דפים

יום שישי, 28 בספטמבר 2007

Lee Morgan: 1956-1958 (Part 2)


מאירועי הפרק הקודם:

"בניגוד לכל הגיון - גמרתי אומר להשיג את כולם. יקח כמה זמן שיקח, יעלה כמה שיעלה."

אבל איך ? הרי הם OOP, נכון ?

מסתבר שהיפנים מאד אוהבים ג'אז (ובכלל מטורפים אחר התרבות האמריקנית) וביפן מדפיסים דיסקים, לשוק המקומי בלבד, ולפעמים אלבומים שהם OOP במערב, מודפסים בהוצאה היפנית.

וכך, אחת לכמה שנים, הביאו מספר חנויות ג'אז בארץ משלוחים של Blue Note יפני, (תגידו את צירוף המילים האלה לכל אספן ג'אז ותראו אותו מתחיל להזיל ריר...) ובכל פעם כזו מיהרתי ודפדפתי בידיים רועדות בין האלבומים לחפש עוד אחד מבין השישיה המופלאה הזו.

כך הגיעו לידי (במחירים מופקעים בד"כ) האלבומים City Lights, והאלבום הראשון: Indeed!.

שני אלבומים נוספים, בהוצאה היפנית, Volume Three ו The Cooker, מצאתי במסגרת שיטוטיי בחנויות הדיסקים בחו"ל, במחירים מופקעים כמובן (ותודה לאשתי שהביאתני, וגם חיכתה לי שעות עד שאגמור לעבור על כל המדפים).

אגב, עד כאן, למי שעדיין לא נשבר בספירה, יש 5 מתוך שישה. חסר אחד. האלבום השני העונה לשם המקורי: Volume Two.

בשלב זה הוציאה חברת Mosaic קופסא במהדורה מוגבלת ובה מקובצות כל ההקלטות מהן עשויים ששת המופלאים, ואני מודה שכמעט נשברתי ורכשתי אותה, אבל בסוף הכריע היצר האספני שדרש לקבל את השישי בצורתו המקורית. כאלבום נפרד ולא כחלק מקופסא.


בנוסף, מדי פעם (אבל תמיד רק אחרי שהוצאתי את מיטב כספי על עותק יפני) , "נשברו" החברים ב Blue Note ושחררו להדפסה אלבום כזה או אחר שהיה OOP, וכאילו בכך לא די, הם הדפיסו אותו בכמויות כאלה שאפשר היה להשיגו כמעט בכל מרכול ... כך למשל The Cooker וכך גם Lee-Way (הוא לא שייך לשישיה).

אבל האלבום השני עדיין לא היה תחת ידי. לא שוחרר להפצה במערב ולא היה זמין בהוצאה היפנית.

כך עברו השנים, והעניין נרדם לאט לאט....

אבל, היום, לאחר כ- 10 שנים אני שמח לבשר: הפרוייקט הושלם.

זה לא משהו שאני עשיתי, אין כאן סיפור גבורה על איתור הדיסק בחנות קטנה השוכנת במרתף אפל בשדרות סן מילמל בפריז. לפני כחודש נתבשרתי ש Blue Note שחררו להדפסה את Volume Three ואת Volume Two. מאז אני בכוננות. בשבוע שעבר נרכש הדיסק והמעגל נסגר, אפשר לנשום לרווחה, להירגע וסוף סוף לשבת ולהאזין לו.


נו, אז היה שווה לחכות ?

נראה לכם שלא שמעתי אותו עד עכשיו ? מובן שברגע שהוא יצא בקופסא של Mosaic כבר שמעתי אותו והתאהבתי מיד. היה בו את כל מה שכל כך אהבתי בחמשת אחיו, את ההשתקפות של הכשרון המתגבש ואת ניצניהן של כל התכונות שעושות את Lee Morgan לחצוצרן האדיר שהוא.

אבל עכשו, ישבתי מחדש, עם העטיפה המקורית, חוקר כל פרט בתמונות, שותה בצמאון כל מילה ב Liner Notes (הטקסט שמודפס מאחורי עטיפת התקליט) ומתענג שוב ושוב על הקטעים המעולים והעיבודים המצויינים שכתבו Benny Golson ו Owen Marshall ועל ההקלטה המעולה (ReMaster 24 bit של Rudy Van Gelder).

