בכל יום זכרון, בשעות הקטנות של הלילה, כשכבר שבעתי מלשמוע שוב ושוב את "שירי יום הזכרון" ברדיו, אני מכבה את האור בסלון, שם את Ballad Of The Fallen ונותן לעצמי להתפרק.
נכון, אלו לא הנופלים "שלנו", ולמעשה מדובר במוסיקה עם אמירה פוליטית מובהקת (נגד מדיניות ההתערבות של ארה"ב) אבל מה זה משנה ?
המוסיקה, שחלקה שירי עם וחלקה נכתבה על ידי Carla Bley ו Charlie Haden כל כך יפה, לירית ונוגה וכל כך מתאימה ליום הזה. את כל העיבודים עשתה Carla Bley הנפלאה וצוות המוסיקאים המוכשרים והרגישים פשוט מוציא את המקסימום מהלחנים ומהעיבודים.
מנגנים כאן מלבד Charlie Haden בבאס ו Carla Bley בפסנתר גם Don Cherry בחצוצרת כיס, Sharon Freeman בקרן יער, Jack Jeffers בטובה, Michael Mantler בחצוצרה,Gary Valente בטרומבון, Jim Pepper, Dewey Redman ו Steve Slagle בסקסופונים, Mick Goodrick בגיטרה ו Paul Motian בתופים.
רגע אחד הם מנגנים שיר לכת קטן וצנוע, שגדל אט אט והופך למלא עוצמה וברגע שאחרי השיר מתפרק לך בידיים ומתפזר לכל עבר, או שרק קול קטן אחד נשאר ממנו וממשיך להוביל אותו, ואז שוב מתגבש ומתמלא כח והוד, ונמוג בתרועת חצוצרות קודרת.
האלבום הזה (שהוקלט בשנת 1982 ויצא ב ECM) מתחבר בטבעיות עם יתר האלבומים שהוציא Charlie Haden עם ה Liberation Music Orchestra אבל משום מה הוא לא נחשב אלבום של ה LMO. המוסיקה אינה ג'אז במובן הרגיל וגם אינה בסגנון ECM טיפוסי. לטעמי זו פשוט המוסיקה של Charlie Haden ו Carla Bley, והיא לא פחות ממושלמת !
אלבום "יום הזכרון" השני שלי הוא Avanti! של הפסנתרן האיטלקי Giovanni Mirabassi (אחיו של נגן הקלרינט Gabriel Mirabassi). זהו אלבום סולו פסנתר שהוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Sketch, ומוקדש כולו לשירי מלחמה ולשירי אנטי-מלחמה. המוסיקה שנבחרה בקפידה מבוצעת בצורה יוצאת מן הכלל על ידי Mirabassi, התוצאה מרגשת מאד.
"Le Chant De Partisan" : למוסיקה של Anna Marly חיברו Joseph Kessel ואחיינו Maurice Druon את מילות שיר הפרטיזנים שנכתב כמחווה להתנגדות הרוסית בסמולנסק במלחמת העולם השניה:
מלבד המוסיקה האלבום הזה הוא אחד האלבומים הבודדים בג'אז שראוי לתואר "אלבום" וזאת מן הסיבה שמצורפת אליו חוברת עבה למדי שכוללת הסבר על מקורו של כל אחד מהקטעים לצד תמונות היסטוריות מהתקופה הרלוונטית ובכך מצליח Mirabassi להעצים את החוויה המוסיקלית ולמקם את המוסיקה בקונטקסט ההיסטורי שלה.
Charlie Haden הוא מלחין בחסד, אקטיויסט פוליטי ומעל לכל – נגן קונטרה באס ענק. אחד מאותם נגנים שהצליל שלהם כל כך מזוהה, כל כך ייחודי ועוד על כלי כל-כך לא פשוט. כי להישמע ייחודי על סקסופון או חצוצרה זו בהחלט משימה מורכבת – אבל בכל זאת יש עשרות מוסיקאים שמצליחים לעשות את זה, אבל להגיע לייחודיות כזו על קונטרה באס זה כבר משהו אחר לגמרי.
