Zorn/Lewis/Frisell - News For Lulu

איזה כיף לגלות מוזיקה חדשה, שלא רק שלא שמעתי עד כה, אלא אפילו לא ידעתי על קיומה.

לפני כמה ימים, באחד הבליינפולדים שרצים אצלנו בווטסאפ, נשלח קטע מתוך אלבום של הרכב שנקרא Sonny Clark Memorial Quartet שנקרא Voodoo. האלבום הזה, שהוקלט בלייבל BlackSaint בשנת 1985 מוקדש למוזיקה של הפסנתרן Sonny Clark וחברי הרביעייה הם John Zorn באלט, Wayne Horvitz בקלידים, Ray Drummond בבאס ו Bobby Previte בתופים.

הקטע הזה, ובמיוחד הנגינה של Zorn המוקדם (עוד לפני תקופת Tzadik) הפילו אותי לקרשים. פשוט לא הייתי מעלה בדעתי שזה זורן. גם מבחינת בחירת הקטע וגם מבחינת הנגינה. אז הלכתי לבדוק אם זו יציאה חד פעמית או שלזורן המוקדם יש עוד הקלטות כאלה.

ולמרבה השמחה מצאתי שלזורן היתה שלישייה מקסימה עם George Lewis בטרומבון ו Bill Frisel בגיטרה, שהקליטה עבור הלייבל HatHut אלבום שכולל קטעי hard-bop נפלאים של Kenny Dorham מתוך האלבום Afro-Cuban, של Sonny Redd מתוך האלבום Shades Of Redd, ומבחר קטעים מתוך אלבומים שונים של Sonny Clark ושל Hank Mobley.

האלבום נקרא News For Lulu (על שם לחן של sonny Clark) והוא הוקלט באולפן בשווייץ, ובסופו שלושה קטעים שהוקלטו יומיים לאחר מכן בהופעה בפסטיבל ג'אז בשווייץ.

הנה, למשל, KD's motion של Kenny Dorham (המקור ואחריו השלישייה דנן):

והנה  News For Lulu המקורי ולאחריו בביצוע של זורן/לואיס/פריזל:

איזה אלבום כיפי. מצד אחד הלחנים הכי hard bop ומצד שני – הנגינה, ההרכב (ללא כלי הרמוני, כי Frisel לא טורח לנגן את ההרמוניה) והאלתור - שהם ממש לא מה שהיית מצפה לשמוע באלבום hard bop - אבל בכל הם כל כך מתאימים, גם אם, ואולי דווקא בגלל, שהם מותחים את הגבולות. 

וכאילו לא די בכך, קיים גם אלבום נוסף שמתעד שתי הופעות חיות בצרפת ובשווייץ ב 18-19 בינואר 1989 ונקרא More News For Lulu. הקטעים ברובם נוגנו גם באלבום האולפן אבל יש גם כמה תוספות, כגון: Gare Guillemins של Misha Mengelberg ו Minor Swing של האורגניסט John Patton.

ועוד אחד אחרון לפני סיום, This I Dig Of You שמופיע באלבום Soul Station של Hank Mobley:

אפשר להאזין לשני האלבומים במלואם כאן:

https://www.youtube.com/playlist?list=PLSq3V2aogRPha8ZB6WwqjR6EH-JhI6uDF
https://www.youtube.com/playlist?list=PLmfimkO-Ujo5wV0-73TQ-Oas9xf2RY0PE

ותודה מיוחדת לחברי היקרים ב"פורום שקשוקה" ששומרים אותי ערני ומעודכן, גם אם 30 שנים אחורה.

McCoy Tyner - Guitars

אחרי שנים ארוכות של שגרה משעממת למדי מצדו של הפסנתרן McCoy Tyner מגיע סוף סוף פרוייקט מעניין שלו. Tyner שהיה הפסנתרן ברביעייה "הקלאסית" של John Coltrane פיתח כבר בתחילת שנות ה- 60 את הסגנון הייחודי שלו ומאז הקליט לא מעט עם כל ה"מי ומי" בעולם הג'אז. הוא הקליט הרבה מאד חומר מקורי שלו אך לא באמת הצליח להשתחרר מצלו הענק של Coltrane. התחושה שלי היא שמסוף שנות ה- 70 הוא גם הפסיק לנסות.

בכל מקרה, באלבום עליו אני כותב, הוא כבר לא מנסה להשתחרר מעברו המפואר והוא מנגן, לצד 3 קטעים מקוריים שלו מתוך האלבום המפורסם ביותר שהוציא The Real McCoy, גם מספר לא מבוטל של קטעים מתוך הרפרטואר של Coltrane. אז מה מיוחד כל כך באלבום הזה אתם שואלים ? ובכן – ההרכב.

