פסטיבל הג'אז ירושלים 2016

ענת פורט וג'ו מרטין
צילום: קביליו

יום רביעי בערב, נוסעים לירושלים לערב הפתיחה של פסטיבל הג'אז. בחוץ גשם ורוחות עזות ובאוטו הופעה של חמישיית Miles Davis ב Olympia עם Coltrane, Wynton Kelly, Paul Chambers ו Jimmy Cobb.

הדרך התארכה מהצפוי ולצערי פספסתי את ההופעה של Jeff Ballard עם Chris Cheek אבל לפחות הספקתי לשמוע חצי מהסט של רביעיית Mark Turner. (Turner בטנור, אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים). אני חייב לומר שיצאתי ברגשות קצת מעורבים. Turner נגן ענק, וגם הדיסק של הרביעייה שלו, Lathe Of Heaven משובח ברמות. אבל במקום בו עמדתי (מחוץ לגלריה לאומנות סוריאליסטית שהיתה דחוסה עד אפס מקום) הצלילים של Turner לא ממש התחברו לי והרבה מהזמן הרגשתי שהוא משוטט ללא כיוון וללא מטרה. בסולואים של אבישי החיבור היה לי הרבה יותר פשוט.

Mat Maneri and Lucian Ban

צילום: קביליו

אחרי ההופעה מיהרתי לתצוגת מנורות החנוכה (ללא ספק הלוקיישן היפה והמיוחד ביותר בפסטיבל) לתפוס את קצה הדואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mat Maneri. ל Mat Maneri התוודעתי רק לאחרונה. הוא נגן כינור וויולה אמריקאי, בנו של הסקסופוניסט Joe Maneri (וגם השתתף בכמה אלבומים של אביו) וכמו אביו גם הוא מסתובב באזורי ה Free Jazz והאלתור הקבוצתי. ביחד עם Lucian Ban, פסנתרן שמוצאו מרומניה, הם הוציאו אלבום ב ECM שנקרא Transylvanian Concert שמתעד קונצרט מכשף שנתנו השניים ב Targu Mures, האיזור בו גדל Lucian Ban.

קשה מאד להגדיר את המוסיקה שהם עושים. זה לא ממש ג'אז As we know it אבל בהחלט מוסיקה מאולתרת שמתכתבת עם מוסיקה קלאסית, ג'אז, בלוז ומוסיקת עם רומנית וצוענית. ההרכב פסנתר/ויולה זורק אותך מיד למוסיקה קאמרית אבל המוסיקה שהצמד הזה מנגן הרבה פחות נוחה לעיכול ומצריכה פתיחות והתמסרות וזה בדיוק מה שקרה לי בשלושת הקטעים בהם נכחתי. הרפיתי מן הדעות הקדומות, הנחתי את הציפיות בצד, התמסרתי לחלוטין לחוויית הרגע והצלחתי להתחבר ולהיות חלק מהקסם הזה.

חגיגה (טל רונן, יונתן וולצ'וק, חגי אמיר, אלון פרבר ותום אורן)
צילום: קביליו

משם הלכתי לגלריה לאומנות ישראלית לשמוע את שישיית "חגיגה". אלון פרבר (שמנגן גם באורקסטרא של אבי לייבוביץ') והמתפף ונגן כלי ההקשה דני בנדיקט הקימו את ההרכב הזה לפני כ-15 שנים ומלבדם ומלבד חגי אמיר שמנגן בסקסופון אלט הנגנים בו מתחלפים. אני חושש שהפעם האחרונה ששמעתי את ההרכב הזה היתה באילת לפני בערך 10 שנים, וכבר אז הוא השאיר עלי רושם עז גם בלחנים וגם מבחינת האנרגיה על הבמה. מאז לא יצא לשמוע אותם בהופעה חיה.

בהופעה בירושלים הם השיקו את אלבומם השלישי New Directions. ההרכב שנגן בהופעה שונה מההרכב שניגן באלבום: אלון פרבר בסופרן, חגי אמיר באלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון (באלבום מנגן עודד מאיר), תום אורן בפסנתר (באלבום מנגנים, לסירוגין, גדי להבי ותומר בר), טל רונן בבאס (באלבום מנגן אסף חכימי) ודני בנדיקט בתופים וכלי הקשה.

