Tom Oren's debut album release concert - 6.1.2021

אם אתם קוראים את הבלוג הזה אני מניח שאתם יודעים מי זה תום אורן. אם לא שמעתם אותו - בטח שמעתם עליו. אבל רק למקרה שפספסתם הנה התקציר: תום אורן, בן 26, הוא עילוי מוזיקלי נדיר. פסנתרן בחסד שיכול לנגן הכל ועושה את זה בתשוקה והתלהבות עצומה. הוא לא חושש לחקור כיוונים שונים ולעשות נסיונות מוסיקליים ובאופן מעורר השתאות - תחת ידיו הכל נשמע טוב, אותנטי ומשכנע. הוא שולט בנגינת קלאסי וכמובן בג'אז והעולמות האלה נוכחים זה לצד זה בנינוחות ובטבעיות בתוך המוזיקה שלו.

תום נולד בתל אביב והחל ללמוד פסנתר בגיל 6 בהדרכתה של אמו, המוזיקאית דורלי אורן חזון (תזכרו את השם, נגיע אליו בהמשך), בוגר מגמת הג'אז בתלמה ילין ובמקביל סיים בהצטיינות יתרה את לימודי במחלקה הקלאסית של קונסרבטוריון תל-אביב. משם המשיך לצבא ושירת כמזויקאי מצטיין בתזמורת חיל האוויר ובמקביל למד בתכנית המצטיינים (ה jazz institute) ברימון ומשם נסע, על מלגה מלאה כמובן, לברקלי שגם אותו סיים (ב 2019) בהצטיינות יתרה. 

מזה 4 שנים שתום חבר קבוע ברביעייה של אלי דג'יברי, שבשנים האחרונות היוותה בית ספר מדהים וקרש קפיצה למוזיקאים צעירים נהדרים (כמו המתופף עופרי נחמיה והפסנתרן גדי להבי). המוזיקה הרגישה והדרמטית של דג'יברי כמו גם הגרוב והאנרגיה המתפרצת שלו והשורשים הנטועים עמוק בהיסטוריה של הג'אז מצאו נפש מוזיקלית תאומה אצל תום אורן והשילוב ביניהם מזניק את ההרכב של דג'יברי בשנים האחרונות לגבהים חדשים. ניתן לשמוע את תום מנגן באלבומו האחרון של דג'יברי מ 2018 שכולו מחווה ל Hank Mobley ולאלבום הקלאסי שלו Soul Station, והוא עושה שם עבודה נהדרת.

צילום: יוסי צבקר

ואם מישהו זקוק לעוד "אישור" לכך שמדובר במוזיקאי אדיר - אז  בשנת 2018 זכה תום אורן במקום הראשון בתחרות הבינלאומית של ה Thelonious Monk Institute שהיא התחרות היוקרתית והחשובה ביותר בתחום הג'אז.

אבל כל הרקע המרשים הזה לא היה מעניין אלמלא היה תום אורן כל מה שהבטיחו לנו ועוד הרבה מעבר לכך. בהופעת הסולו שלו במרתון שופן שנערך השנה (גם הוא בהפקת קהילת הג'אז החברתית) תום ניגן זה לצד זה את הלחנים של שופן ואת הגרסה המאולתרת שלו. כל מי שצפה בערב הזה קיבל הדגמה ליכולתיו הנפלאות בשני הסגנונות, יחד עם יכולת פרשנות אישית מרתקת. כבר אז היה ברור לנו, בקהילת הג'אז החברתית, שזו היתה רק ההתחלה של שיתוף הפעולה בין תום ובין הקהילה והתחלנו לחשוב על הזדמנות לחזור ולארח אותו.

ב-30 באוקטובר 2020 יצא בלייבל Concord Jazz אלבומו הראשון של תום, שהוקדש לזכרונות המוזיקליים הראשונים שלו, ומורכב כולו מקטעים מקוריים שהלחינה אמו דורלי אורן חזון, ואף נקרא בהתאם: Dorly's Song .

מנגנים באלבום, לצדו של תום, ברק מורי המופלא בבס ואביתר סליבניק (גם הוא חבר ברביעיית אלי דג'יברי הנוכחית) בתופים. ובאופן מתבקש גם אלי דג'יברי מתארח באלבום.

