עוד חצוצרן שנעלם - Jon Eardley

זוכרים את הפוסט על Don Sleet, החצוצרן המצוין שהקליט אלבום אחד תחת שמו ונעלם ? 

אז במסגרת חיבתי לחצוצרנים נעלמים יש לי עוד תגלית מעניינת כזו בשבילכם. מדובר בחצוצרן Jon Eardley שניגן והקליט עם Phil Woods ועם Gery Mulligan. מזלו של Eardley שפר עליו יותר מאשר זה של Sleet והוא גם זכה לחיים נוחים יותר וגם הספיק להקליט כמה אלבומים תחת שמו בין השנים 1954-1956, אבל נגיע לזה עוד מעט.

Jon Eardley נולד בפנסילבניה בשנת 1928. אביו היה חצוצרן ג'אז שניגן בתזמורות של Paul Whiteman לצד החצוצרן האגדי Bix Beiderbecke. לטענתו, אביו ו Bix היו חברים אישיים ויש תמונות בהן רואים את Bix משחק איתו על ברכיו כשהיה תינוק.

בכל מקרה, אביו של Jon לימד אותו לנגן בחצוצרה ובנוסף הוא לקח כמה שיעורים פרטיים אצל מורה "קלאסי" מה שהיווה בסיס מוצק מספיק ליכולת הקריאה וההתפתחות העצמית שלו. כילד הוא ניגן בתזמורות בית הספר ובגיל מוקדם ובעידוד אביו גילה את המוזיקה של Louis Armstrong והחל לחקות אותו.

אחרי שסיים את התיכון הוא גויס לתזמורת חיל האויר, שובץ בוושינגטון די.סי. שם נפתחו עיניו ואזניו לג'אז מודרני. הוא נחשף והושפע מאד מהמוזיקה של Lester Young, Parker והחצוצרנים Fats Navarro ו Clifford Brown. אחת ההופעות שנחרטו בזיכרונו מאותה תקופה היתה התזמורת של Billy Eckstine עם Fats Navarro, Dizzy Gillerspie, Miles Davis ו Freddie Webster בסקציית החצוצרות. הם הפכו מודל לחיקוי עבורו.

עם שחרורו הוא חזר לעיר הולדתו Altuna, והחל לעבוד ולהופיע עם מוזיקאים מקומיים. משחלפו שנתיים-שלוש כאלה ולאחר שצבר בטחון והשתפר הוא החליט לנסות את מזלו בניו יורק. כחודש אחרי שעבר לניו יורק, הוא ניגן ביום שישי בערב במועדון ב Greenwich Village כשלפתע ניגשה אליו אשה צעירה ושאלה אותו כמה חולצות לבנות יש לו. "שלוש או ארבע, למה?", הוא השיב והיא בתגובה אמרה לו: "בוא איתי בבקשה. בעלי רוצה לפגוש אותך".

זו היתה ההיכרות הראשונה שלו עם Gerry Mulligan שהציע לו בו במקום להצטרף לרביעייה שלו שבאותה תקופה כללה את Chet Baker בחצוצרה. Eardley הסכים ו Mulligan הודיע לו שההופעה הקרובה ביום שני הקרוב ב Baltimore. למחרת הגיע אליו Mulligan עם ערימת תקליטים שלו עם Chet Baker ועם Bob Brookmeyer, ובישר לו שיש לו עד יום שני ללמוד את הקטעים, וכך היה. מאז הוא ניגן, לסירוגין, עם Mulligan במשך כמעט 4 שנים (1954-1957), בהתחלה כחלק מהרביעייה עם עם Red Mitchell בבאס ו Chico Hamilton בתופים ואח"כ בשישייה עם Bob Brookmeyer בטרומבון ו Zoot Sims בטנור, Peck Morrison ואח"כ Bill Crow בבאס ו Dave Bailey בתופים.

התקופה שלו עם Mulligan תועדה במספר אלבומים:

הרביעיה תועדה בשתי הופעות שנערכו בתיכונים בארה"ב ויצאה באלבומים שנקראים California Concerts ו California Concerts, vol.2.