שישיית חגיגה
צילום: קביליו

לא לחינם ההרכב הזה שורד כל כך הרבה זמן. המוסיקה מקורית, מרתקת מעובדת ומתוזמרת לעילא, שואבת השראה ממוסיקה ישראלית ומזרח תיכונית אך הסאונד הכללי מאד מיוחד, עכשווי, בועט ולא מתחנף לאוזן הישראלית. הנגנים (גם באלבום וגם בהופעה) מעולים אחד אחד והעובדה שכל אחד מהם מאלתר בסגנון שונה מהאחרים עושה את ההבדל בין ההרכב הזה להרכבים אחרים.

אתם יכולים לשמוע את האלבום החדש במלואו כאן. כדאי לכם.

אחרי שישיית חגיגה הלכנו לשמוע את הפסנתרנית הנפלאה ענת פורט בדואט עם הבאסיסט Joe Martin (שאך שעה קלה לפני כן ניגן עם Mark Turner). Joe Martin הוא אחד הבאסיסטים הנחשבים והעסוקים בסצינה הניו-יורקית. ענת פורט חיה בישראל ומופיעה בכל העולם ומאחוריה שלושה אלבומים מעולים ב ECM. בכלל הפסטיבל השנה די עומד בסימן ECM. ולא, אין לי שום בעיה עם זה.

ג'ו מרטין
צילום: קביליו

היא ומרטין הכירו בקולג' בבניו ג'רזי לפני 25 שנים אבל לא ניגנו הרבה מאז, וההופעה הזו באה לאחר חזרה אחת קצרה מאד. אף על פי כן, וכמו שקורה לא אחת אצל מוסיקאים גדולים, הרעננות שבמפגש מניבה תוצאות מעולות.

את ענת הכרתי מהאלבומים שלה (אני עוד זוכר ששפשפתי עיניים בהשתאות כששמעתי על פסנתרנית ישראלית שמוציאה אלבום ב ECM (A Long Story) עם לא אחר מאשר Paul Motian הענק), וכבר מההאזנות הראשונות היה ברור שיש כאן כשרון עצום. מוסיקאית רגישה עם יכולת  הבעה נדירה שהולכת בדרך משלה (אבל עומדת על כתפי ענקים...). בהמשך הגיעו עוד אלבום טריו (And If) ואחריו אלבום רביעייה עם Gianluigi Trovesi הנפלא (Birdwatching).

ההופעה נפתחה עם שני קטעים מקוריים של ענת: Song Of The Phoenix ו Jumpin' in (את שניהם אפשר לשמוע באלבומה האחרון, Birdwatching). עד כמה שהקטעים הללו עובדים מצויין באלבום, בהופעה הם נטענים באנרגיה אחרת, ממש מהפנטת. אחריהם ניגנו קטע של Joe, גם הוא במוטיב ציפורים, שנקרא Two Birds. 

הקטע הבא היה סולו מקסים של Joe Martin ואחריו עוד קטע של ענת בשם Something 'bout camels (מתוך And If, אלבומה השני)

ענת פורט
צילום: קביליו

אז הגיע תורה של ענת לנגן קטע סולו, והיא הגישה ביצוע מהמם ל "אגדת דשא" של שלום חנוך (לפני כמה שנים הופיעה רביעיית ענת פורט, עם Gianluigi Trovesi, במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב עם תוכנית שלמה של מחווה לשלום חנוך). אחרי הסולו המופלא הזה הם ניגנו את Blues In Motion של Charlie Haden שיושב על הסגנון של ענת כמו כפפה (הקטע נוגן במקור על ידי פסנתרנית פנטסטית אחרת, Geri Allen, בטריו עם Charlie Haden ו Paul Motian)

ההופעה הסתיימה בקטע Melida של Joe Martin והשאירה אצל כולנו רצון לשמוע עוד מהמוסיקאים המצוינים האלה. אני בוודאי אלך לשמוע עוד את ענת פורט בלייב.

למי שזקוק להיכרות עם המוסיקה של ענת, אני ממליץ בכל לב לבקר בדף ה SoundCloud שלה ולשמוע קטעים מאלבומיה. 

בנוסף, במגזין המוסיקה "קולומבוס" פורסם החודש ראיון שערכה עמה תום יוגב.

Degibri Big Band

השמועה עשתה לה כנפיים: אלי דג'יברי הקים ביג-בנד עם מיטב המוסיקאים והם מנגנים רפרטואר ביג בנד קלאסי. בניו יורק יש מסורת של הופעות ביג בנד בימי שני בערב. כך היה ב Village Vanguard  משך כשלושים שנה עם תזמורת הכוכבים של Mel Lewis ו Thad Jones (ועד היום עדיין מנגן שם בכל יום שני ביג בנד מצוין עם מיטב הנגנים הניו יורקיים,  שממשיך את המסורת ומנגן את העיבודים המקוריים של Thad Jones) וכך גם ב Jazz Standard, שם מנגנים בימי שני ה Mingus Big Band. אבל בתל אביב ? וואו. מי היה מאמין שדבר כזה אפשרי בכלל שלא במסגרת הפקה חד פעמית לפסטיבל.