מלבד Lee Morgan מנגנים בדיסק Kenny Rodgers באלט, Hank Mobley בטנור, Horace Silver בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Charlie Persip בתופים. כולם צעירים, רעננים ורעבים למוסיקה. העיבודים כובשים ביופיים ובפשטותם ולמרות שהאלבום לא אנרגטי ו"מפציץ" כמו האלבומים המאוחרים יותר של Morgan, הוא מאד מלודי (כבר אמרנו Benny Golson ?) והוא פשוט ממש, אבל ממש, יפה.

אגב, באלבום הזה, כמו גם באלבום הראשון (Indeed!) ובאלבום City Lights ניתן לראות ש Morgan מנגן על "החצוצרה העקומה" שסופקה כציוד סטנדרטי לכל החצוצרנים ב big band של Diz. אבל על "החצוצרה העקומה" נדבר בפעם אחרת.



Lee Morgan Sextet / Volume Two
Blue Note, 1956
Lee Morgan, Hank Mobley, Kenny Rodgers, Horace Silver, Paul Chambers, Charlie Persip
.

יום שלישי, 25 בספטמבר 2007

Lee Morgan: 1956-1958


בשנת 1956, כשהוא רק בן 18, החל Lee Morgan, אחד החצוצרנים המוערכים והפוריים של עולם הג'אז, את הקריירה המקצועית שלו.

קצת היסטוריה:

Morgan נולד בפילדלפיה בשנת 1938, ובגיל 18 כבר רשם הישיגים שמוסיקאים רבים יכלו רק לחלום עליהם:

הוא ניגן ב big band של Dizzy Gillespie ("Diz") ואפילו זכה לנגן שם סולואים (אין זה טרוויאלי, מכיוון ש Diz, היה חצוצרן מחונן בעצמו והעדיף מטבע הדברים לקחת לעצמו את רוב קטעי הסולו), הוא הקליט מספר אלבומים (בעיקר עם Diz ועם Hank Mobley) ונחשב כבר בתחילת דרכו כיורש של Clifford Brown ("Brownie") שמת באותה שנה והוא רק בן 26.

שנתיים לאחר מכן יצטרף Lee Morgan ל Jazz Messengers של Art Blakey ויהפוך למוסיקאי המזוהה ביותר עם ההרכב הזה (חוץ מ Blakey כמובן) ולאחד האייקונים של הלייבל Blue Note, אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

1956-1968 – בציר מיוחד:

השנתיים שעברו על Lee Morgan בתחילת הקריירה שלו, עד להצטרפות ל Messengers תועדו בהקלטות רבות שנותנות הזדמנות נדירה להאזין להתפתחות ולהתגבשות של גאון מוסיקלי צעיר ממש בתחילת דרכו.

אחרי שנחשפתי להקלטות היותר מאוחרות של Morgan ויש כאלה בשפע, שמעתי אותו באלבום המצויין Candy (שהוקלט ברביעיה עבור Blue Note) ופשוט לא האמנתי למשמע אוזני. היו שם כל היסודות המאפיינים את נגינתו המאוחרת יותר, האלגנטיות, הבטחון, הרהיטות, האמירה האישית, התעוזה המעוף, היופי המזוקק ובמיוחד הניצוץ המיוחד הזה שיש רק לגאונים מסוגו, אבל היו שם גם המון השפעות של Diz ושל Brownie, גם בצליל וגם בגישה, והמון נסיונות לעשות משהו קצת אחר, ובעיקר היו שם הרבה פחות מניירות שעם השנים Morgan כנראה גילה שהן "עובדות" על הקהל ואימץ אותן בנגינתו. לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפרצוף במשך כמה ימים.

חרשתי את ההקלטה הזו הלוך ושוב וחיפשתי בנרות אחר הקלטות נוספות מאותה תקופה, אך לשווא. את הדיסק Candy עצמו מצאתי באורח פלא במחיר מגוחך במדף המציאות ב"פיקדילי" ז"ל אבל למרבה הצער הסתבר לי שכל ההקלטות של Morgan משנות החמישים עבור Blue Note כמוביל הן OOP (ראשי תיבות של Out Of Print, או בעברית פשוטה – בלתי ניתנות להשגה מכיוון שאינן מודפסות עוד).

חקרתי קצת לעומק וגיליתי שבסך הכל הוציא Morgan ששה אלבומים תחת שמו ב Blue Note בין השנים 1956-1958, כולם OOP. האלבום Candy, שכאמור, כבר היה ברשותי הוא השישי והאחרון מביניהם.

ואז בניגוד לכל הגיון - גמרתי אומר להשיג את כולם. יקח כמה זמן שיקח, יעלה כמה שיעלה.

המשך יבוא...