צילום: יוסי צבקר

האלבום הזה כל כך יפה לא רק בזכות הנגינה המושלמת של המוזיקאים שמשתתפים בו, אלא גם בזכות הלחנים של דורלי והעובדה שהם לא לחני ג'אז ואינם מצייתים למבנים ההרמוניים הסטנדרטיים השגרתיים בג'אז. זה נותן לכל האלבום גוון מיוחד מאד שמזכיר לפרקים ג'אז אירופאי שמתכתב גם עם מוזיקה קלאסית (למשל הקטעים Zoo , So Angela או Adolia) ובכל מקרה תום הצליח, בכשרון רב, לעבד את השירים של דורלי ולגרום להם להישמע ג'אזיים למהדרין.

צילום: יוסי צבקר

האלבום אמור היה להיות מושק במועדון ה Dizzy's Club ב Lincoln Center בניו יורק אבל היה ברור שזה לא יקרה בזמן הקרוב עקב הקורונה. נוצרה כאן הזדמנות נדירה לשיתוף פעולה שאיפשר את קיום ההופעה בטרמינל 4 ושידורה בלייב סטרימינג לחברי הקהילה ולרוכשי כרטיסים מחו"ל. 

ניכר היה שתום נרגש מאד מהאירוע, אבל ברגע שהתחיל לנגן החיוך התפשט על פניו ואי אפשר היה שלא לחוש שהוא מרגיש בבית, בטוח בעצמו וחופשי. הוא נתן את כולו על הבמה ונהנה מכל רגע כשיחד איתו ניגנו המוזיקאים שניגנו באלבום (שוב - ברק מורי בבס, אביתר סליבניק בתופים). לא פחות נרגשת ובעיקר גאה היתה דורלי, שישבה בקהל, ובצדק.

צילום: יוסי צבקר

ההרכב ניגן tight כמו שמזמן לא שמעתי וביחד עם זאת גם עם המון חופש, ספייס והקשבה מצדם של מורי וסליבניק שאיפשרו לתום ללכת לאיפה שביקש. ברק מורי הראה שוב למה הוא הבסיסט הענק שהוא, עם נגינת בס ברורה, דינמית ומדוייקת  וסולואים כל כך ליריים (הסולו שלו ב So Angela לא השאיר אף אחד אדיש) וסליבניק הוא ללא ספק אחד המתופפים הצעירים הבולטים והמעניינים שיש לג'אז הישראלי להציע: מתוחכם, מעניין אבל אף פעם לא על חשבון המוזיקה. השילוב סליבניק / מורי נשמע מדהים. בסט השני הצטרף גם אלי (מה זה הסאונד המטורף הזה ?!) דג'יברי, שהדליק בנגינתו, בנוכחותו ובקריאות העידוד והפרגון שלו, את כל החבורה והרים את האנרגיות לשמיים. אלי, שנמנה היום עם השורה הראשונה של הסקסופוניסטים בעולם, מביא איתו לצד הכשרון הענק גם המון ידע ונסיון. ואין לי ספק שאביתר ותום, כחלק מהרביעייה שלו, נמצאים בבית הספר הטוב ביותר שיכלו לבקש.

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

הנה גרסה בלעדית  מתוך הסט הראשון ל Night Butterfly ומיד אחריה Under The Carob Tree :

ואם במקרה עוד לא הספקתם לשמוע, עשו לעצמכם טובה, קחו 50 דקות ותתמסרו. הנה האלבום:

Degibri Big Band

השמועה עשתה לה כנפיים: אלי דג'יברי הקים ביג-בנד עם מיטב המוסיקאים והם מנגנים רפרטואר ביג בנד קלאסי. בניו יורק יש מסורת של הופעות ביג בנד בימי שני בערב. כך היה ב Village Vanguard  משך כשלושים שנה עם תזמורת הכוכבים של Mel Lewis ו Thad Jones (ועד היום עדיין מנגן שם בכל יום שני ביג בנד מצוין עם מיטב הנגנים הניו יורקיים,  שממשיך את המסורת ומנגן את העיבודים המקוריים של Thad Jones) וכך גם ב Jazz Standard, שם מנגנים בימי שני ה Mingus Big Band. אבל בתל אביב ? וואו. מי היה מאמין שדבר כזה אפשרי בכלל שלא במסגרת הפקה חד פעמית לפסטיבל.