לצד Tyner מנגנים Ron Carter בבאס ו Jack DeJohnette בתופים ושניהם כמובן מצויינים. אבל החידוש הוא בסולנים שכולם גיטריסטים. כן כן. שמעתם נכון. Tyner הלך על אלבום של רביעייה (עם כמה דואטים) בחר מספר גיטריסטים והקליט עם כל אחד מהם 2-3 קטעים.

הגיטריסטים שנבחרו לפרוייקט הם John Scofield, Marc Ribot, Bill Frisell, Derek Trucks ו Bela Fleck שמנגן בבנג'ו.

מכיוון שלכל אחד מהם סאונד שונה, תפיסה מוסיקלית שונה וסגנון נגינה שונה – התוצאה מאד מגוונת ומאפשרת לקבל תמונת רוחב של מגוון סגנונות על הגיטרה, לשמוע גישות שונות לאלתור ולצליל ולהנות ממנעד רחב של אינטראקציות בין הגיטרה לבין יתר ההרכב. Tyner מצידו נותן הרבה מאד מרחב לגיטרה וברוב האלבום הוא בכלל בתפקיד המלווה, אותו הוא כה מיטיב למלא. Tyner היה ונשאר פסנתרן אדיר שיודע לקחת סולו ולהרים איתו את הקטע ומלווה אדיר שיודע לתמוך בסולנים אותם הוא מלווה. למרות שאין בנגינה שלו שום דבר חדש או מפתיע אני פשוט מתמוגג כשאני שומע אותו מנגן את הקטעים הכל כך מוכרים שבאלבום כי אחרי כל כך הרבה פסנתרנים שמנגנים בסגנון Tyner טוב לשמוע שהמאסטר עדיין נשמע יותר טוב מכולם.

Marc Ribot מנגן עם Tyner 2 דואטים של אימפרוביזציה חופשית, שאני, כמי שבדרך כלל לא כל כך מתחבר לגיטריסט הזה, דווקא מאד אהבתי. בנוסף הוא מנגן את Passion Dance של Tyner מתוך האלבום ב"הא" הידיעה של Tyner משנת 1967, הלא הוא The Real McCoy, וכן את 500 Miles. למי שלא מכיר, Ribot הוא גיטריסט מאד לא שיגרתי והגיטרה שלו נשמעת בהתאם: מיללת, מנסרת, עם הרבה דיסטורשן ואפקטים אבל גם עם הרבה space בכלל מדובר בנגינה מאד ייחודית. למרות המעמד המכובד והמארחים בעלי השם הוא לא מנסה להתחנף ל"גדולים" ושומר על זהותו המוסיקלית העצמית. זה לא תופס את האוזן מייד (כמו גיטריסטים אחרים כאן) אבל בהחלט מעניין.

אחריו עולה לנגן John Scofield המצויין. הסגנון והצליל כאן אחרים לגמרי. שילוב אדיר של נגינת גיטרה מודרנית ונגיעות של גיטרה ג'אז א-לה Grant Green הגדול. Scofield מנגן את Mr. P.C. של Coltrane ואת Blues On The Corner אף הוא מתוך האלבום The Real McCoy.

המוסיקאי הבא שנקרא לעמדת הגיטריסט, Bela Fleck, מנגן דווקא בבנג'ו. כלי מאד נפוץ בימיו הראשונים של הג'אז (בסגנון הדיקסילנד) ומאד לא נפוץ כיום. סגנון הנגינה והצליל של Fleck אינם מזכירים במאומה את נגינת הבנג'ו של נגני הדיקסילנד ולי הבנג'ו מזכיר דווקא את העוד במיוחד בקטע Trade Winds. מלבד הצליל הייחודי מביא איתו Fleck להקלטה גם 2 קטעים מקוריים (Trade Winds ו Amberjack) ומנגן גם את My Favorite Things – אחד הקטעים הכי מזוהים עם Coltrane.

הגיטריסט הבא בתור, Derek Trucks, איננו "גיטריסט ג'אז" אבל ההגדרות הללו הרי כבר מזמן לא מעניינות. הוא צעיר הנגנים כאן ומביא עמו נגינה בלוזית עם צליל "מלוכלך" שמצליחה להתאים את עצמה גם להרכב המאד ג'אזי הזה. הוא מנגן את Slapback Blues ואת Greensleeves שזכה לתחייה מחודשת בזכות Coltrane.