כשצליל הקונטרה באס של Haden, חם עמוק ומלא, שוטף את הסלון שלי – אין ספק בזהותו. אבל זה לא רק הצליל המושלם והעגול שלו, זו בעיקר המוסיקה שהוא מוציא מעצמו ודרך הכלי הגדול והמגושם הזה, והעובדה שהוא אינו בוחר להסתתר מאחורי ביצועים טכניים מרהיבים אלא לנגן פשוט, חזק וברור בדיוק את הצלילים הנכונים שלוקחים אותך למקום הפרטי הזה שקיים במוסיקה של Haden ולא אצל אף אחד אחר.
Charlie Haden הקליט (ועודנו מקליט) אלבומים רבים, הן תחת שמו והן עם אחרים, ובוודאי עוד אתייחס כאן בעתיד לשלל הפרוייקטים המעניינים שהוא עושה, אבל הפעם רציתי לדבר על הדואטים.
מסתבר ש Haden מאד אוהב אלבומי דואטים ויעידו על כך מספר רב של אלבומים כאלה שהוא עשה
:
Soapsuds Soapsuds (with Ornette Coleman)
Golden Number (with Don Cherry, Ornette Coleman, Hampton Hawes, Archie Shepp)
"Closeness" Duets (with Keith Jarrett, Ornette Coleman, Alice Coltrane, Paul Motian) (Atlantic)
אלבום שכולל ארבעה דואטים בהרכבים שונים ומאפשר לשמוע איך Haden מתאים את עצמו לכל אחד מהפרטנרים שלו אבל מצליח תמיד להישאר הוא עצמו.
As Long As There's Music (with
Hampton Hawes היה הפסנתרן הנערץ על Haden והסיבה בגללה הגיע Haden ל
Steal Away (with Hank Jones) (Verve)
המנגינות המוכרות והפשוטות מחד וההרמוניות המופלאות והמורכבות שעוטפות אותן , מאידך, עושות את האלבום הזה לתענוג מפתיע
Night And The City (with Kenny Barron) (Verve)
חרף רעש הסכו"ם והצלחות (מדובר בהופעה חיה) זו הקלטה מצויינת של הופעה מצויינת.
Beyond The Missoury Sky (with Pat Metheny) (Verve)
זיכה את Haden ו Metheny ב Grammy (לא ידעתי שיש לזה כזו משמעות עבורם, אבל מסתבר ששניהם מאד גאים בכך). בגלל איכות ההקלטה והצליל הפנומנלי של שניהם נחשב כאחד מאלבומי החובה של כל אודיופיל (גם אם הוא לא נוגע בג'אז אפילו עם מקל...), וכמובן – נורא יפה.
In
Gismonti מנגן כאן גם בגיטרה וגם בפסנתר, והשילוב בין שני היוצרים המיוחדים האלה פשוט מתבקש. הם הקליטו ביחד בהרכבים גדולים יותר, אבל בדואט ממש מרגישים את הכימיה ביניהם.
None But The Lonely Heart (with Chris Anderson) (naim)
Chris Anderson פסנתרן שלא קיבל את ההערכה שהוא ראוי לה (נדמה לי שהוא מוכר בעיקר בזכות העובדה שהיה המורה של Harbie Hancock...) ובאלבום הזה מוכיח כמה שהוא ראוי. הוא פרטנר מצויין לדואטים משום שבדומה ל Haden גם הוא פחות מעוניין בטכניקה ובמניירות ויותר בשמירת המלודיה והליריות של הקטעים.
Heartplay (with Antonio Foricone) (naim)
בראיון שנתן בשנת 2006 סיפר Haden שהוא אוהב לשבור את המסגרות של שלישיות, רביעיות וחמישיות עם מתופף ולנגן ללא מתופף, בגלל החופש שמתקבל ו"הורדת הווליום" שמאפשרת אינטראקציה אינטימית יותר בין הנגנים.
