Lee Morgan - The Sidewinder

 

לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב פוסט על האלבום הזה מתוך ההנחה שאין מי שמתעניין בג'אז שלא מכיר אותו, או לפחות את קטע הנושא שלו – The Sidewinder. אבל הנחת המוצא שלי, מסתבר, כבר לא רלוונטית. אז הנה ההזדמנות לכתוב על האלבום הנפלא הזה.

בשנת 1963 היה Lee Morgan כבר בשלב הקאמבק בקריירה הקצרה שלו. הוא פרץ באמצע שנות החמישים כשהיה רק בן 18 והיה חבר בביג בנד של  Dizzy Gillespie. משם נסללה דרכו להקליט כתריסר אלבומים בהובלתו בלייבל Blue Note (ועוד כמה אלבומים בלייבלים אחרים) ולהשתתף כסיידמן בעוד אלבומים רבים אחרים (אחד מהם – Blue Train, האלבום היחיד של John Coltrane כלידר בלייבל Blue Note). במקביל היה חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey משנת 1958, והיה גם זה שהביא את Wayne Shorter להרכב. Lee Morgan היה שגריר מובהק של סגנון ה Hard Bop, גם בנגינה שלו וגם בהלחנה ובכלל בגישה שלו למוזיקה, אבל בשנת 1961 הוא נאלץ לעזוב את ניו יורק ואת ה Messengers  וחזר לפילדלפיה לטפל בעצמו ובבעיית ההרואין שפיתח בינתיים.

כשחזר הוא היה צריך לכבוש בחזרה את מקומו בסצינת הג'אז שהשתנתה בינתיים. את מקומו ב Messengers כבר תפס חצוצרן מבטיח צעיר בשם Freddie Hubbard ואת הסגנון שהיה כל כך מזוהה עמו כבר שמעו פחות. אבל לי מורגן היה חדור מוטיבציה וכשרון והוא שכנע את החברים ב Blue Note לתת לו זמן אולפן. זמן האולפן שניתן לו ב 21.12.1963 הניב את האלבום The Sidewinder.

לצדו של Morgan מנגן Joe Henderson בטנור (זו היתה הפעם הראשונה שהם ניגנו ביחד. כמה שנים לאחר מכן Henderson ניגן באלבום נוסף של Morgan בשם The Rumproller ו  Lee Morgan ניגן כסיידמן ב Mode For Joe של Joe Henderson).

את הרית'ם סקשן איישו Barry Harris, Bob Cranshaw בבס ו Billy Higgins בתופים.

Morgan ו Henderson בהקלטת The Rumproller בשנת 1965

הם כמעט סיימו להקליט את האלבום אבל היו צריכים עוד קטע אחד, ואז לי מורגן יצא לשירותים. כשחזר, אחרי לא מעט זמן, הוא חזר עם The Sidewinder: קטע פאנקי, מאד קליט ורקיד בסגנון שונה משאר הקטעים באלבום, אבל דווקא זה מה שהזניק את מכירות האלבום לשמיים והוא היה לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בג'אז לאחר שהקטע The Sidewinder הגיע, באופן חריג מאד לקטע ג'אז, למקומות הגבוהים במצעדי הפזמונים הכלליים באותה תקופה.

אולי במקום שאני אספר לכם מה שקראתי על איך הוקלט האלבום, למה שלא תקשיבו לסיפורים מפיו של Bob Cranshaw שבאמת היה שם:

לו היה מדובר בהצלחה מסחרית בלבד לא הייתי שולח אתכם להאזין לאלבום המצויין הזה, שהוא מעולה בעייני גם בלי קשר לקטע הנושא שלו. כששומעים את הנגינה של Morgan באלבום אי אפשר לחשוד ולו לרגע שהוא היה בהפסקה ארוכה. בסך הכל חמישה קטעים בלבד (כולם פרי עטו של Lee Morgan) והשילוב בין Morgan ל Henderson עובד מעולה גם מבחינת הסאונד וגם מבחינת האנרגיה. שונה מאד מהשילוב Morgan/Shorter ויפה לא פחות. ותוסיפו לזה את Barry Harris שלשמוע אותו זו תמיד חוויה מתגמלת, במיוחד כשהוא מחוץ לאיזור הנוחות שלו 😊. ההקלטה הזו היא גם שיתוף הפעולה הראשון בין Morgan ו Billy Higgins, שהמשיך אחר כך בעוד אלבומים רבים.