יום ראשון, 23 בספטמבר 2007

Stan Getz & Kenny Barron - People Time


כשהוקלט האלבום הזה, בחודש מרץ 1991, במשך 4 לילות של הופעות חיות ב Café Mountmartre בקופנהגן, כבר ידע Stan Getz שלא נותר לו זמן רב לחיות. הוא היה חולה במחלת הסרטן ואותותיה ניכרו בו. עם זאת, ואולי בגלל זאת, הוא נתן את נשמתו במשך אותם ארבעה לילות וביחד עם Kenny Barron השאיר לנו את אחד מאלבומי הדואטים הכי יפים ומרגשים שיש.

דואט זה עסק עדין, במיוחד כשהנגנים הם שני ענקים, שראו כבר הכל, ניגנו כבר הכל ולכל אחד מהם יש מוניטין שצריך להצדיק וגם אגו שצריך לרצות. אבל כאן Getz ו Barron השאירו את האגו בבית ופשוט באו לנגן מכל הלב.

Getz, כהרגלו, מנגן מאד מלודי עם הצליל ה"קל" הזה בגבוהים, שהפך לסימן ההיכר שלו. אבל כשהוא יורד נמוך ואח"כ חוזר למעלה ושוב ושוב, מתפתל ופתאום מוציא פראזה כל כך יפה וכל כך פשוטה – אני נזכר למה אני כל כך אוהב אותו.

Kenny Barron, מלווה מעולה, רגיש, דינמי, קודר כשצריך ועולץ כשצריך תומך ב Getz בצורה מעוררת קנאה עם צליל מושלם, וכשמגיע תורו הוא שולף בקלות סולו מובנה מהשרוול ונותן לך את ההרגשה כאילו לנגן פסנתר זה הדבר הכי קל בעולם.

הרבה מכירים את Stan Getz מתקופת הבוסה נובה שלו (עם Astrud Gilberto ו Antonio Carlos Jobim), תקופה שאולי "סידרה" אותו כלכלית אבל נדרשו לו זמן רב ומאמץ על מנת להשתחרר מהתדמית של נגן הבוסה נובה שדבקה בו. כאן Getz חוזר למקורות ומנגן בעיקר סטנדרטים קלאסיים, אבל גם קטעים יותר מודרניים כמו First Song שכתב Charlie Haden לרעייתו. (בחיי שאי אפשר לעשות לקטע הזה ביצוע גרוע).

Getz מאד אהב לנגן ונתן את כולו ערב ערב על הבמה, למרות שאחרי ההופעה היה מותש פיזית. אמנם בחלק מהקטעים שומעים ש Getz קצת מתעייף, שפתאום כאילו נגמרת לו אנרגיה, אבל אז בא Kenny Barron ומציל את המצב בסולו משגע ואתה מבין למה Stan Getz בחר לקחת דווקא אותו אותו למסע המוסיקלי האחרון שלו.

בגיל 64, בדיוק שלושה חודשים אחרי שהוקלט האלבום הזה הלך מאיתנו Stan Getz.

[תודה רבה ל diz מפורום dtown שמצא את הוידאו הנפלא הזה]


Stan Getz & Kenny Barron - People Time
(EmArcy, 1991)
Stan Getz, Kenny Barron




יום שבת, 22 בספטמבר 2007

Uri Caine - Sphere Music


אם בא לכם לשמוע משהו חדש, מרענן, כזה שהוא גם מלודי ולירי אבל גם בועט ונושך – תקשיבו למה שיש ל Uri Caine להגיד. כי לבנאדם בהחלט יש מה להגיד.

אורי מי? תחזור שנית ?

Uri Caine (כן, הוא יהודי וסיפר לא אחת שבבית הוריו נהגו לדבר איתם רק עברית) הוא סוג של אלכימאי מוסיקלי. יש לו את היכולת לחבר בין תקופות, בין סגנונות, בין תרבויות, וליצור מהכל מוסיקה יפהפיה, קומוניקטיבית ומאתגרת. מלבד העובדה ש Caine הוא פסנתרן מצויין, הוא מוסיקאי מגוון שמוסיקה קלאסית, מוסיקה יהודית, מוסיקת עולם וג'אז הם חלק בלתי נפרד מעולמו המוסיקלי, והוא מצליח לשלב ביניהם וליצור משהו גדול וחדש בבחינת "השלם העולה על סכום חלקיו". וזו לא קלישאה.