בכל האלבומים האלה ניתן לשמוע את Haden עושה את המוסיקה שלו, גם כשהוא מנגן את הלחנים שלו (והוא מקפיד לכלול כמה כאלה בכל אלבום בו הוא משתתף) וגם כשהוא מנגן את החומר של בן הזוג שלו לדואט או חומר של אחרים. הנגינה של Haden מאד "קדימה" ונשמעת מאד בוטחת אבל תמיד לירית ו"רומנטית" ובעיקר מוסקילית. גם כשהוא מנגן עם נגנים שהכיוון שלהם הוא free (כדוגמת Don Cherry או Ornette Coleman) הוא משמש להם עוגן מוסיקלי וכשהוא בסביבה המוסיקה נעשית נגישה יותר, אף על פי שמדובר בדואט, שמטבע הדברים הוא פחות נגיש לרוב האנשים.
בשנת 2004 נתן Haden הופעת דואט עם John Scofield בפסטיבל הג'אז באילת, ולמרות שמבחינת Haden ו Scofield ההופעה זכורה לרעה בגלל הרעש המחריד מההופעה המקבילה (עד מתי ??) אני אישית התמוגגתי מנחת רק מלשמוע את שני המוסיקאים המצויינים האלה ואת הכימיה ביניהם.
ואם כבר מדברים על הופעות, במהלך חודש אוגוסט השנה, נתן Haden סדרה של הופעות דואט במועדון Blue Note בניו-יורק עם Kenny Barron, Brad Mehladu, Ethan Iverson (מ Bad Plus) ו Paul Bley שותפו הותיק של Haden באלבומים רבים. מכיוון שלא זכיתי להיות שם, כל שנותר לקוות הוא שההופעות הוקלטו...
Lee Konitz עם Keith Jarrett ?
נשמע מוזר, נכון ?
גם אני לא האמנתי שיש חיה כזו, אבל מסתבר שבשנות ה-70 היבשות היו כל מיני זיווגים מעניינים וכך נפגשו Konitz, Baker ו Jarrett יחד עם Charlie Haden הנפלא תמיד, להופעה חד פעמית.
Lee Konitz, כמובן, שולט בסגנון (מין West Coast מודרני) ומפליא לנגן וכמוהו גם Chet Baker (שנמצא בכושר חצוצרני מצויין) אבל מה שחיפשתי כל הזמן היה הערך המוסף שנותן Jarrett להופעה הזו, ואיך הוא נשמע בהרכב כזה, שאינו הסביבה הטבעית שלו.
אז ככה, מלבד העובדה שניתן לשמוע את Jarrett המוכר בסולואים (הוא מנגן 2 קטעי סולו), הרי שהליווי שלו לחמישיה שונה למדי מפסנתרני Bebop או West Coast אחרים. הוא איטי יותר, כבד יותר, עם דגש חזק יותר על ההרמוניה ופחות על הקצב. בסולואים שהוא לוקח (הן בקטעים עם כל החמישה והן בקטעים בהם הוא מאלתר לבדו) - זה ממש Jarrett המוכר, שכמובן יודע לקחת סולו על כל דבר ונשמע מצויין גם בסגנון הזה.
בקיצור אלבום נחמד (די סטנדרטי, עם זאת) אבל עם ערך מוסף של Jarrett הצעיר.
חוץ מהקטעים של החמישיה ישנם כאמור 2 קטעי אילתור חופשי של Jarrett ועוד קטע אחד של Konitz ברביעיה יחד עם Bill Evans, NHOP, Alan Dawson.
כל הכיף הזה הוקלט בשנת 1974, אם כי חרף נבירה בדיסקוגרפיות של המעורבים לא הצלחתי להבין האם זה באירופה (ואם כן, איפה בדיוק) או בניו-יורק.