אחרון חביב הוא הגיטריסט Bill Frisell, ללא ספק אחד מענקי הגיטרה היום. סגנונו ייחודי וניתן לזיהוי מיידי, הרבה בזכות הפרייזינג שלו והמשחק התמידי עם הדינמיקה של הצליל. Frisell מנגן כאן את Contemplation הנהדר של Tyner (גם הוא מתוך האלבום The Real McCoy) את Boubacar (בדואט עם Tyner) ואת Baba Dream שניהם מחווה לגיטריסט Boubacar Traore (הקטע הראשון הולחן על ידי Traore עצמו והקטע השני על ידי Frisell).

לדיסק מצורף גם DVD מושקע מאד ובו קטעי ודיאו מהאולפן המתעדים כל אחד מהגיטריסטים בקטע אחד שהוקלט בדיסק וכן את השיחות שלפני ההקלטה בין הנגנים. זהו אחד ה DVD-ים הבודדים שאני מכיר בו קיימת אופציית ה Angle המאפשרת מעבר בין 6 תצוגות שונות (רגילה, מסך מחולק, כל אחד מהנגנים בנפרד) וכך ניתן לעקוב אחרי כל אחד מהנגנים בנפרד. האלבום יצא לפני כחודשיים בלייבל Half Note.

The Paul Motian Trio

אני לא ממש בטוח איזו מהתכונות באופיו המוסיקלי של המתופף Paul Motian, גורמת לכך שטריו בהשתתפותו הופך לחוויה שמגיעה לגבהים חדשים ויוצרת אצל המאזין רושם מוסיקלי חזק ועמוק. עם זאת, אני בטוח שמלבד לכשרון הנגינה ולהבנה המוסיקלית שלו, האיש הזה ניחן בנדיבות ביכולת הכאילו ברורה מאליה - להקשיב.

ההיכרות הראשונה שלי עם Paul Motian היתה בהאזנה לטריו של Bill Evans עם Scott LaFarro. ללא ספק אחד מהרכבי הטריו הקלאסי (באס-פסנתר-תופים) הטובים ביותר שידע עולם הג'אז. הטריו הזה (ששווה פוסט ארוך בפני עצמו) שינה את כללי המשחק ונתן ביטוי שווה לבאס ולתופים. לא עוד פסנתר בליווי באס ותופים אלא שלוש צלעות של שלכל אחת מהן תפקיד מרכזי בצליל הכולל של ההרכב. כבר אז, אצל Bill Evans הגדול ניתן היה לשמוע ש Paul Motian הוא מתופף מסוג אחר. אחד שבא להחליף רעיונות, שמסוגל לתפקד מצויין גם אם באופן שקט מינימליסטי, אחד שבא לנגן ולא רק ללוות.

שנים אחר כך בא הטריו של Paul Bley עם Charlie Haden ו Paul Motian, ולקח את הטריו הקלאסי עוד צעד אחד קדימה, חלוקת התפקידים המסורתית נעלמה כאן, הטריו הזה חגג את החופש היצירתי של חבריו ואפשר להם לבטא מקצבים, משקלים ולחנים משוחררים יותר ששידרגו לחלוטין את החויה המוסיקלית שניתן לקבל מטריו קלאסי, ולטעמי אפילו הגדירו אותו מחדש.

ואז יצא לי לשמוע את הטריו של Paul Motian עם Joe Lovano בסקסופון ועם Bill Frisell בגיטרה באלבום I Have The Room Above Her ומה אומר לכם ? Paul Motian עשה זאת שוב.

למרות שבאופן אישי אני לא מת על Joe Lovano (ושמעתי אותו לאחרונה פעמיים, גם בתל אביב וגם באילת – הוא היה פשוט מאכזב) וגם המוסיקה של Frisell אינה כוס התה שלי, כאן מדובר ביצירה שהיא הרבה מעבר ל Lovano או ל Frisell. המונח "טריו" מקבל כאן את משמעותו האמיתית. אתה לא מקשיב לכל אחד מהנגנים בפני עצמו, אין כאן עניין של סולואים אלא נגינה משותפת, בו זמנית, שבה כולם מנגנים סולו ומלווים אחד את השני כל הזמן. הסולו הופך לליווי והליווי הופך לסולו, והם נשזרים זה בזה ללא הפסקה עד שכבר לא חשוב להבדיל ולהבין מי מנגן מה. אתה פשוט יושב ומקשיב למכלול המוסיקלי.

