ומשומשים, אלא מקבלים גוון מאד מיוחד, והבלדות, אח הבלדות... בקיצור - Booker Ervin.

לאחר מכן חזר להקליט ב Blue Note אלבומים נוספים (ומאד Blue Note-ים באופיים) כגון:

Structurally Sound, Tex Book Tenor, Booker n' Brass ו The In Between.

בניגוד לחזותו הגברתנית והקשוחה היה Ervin אדם ביישן ורגיש, אשר לכל מי שעבד עמו היו רק דברים טובים לומר עליו.

בשנת 1970, בגיל 39 בלבד, נפטר Booker Ervin ממחלה.

הערה: זו כמובן איננה דיסקוגרפיה מלאה וממצה (רחוק מכך) אבל יש כאן כמה קצוות חוטים מעניינים שכדאי למשוך

Booker Ervin with Ted Curson playing "Milestones"

ושוב - טעימה קטנה מהכשרון של האיש.
מי שיכול לעזור בזיהוי של שאר הנגנים, שלא יתבייש