אבל השמועה התעקשה וסיפרה גם שאלי עצמו מנגן בריטון סקסופון בביג בנד. לפני חודש הם הופיעו לראשונה בבית העמודים למשך שני ערבים בלבד. חבר שהיה שם סיפר שהיה מדהים. הוא גם צירף קטע וידאו שלא הותיר מקום לספק. החודש, שוב הגיע הביג בנד לשני ערבים בבית העמודים. הפעם לא היה לי ספק שאהיה שם.

כך הגענו מ', שותפתי לעבודה, ואני, לבית העמודים, המתנו בחוץ הקר עד שיכניסונו, והצטופפנו עם עוד כארבעים מאושרים אחרים שזכו להיכנס למועדון.

למי שאינו מכיר את בית העמודים - מדובר בבר קטנטן (2 חדרים) ברחוב רמב"ם 14 בתל-אביב, שמארח מדי ערב, ששה ערבים בשבוע (חוץ מימי שישי), את מיטב נגני הג'אז המקומי. ההופעות  בדרך כלל בלי תשלום, התפריט צמחוני והאווירה חמה וביתית (כיפאק ליעל ! הי-הו !). הדגש כאן הוא ללא ספק על המוסיקה ועל מתן בית מכובד ומכבד למוסיקאים שמגיעים לכאן מדי ערב (רבים מהם גם בערבים שאינם מופיעים בהם).

בינתיים המוסיקאים התמקמו: דג'יברי האלוף בבריטון, חגי עמיר האדיר באלט, יובל דרבקין ויונתן יודקוביץ' (מת על הסולואים שלו) בטנור, עודד מאיר ויונתן וולצ'וק בטרומבון, גרגורי ריבקין (חבל על הזמן, איזו חצוצרן פגז) ואבישי כהן (טאדאם ! איזו הפתעה נעימה !) בחצוצרה, עומרי מור בפסנתר, ברק מורי בבס ואביתר סליבניק בתופים.

ואז זה התחיל: הקטע הפותח מתוך Atomic Basie של Count Basie הרים את התקרה של בית העמודים והציג את עומרי מור בתפקיד הרוזן. הביג בנד נשמע.... פצצה אטומית, אין לי מילה אחרת. סווינג מטורף, עיבוד נאמן למקור, דינמיקה וויבראטו כנהוג בתור הזהב של הביג בנד'ז, גם הסולואים היו נאמנים למקור (אם כי יותר ארוכים וקצת יותר מודרניים מהנהוג באותה תקופה).

משם המשיכו עם עוד קטעים של Glenn Miller, Duke Ellington, Quincy Jones ואפילו של Jason Lindner.

לכל החגיגה הזו הצטרפו אנה טבצ'ניקוב ואלון אולארצ'יק בשירה (כל אחד בשני קטעים, אחד מהם משותף) ולבסוף התארחו גם אילן סאלם ואיתי קריס (שנים לא שמעתי אותו מנגן. איזה כשרון ואיזו יכולת מופלאה) בחלילים עם ביצוע מעיף ל  Soul Bossa Nova.

כולם, אבל פשוט כולם, ניגנו נהדר כהרכב אבל לא פחות כיף היו הסולואים שהוציאו מהנגנים סולואים מסורתיים יותר מהחומר שהם מנגנים בדרך כלל. כמתחייב מהסגנון. היו גם מיני Battles של ריבקין / אבישי ושל סאלם / קריס. תענוג לאוזניים. בחוץ אמנם היה קר וגשום אבל בפנים פשוט בערה אש.

מ', שכבר התלוותה אלי בעבר למספר הופעות טובות, הודיעה בפנים קורנות מאושר שהיה זה ערב הג'אז המוצלח ביותר שחוותה. היום בעבודה שמענו כל הבוקר את הביג בנד של Basie. מה צריך הבנאדם יותר מזה ?

אני מאחל לדג'יברי, לנגנים, לבית העמודים ובעיקר לנו – שההופעות האלו יסמנו את תחילתה של מסורת של ערבי ביג בנד קבועים לפחות כמו זו של ניו יורק. שהרי מבחינת הרמה והביצוע – אין לנו מה להתבייש.

סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל

פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר

משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר

משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים

החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy. 

יונתן אבישי

יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן

אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.

ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.