יתר על כן, למרות שבאופן הרגיל, איני נמנה, כאמור, על מעריצי Lovano ו Frisell, הרי שכאן נדמה שהם עוברים ל mode אחר, שהדבר העיקרי שמאפיין אותו זו התקשורת הפתוחה ביניהם. הגם שמדובר ב"כוכבים" (במושגים של ג'אז) שאינם נטולי אגו (בלשון המעטה), הרי שכאן הם פשוט מניחים את האגו בצד ונותנים למוסיקה את מרכז הבמה. האופן שבו הם משתלבים זה ברעיונותיו של זה, ומסייעים אחד לשני להישמע מצויין הוא לא פחות ממעורר השתאות.

ועוד לא דיברנו על Paul Motian, האיש שכבר למעלה מ- 20 שנה מאחד מסביבו את הטריו המופלא הזה וגורם לו להישמע כל כך חי ודינמי וגם אחראי להלחנת רוב החומר.

Motian רב הנסיון הוא בן 76 כיום אבל נדמה שהוא רק משתבח עם השנים. הוא כבר מזמן לא מתופף במובן הרגיל של המילה, אלא מוסיקאי שמצליח להוציא מהתופים קשת שלמה של צלילים ותחושות (בצדק רב ה N.Y Times כינה אותו: "Rhythm Melodist") ומעל לכל הוא מוסיקאי שמיטיב לתקשר עם שותפיו ומצליח לשמש הלב הפועם בגוף הטריו. לפעמים נדמה שהגדולה של Motian היא לא במה שהוא מנגן, אלא דווקא במה שאינו מנגן, כי Motian יודע להשתמש בהפסקות, בהשהיות ובהדגשות בצורה מבריקה ולנגינה שלו יש חיים משל עצמה.

בראיון שנתן בשנת 2005 ל AllAboutJazz, סיפר Motian על אופן הנגינה והאלתור שלו:

“Everything comes from the sound. It’s in the sound. It’s in the sound of my drums. It’s in the sound of whatever I’m hearing,” Paul Motian says describing his unique musical style. “I don’t have any idea what I’m doing, what I’m going to do. I don’t plan. I’m playing off of the other people I’m playing with. I’m getting my ideas from the other people I’m playing with…I’m getting my ideas from the sound - the sound of the drums. That’s really the most important thing.”

אגב, העדרו של הבאס אינו מורגש מכיוון ששלושת הנגנים מכסים את כל המנעד (Lovano בטנור מנגן חלק ניכר מהזמן אי שם במרומי הרגיסטר הגבוה ואילו Frisell ו Motian שומרים בלי שום בעיה על מנעד נמוך מלא ועשיר) כך שהחלק התחתון אינו חסר מאום. (להשלמת התמונה אציין כי יש להרכב הזה הקלטות מצויינות גם ברביעיה עם באסיסטים כ Charlie Haden ו Marc Johnson – אבל הפעם אנו בענייני טריו).

אני מתנצל מראש אם התיאורים הם די אמורפיים, אבל גם המוסיקה כזו. החומר, הקצב והמשקל חופשיים למדי ונראה שכל אחד מהמוסיקאים יכול לקחת אותם לאיזה כיוון שירצה, ויותר מכך – הוא יכול להיות סמוך ובטוח ששאר חבריו להרכב ילכו לשם יחד איתו.

מכל מקום, האלבום הנ"ל מייצר קסם מוסיקלי יוצא דופן. מדובר אמנם במוסיקה חופשית, אך מאד אסתטית ונגישה. אני לא בטוח שכולם יסכימו שהמוסיקה הזו נופלת בקטגוריית ה- Free Jazz, אבל כנראה שזה בדיוק העניין ב free...

רק לאחר ששמעתי לראשונה את האלבום הסתבר לי שהטריו המופלא הזה הקליט אלבומים רבים במשך למעלה מ- 20 שנות פעילותו, בתחילה ב ECM לאחר מכן בלייבל האיטלקי SoulNote אחר כך בלייבל Winter and Winter ובשנים האחרונות שוב חזר להקליט ב ECM. לשמחתי איני מכיר כמעט אף אחת מההקלטות הללו כך שהאלבום הזה מהווה עבורי נקודת פתיחה למסע מענג בעקבות הטריו הזה.

אגב, בגיליון אוגוסט 2007 של JazzTimes פורסמה כתבה גדולה שהוקדשה ספציפית לטריו הזה – התקציר כאן.

לראיון המלא של Motian ב AllAboutJazz

לכתבה שהקדיש ה N.Y. Times ל Motian

Paul Motian trio / I Have The Room Above Her
(ECM 2005)
Paul Motian, Joe Lovano, Bill Frisell.