האלבום הזה מיצב את Lee Morgan בחזרה במקום הראוי לו, בלב העשייה של לייבל הבית שלו Blue Note עם עוד עשרות הקלטות הן כלידר והן כסיידמן  והוא אפילו חזר לנגן עם ה Messengers לתקופה מסויימת.

בקיצור – הקשיבו נא לאלבום כולו ולא תצטערו.

אה, ואם אנחנו כבר מדברים על Lee Morgan תוודאו שסימנתם וי ברשימת הסרטים שאתה צריכים לראות על הסרט הדוקומנטרי שמספר את סיפור חייו המרתק והעצוב של גאון החצוצרה מפילדלפיה. הסרט נקרא I called him Morgan והוא זמין בנטפליקס.

-------

אם בא לכם, כתבתי ממש מזמן על ההקלטות המופלאות של Lee Morgan בין השנים 1956-1958. מוזמנים להציץ:

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958.html

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958-part-2.html

Daily album #2 - True Blue and Silver's Blue

From 1974 on Xanadu with an amazing lineup:
Al Cohn & Dexter Gordon - tenor saxophone
Blue Mitchell & Sam Noto - trumpet
Barry Harris - piano
Sam Jones - bass
Louis Hayes - drums
I love how they take the head and the tail of Art Blakey's Messengers "Lady Bird" (on Cafe Bohemia album) and play it simultaneously - saxes against trumpets.

A Disc Per Week #5

דיסק השבוע הוא בעצם פנינה נדירה. זהו אלבומו השני של החצוצרן Thad Jones עבור הלייבל Blue Note שהוקלט ב 14 ביולי בשנת 1956 ונקרא The Magnificent Thad. באותה תקופה ואף לאחריה ניגן Thad Jones בביג-בנד של Count Basie, דבר שעיצב את הקריירה המוסיקלית שלו, שכן Thad Jones לבד מהיותו נגן מופלא, עסק לא מעט בהלחנה, עיבוד ותזמור להרכבים גדולים.

אלא שלהבדיל מרובן המוחלט של הקלטותיו, האלבום הזה מוצא את Thad Jones בהרכב של חמישייה עם Billy Mitchell בסקסופון טנור, Barry Harris בפסנתר, Percy Heath בבאס ו Max Roach בתופים. למעט קטע אחד (If Someone Had Told Me) שמנוגן ברביעייה, ללא סקסופון.

לרוב, גם כש- Thad Jones הקליט בהרכבים קטנים, התחושה היא של הרכב גדול. זה נובע מהעיבודים האופיניים של Jones שמצליחים לתת גם להקלטה בשישייה סאונד שלם הגדול יותר מסכום חלקיו, אולם כאן הדגש הוא לגמרי על הנגינה היחידנית והרבה פחות על עיבודים ותזמורים ודווקא משום כך האלבום הזה כל כך יוצא דופן בנוף הקלטותיו של Thad Jones.

האלבום (בגרסת ה CD שלו) מורכב משבעה קטעים מתוכם חמישה סטנדרטים ושני קטעים נהדרים: Thedia ו Billie-Doo, הם פרי עטו של Thad Jones והם כל כך אופיניים לסגנון הכתיבה שלו שהוא אמנם פוסט בופ אבל שולח שורשים עמוקים וחזקים לבי-בופ.

בגרסת ה CD נכללת גם הקלטה של Something To Remember You By שנערכה פחות משבוע לפני כן בדואט משגע של Thad Jones (בחצוצרה עם סורדינה – "עמעם" בעברית) עם הגיטריסט Kenny Burrell.

Thad Jones היה חצוצרן אדיר, עם צליל ענק וחם שהצליח לבטא את אישיותו המקסימה והרגישה במוסיקה שניגן. הוא הפליא לנגן גם קטעי ביב-בופ מהירים (If I Love Again) גם וגם בלדות רכות (כגון: April In Paris הפותח את האלבום הזה, I've Got A Crush On You, ו- If Someone Had Told Me) למרות שהיכולת הטכנית שלו היתה גבוהה מאד, הוא אף פעם לא נשמע טכני אלא תמיד מאד מוסקלי ומלא רגש.

הנגינה של חבריו לצוות גם היא מצויינת. צליל הסקסופון של Billy Mitchell משתלב נהדר עם החצוצרה של Jones והליווי של Barry Harris בפסנתר אלגנטי כתמיד (אף אם קטעי הסולו שלו אינם פסגת הפסנתרנות). Percy Heath ו Max Roach עושים עבודה מצויינת ומאד דינמית.