השישייה תועדה באלבומים Presenting The Gerry Mulligan Sextet (הוקלט ב 1955), Mainstream of Jazz (הוקלט ב 1956)  ו  Profile of Gerry Mulligan, אף הוא מ 1956.

ניתן לשמוע ש Jon Eardley משתלב היטב ובטבעיות בסגנון ה cool והרגוע של ההרכבים של Mulligan, אבל האזנה לאלבומיו האחרים חושפת שזו לא בהכרח הנטייה הטבעית שלו.

במקביל, באותה תקופה הקליט Eardley שלושה אלבומים תחת שמו עבור הלייבל Prestige:

הראשון, נקרא במקור First Sessions ולאחר מכן יצא תחת השם Jon Eardley in Hollywood הוקלט ב Los Angeles בשנת 1954 ברביעייה עם Pete Jolly בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Larry Bunker בתופים.

האלבום השני Hey, There -  הוקלט בניו יורק בשנת 1955 ו Eardley מנגן שם בחמישייה עם J.R.Monterose בטנור, George Syran בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Nick Stabulas בתופים.

והאלבום השלישי, The Jon Eardley Seven, הוקלט אף הוא בניו יורק בתחילת 1956, בהרכב של שביעייה עם Phil Woods באלט, Zoot Sims בטנור, Milt Gold בטרומבון, והרית'ם סקשן מהאלבום הקודם:  George Syran בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Nick Stabulas בתופים.

ההקלטות עם Phil Woods:

באותה תקופה ניגנו Eardley ו Phil Woods הצעיר כלהקת הבית במועדון חשפנות במנהטן בשם The Nut Club. עם ההרכב הזה הקליטו Phil Woods ו Jon Eardley שני אלבומים שיצאו חת שמו של Phil Woods בשם Phil Woods New Jazz Quintet. ו Phil Woods New Jazz Quintet - Encores  - אלו למעשה היו אלבומי הבכורה של Phil Woods. לימים אוחדו ההקלטות האלו תחת האלבום בעל השם ההולם Pot Pie....

האלבומים שהקליט Eardley תחת שמו ועם Phil Woods מגלים חצוצרן bebop מאד מלודי, שמנגן רעיונות מוגדרים, עם צליל חזק, פתוח והרבה שמחה בנגינה , די שונה לטעמי מהצליל ומהאופן המאופק שבו ניגן בהקלטות עם Mulligan.

קיים, אגב, אלבום נוסף, שיצא תחת שמם של Zoot Sims ו Henri Renaud, הוקלט בפריז בחודש מרץ 1956, כנראה בעת ש Sims ו Eardley שהו שם במסגרת הטור עם Mulligan. האלבום נקרא Night Session in Paris ומנגנים שם Zoot Sims בטנור, Jon Eardley בחצוצרה, Henri Renaud בפסנתר, Eddie De Haas בבאס ו Charles Saudrais בתופים.

בשנת 1956, בעת ש Eardley היה בטור באירופה עם Mulligan, הוא פגש בבריסל את מי שלימים תהיה אשתו. הוא חזר לארה"ב ובסוף שנות החמישים אף עזב את ניו יורק ושב לעיר הולדתו Altuna, ככל הנראה אחרי שנוכח שהחיים האינטנסיביים והתובעניים כמוזיקאי ג'אז פחות הולמים את אופיו. הוא המשיך לשמור עם הצעירה שהכיר בבריסל על קשר מכתבים עד שבשנת 1963 הם התאחדו מחדש ונישאו. Eardley עבר לגור בבלגיה ולאחר מכן עברו ל Koln בגרמניה שם השתקע Eardley, הקים משפחה והצטרף במשרה מלאה לתזמורת הרדיו של Koln שסיפקה לו עבודה במשרה מלאה. במקביל המשיך להופיע ברחבי אירופה, בין היתר עם Chet Baker, Zoot Sims, J.R. Monterose ואמריקאים נוספים כמו גם עם מוזיקאים מקומיים.

יש הקלטות בודדות שמתעדות את הפעילות המוזיקלית שלו באותה תקופה. מההקלטות עולה שלא חלו שינויים מרחיקי לכת בנגינה שלו. הצליל והגישה המלודית שלו נשארו כפי שהיו. הוא בהחלט נשאר בכושר וכן נשאר נאמן למסורת הביבופ.