אבל השמועה התעקשה וסיפרה גם שאלי עצמו מנגן בריטון סקסופון בביג בנד. לפני חודש הם הופיעו לראשונה בבית העמודים למשך שני ערבים בלבד. חבר שהיה שם סיפר שהיה מדהים. הוא גם צירף קטע וידאו שלא הותיר מקום לספק. החודש, שוב הגיע הביג בנד לשני ערבים בבית העמודים. הפעם לא היה לי ספק שאהיה שם.

כך הגענו מ', שותפתי לעבודה, ואני, לבית העמודים, המתנו בחוץ הקר עד שיכניסונו, והצטופפנו עם עוד כארבעים מאושרים אחרים שזכו להיכנס למועדון.

למי שאינו מכיר את בית העמודים - מדובר בבר קטנטן (2 חדרים) ברחוב רמב"ם 14 בתל-אביב, שמארח מדי ערב, ששה ערבים בשבוע (חוץ מימי שישי), את מיטב נגני הג'אז המקומי. ההופעות  בדרך כלל בלי תשלום, התפריט צמחוני והאווירה חמה וביתית (כיפאק ליעל ! הי-הו !). הדגש כאן הוא ללא ספק על המוסיקה ועל מתן בית מכובד ומכבד למוסיקאים שמגיעים לכאן מדי ערב (רבים מהם גם בערבים שאינם מופיעים בהם).

בינתיים המוסיקאים התמקמו: דג'יברי האלוף בבריטון, חגי עמיר האדיר באלט, יובל דרבקין ויונתן יודקוביץ' (מת על הסולואים שלו) בטנור, עודד מאיר ויונתן וולצ'וק בטרומבון, גרגורי ריבקין (חבל על הזמן, איזו חצוצרן פגז) ואבישי כהן (טאדאם ! איזו הפתעה נעימה !) בחצוצרה, עומרי מור בפסנתר, ברק מורי בבס ואביתר סליבניק בתופים.

ואז זה התחיל: הקטע הפותח מתוך Atomic Basie של Count Basie הרים את התקרה של בית העמודים והציג את עומרי מור בתפקיד הרוזן. הביג בנד נשמע.... פצצה אטומית, אין לי מילה אחרת. סווינג מטורף, עיבוד נאמן למקור, דינמיקה וויבראטו כנהוג בתור הזהב של הביג בנד'ז, גם הסולואים היו נאמנים למקור (אם כי יותר ארוכים וקצת יותר מודרניים מהנהוג באותה תקופה).

משם המשיכו עם עוד קטעים של Glenn Miller, Duke Ellington, Quincy Jones ואפילו של Jason Lindner.

לכל החגיגה הזו הצטרפו אנה טבצ'ניקוב ואלון אולארצ'יק בשירה (כל אחד בשני קטעים, אחד מהם משותף) ולבסוף התארחו גם אילן סאלם ואיתי קריס (שנים לא שמעתי אותו מנגן. איזה כשרון ואיזו יכולת מופלאה) בחלילים עם ביצוע מעיף ל  Soul Bossa Nova.

כולם, אבל פשוט כולם, ניגנו נהדר כהרכב אבל לא פחות כיף היו הסולואים שהוציאו מהנגנים סולואים מסורתיים יותר מהחומר שהם מנגנים בדרך כלל. כמתחייב מהסגנון. היו גם מיני Battles של ריבקין / אבישי ושל סאלם / קריס. תענוג לאוזניים. בחוץ אמנם היה קר וגשום אבל בפנים פשוט בערה אש.

מ', שכבר התלוותה אלי בעבר למספר הופעות טובות, הודיעה בפנים קורנות מאושר שהיה זה ערב הג'אז המוצלח ביותר שחוותה. היום בעבודה שמענו כל הבוקר את הביג בנד של Basie. מה צריך הבנאדם יותר מזה ?

אני מאחל לדג'יברי, לנגנים, לבית העמודים ובעיקר לנו – שההופעות האלו יסמנו את תחילתה של מסורת של ערבי ביג בנד קבועים לפחות כמו זו של ניו יורק. שהרי מבחינת הרמה והביצוע – אין לנו מה להתבייש.

סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל

פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר

משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר

משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים

החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy. 

יונתן אבישי

יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן

אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.

ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.