להבדיל מהאלבום של השבוע שעבר, הפעם יש טיובים לרוב (למעשה של כל האלבום) אז תהנו (ואל תשכחו לסגור את הנגן שמספק את מוסיקת הרקע, בצד שמאל למעלה):

Dexter Gordon - April 1969

במשך 15 שנים, משנת 1962 ועד 1976, שהה Dexter Gordon באירופה. לא שהוא לא הצליח בארה"ב. להיפך - הוא זכה להערכה רבה בארה"ב והוציא תחת ידו ערימת אלבומים מצויינים (שהפכו לקלאסיקות) בלייבל Blue Note אבל באותה תקופה הקהל באירופה שיווע למוסיקאי ג'אז ו Dexter שהיה בסיבוב הופעות באירופה, גילה שהחיים שם יותר נוחים ויחס הקהל למוסיקאים הרבה יותר טוב. אז הוא החליט להישאר.

ל Dexter לא חסרה תעסוקה באירופה, הוא הופיע המון והקליט בלי סוף, ויעידו על כך עשרות האלבומים שהקליט (בעיקר עבור הלייבל SteepleChase). אבל באפריל שנת 1969 עשה Dexter גיחה קצרה לארה"ב וניצל את ההזדמנות להופיע מעט וגם להיכנס לאולפנים של Prestige.

במשך יומיים הקליט Dexter עשרה קטעים יחד עם Barry Harris בפסנתר, Buster Williams (המצויין !!) בבאס ו Al "Tootie" Heath בתופים. בחלק מן הקטעים הצטרף גם James Moody שהיה אחד הנגנים בהרכב של Dizzy Gillespie באותה תקופה, אבל טרם זכה להכרה נרחבת. הרעיון היה להקליט את Dexter שנחשב אז "כוכב עבר" בארה"ב עם James Moody הצעיר (בדומה להקלטה של Booker Ervin עם Dexter בגרמניה – למרות שבינינו, עם כל הכבוד ל James Moody, הוא עדיין לא Booker Ervin).

התוצאה יצאה כזוג אלבומים: Tower Of Power ו More Power שכללו, במעורב, את רובו של יבול ההקלטות של שני ימי הקלטות. (קטע אחד, Dinner For One Please James, לא יצא מעולם).

Dexter נשמע שם במיטבו, ושומעים שקצת התבגר ביחס לסגנון שאפיין אותו בתקופת Blue Note. הוא, כמובן, עדיין אותו Dexter, אבל הסגנון שלו עוד יותר Laid Back, הצליל יותר רך ונראה שהוא כבר לא מרגיש צורך להוכיח את עצמו כי הפראזות כבר לא רודפות אחת אחרי השניה בקצב שאין שני לו אלא משוחררות בקצב אנושי יותר שמאפשר למאזין להנות מהן עד תומן (ויש ממה) ולא להרגיש כל הזמן במרדף אחרי הרעיון הבא.

גם המלווים מתאימים לו כמו כפפה, מנגנים מאד אלגנטי ועושים הכל כדי לגרום לו להישמע במיטבו.

הקטעים עצמם מאד יפים (כגון: Lady Bird, The Rainbow People, ו Those were the days שחותם את האלבום הראשון ובנוסף: הביצוע הראשון המוקלט לקטע Fried Bananas).

כמו באלבומים אחרים בהם משתתפים כמה סקסופוניסטים, ניתן כאן לשמוע את ההבדל (העצום) בין Dexter ובין Moody כמעט בכל פרמטר אפשרי, ובכך ללמוד הרבה על הסגנון של כל אחד מהם.

סופו של דבר – מדובר בשני אלבומים מצויינים, אשר הביאו לקהל האמריקני (שלא זכה לשמוע באותו זמן את ההקלטות ב SteepleChase) את Dexter ה"חדש", ולמרות שההקלטות הללו לא החזירו לו את מעמדו הישן בארה"ב, כנראה שהיה בהן מספיק בשביל "לשמור על הגחלת" עד לחזרתו הסופית והמתוקשרת בשנת 1976, אבל זה, כמובן, סיפור אחר...

ולקינוח, וידאו של Dexter מאותה תקופה עם Al "Tootie" Heath בתופים ו Kenny Drew בפסנתר. אני לא בטוח לגבי זהות הבסיסט, אז אם יש לכם הצעות – נא לשלוח.