כך למשל בהקלטת החמישייה עם J.R Monterose בטנור שנערכה באוניברסיטה בהולנד בשלהי ינואר 1970, באלבום שיצא תחת  שמו של Monterose ונקרא Body and Soul. מנגנים שם, מלבד Monterose ו Eardley, Rein De Graaf בפסנתר, Henk Haverhoek בבס ו Pierre Courbois בתופים.

הקלטה נוספת שנערכה בלונדון בשנת 1977 יצאה באלבום תחת שמו של Al Haig בשם Stablemates.  הפעם Jon Eardley מנגן גם בפלוגלהורן וגם בחצוצרה לצדם של Art Themen בטנור, Al Haig בפסנתר, Daryl Runswick בבאס ו Allan Ganley בתופים.

והנה עוד אלבום ש Eardley הקליט באירופה ב 1978, עם המתופף Tommy Chase ונגן האלט  Ray Warleigh הבריטיים. האלבום נקרא One Way ומציג נגינה משובחת של Eardley:

כשנשאל מדוע אינו חוזר לארה"ב הוא הסביר שהוא מעדיף להנות מחיים שקטים ויציבים ולהיות לצד ילדיו כשהם גדלים. הוא נפטר בשנת 1991 בגיל 63.

Thelonious Monk - Big Band

שני אלבומים הקליט Thelonious Monk בליווי Big Band. מי שמכיר את המוסיקה של Monk אבל לא מכיר את האלבומים הללו, בטח מרים גבה. איך אפשר לנגן את המוסיקה שלו בהרכבים גדולים? הרי כבר ברביעייה זה נשמע מורכב מדי, ומעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כמו שצריך, עם כל הפאוזות הבלתי צפויות, ההדגשות ה"משונות" והלחנים ה"מוזרים". על אחת כמה וכמה מעטים הם הנגנים שמסוגלים לנגן את המוסיקה של Monk כשהוא עצמו יושב ליד הפסנתר.

אז מסתבר שאפשר לעשות את זה, ואפילו לצאת מזה בשלום, אם כי אקדים ואומר - לא מדובר ביצירות מופת, ולא באלבומי חובה של Monk.

האלבום הראשון נקרא The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall והוקלט, בהופעה חיה, עבור הלייבל Riverside בשנת 1959.

משתתפים בהרכב, מלבד Monk עצמו, בפסנתר כמובן, גם Donald Byrd בחצוצרה, Eddie Bert בטרומבון, Robert Northern בקרן יער, Phil Woods באלט, Charlie Rouse ששום אלבום של Monk אינו שלם בלעדיו - בטנור, Pepper Adams בבריטון, Jay McAlister בטובה, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים. סה"כ תשעה נגנים מלבד Monk.

את העיבודים כתבו Monk ו Hall Overton, ואם יש מה לומר על העיבודים – זה בעיקר שאין שם שום דבר יוצא מגדר הרגיל. העיבודים אינם מורכבים באופן מיוחד ולא מייצרים איזשהי אווירת Big band חגיגית אלא משחזרים, פחות או יותר, את ה mood ה"רגיל" באלבומים של Monk, אם כי כמובן מרחיבים אותו מבחינת הצבע שהרכב מרובה נגנים יכול לתת. התחושה היא ש Monk ו Overton הלכו על עיבודי Monk סטנדרטיים יחסית, שוב - עד כמה שאפשר להתייחס למוסיקה של Monk כמשהו סטנדרטי.

הסולואים, זה כבר משהו אחר לגמרי. לטעמי כל האלבום הזה שווה רק בשביל לשמוע את Pepper Adams לוקח סולו ב Little Rootie Tootie, אבל כל אחד זוכה כאן לנגן סולו ואף אחד מהנגנים לא באמת צריך את ההמלצה שלי. מי שרגיל לשמוע את Monk בשלישייה או רביעייה יהנה לשמוע כאן עוד סולו ועוד סולו וישמח על ההזדמנות לשמוע נגנים נוספים, מלבד ה"קבועים", מנגנים לצד המאסטרו.

Monk עצמו מנגן כל כך יפה (אני מעדיף את הנגינה שלו באלבום הזה על הנגינה שלו באלבום השני) בצורה שלא מותירה מקום לספק שהוא נהנה מההרכב המוגדל, ואכן הוא הופיע עם העיבודים הללו, בהרכבים גדולים, אם כי קצת אחרים, בשנים שלאחר מכן עוד מספר פעמים.

בשני הסרטונים הקצרים שלהלן מספר Orrin Keepnews המפיק האגדי של Riverside על הקלטת האלבום הזה ונותן הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של ההפקה.

האלבום השני, אלבום אולפן, הוקלט בשנת 1968, בשלהי הקריירה של Monk, עבור הלייבל Columbia ונקרא Monk's Blues. כאן ההרכב גדול יותר ומונה 15 נגנים, מלבד Monk בפסנתר מנגנים כאן Ernie Small, Thomas Scott, Gene Cipriano, Ernie Watts וכמובן Charlie Rouse בסקסופונים, Robert Bryant, Frederick Hill, Conte Candoli, Robert Brookmeyer בחצוצרות, William Byres, Mike Wimberly בטרומבונים, Howard Roberts בגיטרה (!!), Lawrence Gale בבאס, Ben Riley בתופים ו John Guerin בכלי הקשה.

קשה שלא לשים לב שהנגנים בהרכב השני פחות מוכרים והדבר נובע בעיקר מהסיבה שההקלטה לא נערכה בניו יורק אלא בהוליווד, שם התגורר המעבד של האלבום, לא אחר מאשר Oliver Nelson. באותה תקופה הוזמן Nelson להוליווד לכתוב מוסיקה לסדרת טלוויזיה וזו היתה התקופה בה החלה הקריירה שלו כמלחין מוסיקה לסדרות טלויזיה ולסרטים לצבור תאוצה. הוא הועסק על ידי Universal Studios ולמרות שכמעט לא עסק בג'אז, הוא עדיין נחשב מעבד מוכשר ומבוקש מאד. כל כך מבוקש עד שלפי אחת הגרסאות Monk עמד על כך שרק הוא יהיה המעבד של האלבום, ו Monk עצמו נסע (יחד עם חלק מהנגנים הקבועים שלו Rouse ו Riley) עד להוליווד כדי להקליט את האלבום תחת עינו הפקוחה של Oliver Nelson העסוק, שמצא זמן להתפנות להקלטה.

העיבודים שעשה Nelson למוסיקה של Monk מצליחים להרים את המוסיקה של Monk לגבהים חדשים ולתת לה צבעים שלא שומעים בדרך כלל. Monk הוא כמובן אותו Monk עם אותם גינונים מוסקליים אופיניים ויחודיים שאין לטעות בהם. הוא נהנה, כרגיל, מחופש מוחלט והעובדה שהמוסיקה עובדה ונתפרה מראש להרכב כל כך גדול לא משפיעה כהוא זה על היכולת שלו לנגן בצורה הכי חופשית והכי אישית שאפשר. העניין הוא ש Oliver Nelson עשה כאן עיבודי Big band מודרניים שלא מנסים לחקות את המוסיקה של Monk או להתחנף אליה, ודווקא זה יוצר מן מתח בין העיבוד המודרני (והלא כל כך Monk-י) ובין המוסיקה של Monk.

בשני האלבומים לא ניתן לטעות בהערכה הרבה שרוחש Monk לנגן הטנור Charlie Rouse, שכן אין כמעט שום קטע שבו Rouse אינו זוכה לנגן סולו. ובצדק.

בשורה התחתונה – כאמור, אין אלו מאלבומי החובה של Monk. לדעתי האלבומים הללו מתאימים בעיקר למי שכבר יש לו הרבה Monk על המדפים. שני האלבומים מכילים קטעים מהרפרטואר הענק של Monk ומספקים הזדמנות מצויינת לשמוע את המוסיקה המוכרת הזו עם "טוויסט" קצת אחר, עם סולנים אחרים, ותחת שני מעבדים מאד שונים.