ל Uri Caine יש כ- 20 אלבומים ובכל אחד מהם הוא משהו קצת אחר. ישנם אלבומים שנוטים יותר לכיוון הג'אז הקלאסי (כמו זה שאני כותב עליו עכשיו), אבל את רוב האלבומים שלו פשוט קשה לקטלג, כי הם מכילים יותר מאלמנט מרכזי אחד. ישנם כאלה שמכילים מוסיקה קלאסית / ניאו קלאסית (כמו הפרוייקטים המצויינים שעשה למאהלר ולמוצארט) ישנם כאלה שמכילים מוסיקת עולם, מוסיקה יהודית, ומוסיקה מודרנית (כולל סינטיסייזרים, ו DJ's) וישנם כאלה שפשוט מכילים הכל, ביחד. הגיוון, העניין והמסע המוסיקלי הוא שם המשחק כאן, והמסע של Caine מתחיל במוסיקה הקלאסית שהיא חלק בלתי נפרד מאישיותו המוסיקלית ונגמר – טוב, הוא בעצם אף פעם לא נגמר.

גם כש Caine מנגן סטנדרטים או טייק אוף על סטנדרטים (למשל: This is the thing called love, Mr. B.C.) – הוא לוקח אותם למקום אחר. בנגינה שלו אפשר לשמוע את Bach וגם את McCoy Tyner ביחד. את "הנקיון" הקלאסי ואת "הלכלוך" של הרחוב.

באחד הראיונות שנתן סיפר Caine שהפסנתרנים שהשפיעו עליו בצעירותו היו Herbie Hancock, McCoy Tyner, Chick Corea Keith Jarrett, אבל איזו דרך ארוכה הוא עשה מאז ועד למקום בו הוא נמצא כיום...

אז מה יש לנו כאן ?

אלבום מאד אנרגטי באוריינטציה ג'אזית שהוקלט ב JMT (Jazz Music Today)) של Stephan Winter (מי שהקים את הלייבל Winter and Winter בו מקליט Caine כיום) בשנת 1992 שכולל 9 קטעים. חלקם בטריו (עם Kenny Davis בבס ו Ralph Peterson המדהים (!!) בתופים). בחלק מהקטעים מצטרף Don Byron בקלרינט (שיתוף הפעולה הפורה איתו נמשך עד היום, ולפני כשנה נתנו Caine ו Byron הופעת "דואו" ב"משכן") ולחלק נוסף מצטרפים Gary Thomas בטנור ו Graham Haynes בקורנט.

זה עדיין לא החומר "הכבד" (והמאוחר יותר) של Uri Caine אבל אם צריך להתחיל ממשהו, זו בהחלט נקודת פתיחה מצויינת.

Uri Cane בקונצרט לרגל 251 שנה להולדת מוצארט (שימו לב ללאפ-טופ על הפסנתר):

ראיון מקיף ומצויין שעשה Vic Schermer עם Uri Caine כאן:
ttp://www.allaboutjazz.com/iviews/ucaine_1.htm

לאתר של Uri Caine (ניתן לשמוע קטעים שלמים מהאלבומים שלו):
http://www.uricaine.com

Uri Caine - Sphere Music
(JMT, 1992)
Uri Cane, Kenny Davis, Ralph Peterson, Don Byron, Gary Thomas, Graham Haynes
.

Uri Caine - Fender Rhodes Solo (2007)

טעימה קצרה מהכשרון של Uri Caine
(וזה רק פן אחד שלו, כמובן)

יום שישי, 21 בספטמבר 2007

Lee Konitz meets Chet Baker & Keith Jarrett Quintet - Live in NYC & Europe

Lee Konitz עם Keith Jarrett ?

נשמע מוזר, נכון ?

גם אני לא האמנתי שיש חיה כזו, אבל מסתבר שבשנות ה-70 היבשות היו כל מיני זיווגים מעניינים וכך נפגשו Konitz, Baker ו Jarrett יחד עם Charlie Haden הנפלא תמיד, להופעה חד פעמית.

Lee Konitz, כמובן, שולט בסגנון (מין West Coast מודרני) ומפליא לנגן וכמוהו גם Chet Baker (שנמצא בכושר חצוצרני מצויין) אבל מה שחיפשתי כל הזמן היה הערך המוסף שנותן Jarrett להופעה הזו, ואיך הוא נשמע בהרכב כזה, שאינו הסביבה הטבעית שלו.

אז ככה, מלבד העובדה שניתן לשמוע את Jarrett המוכר בסולואים (הוא מנגן 2 קטעי סולו), הרי שהליווי שלו לחמישיה שונה למדי מפסנתרני Bebop או West Coast אחרים. הוא איטי יותר, כבד יותר, עם דגש חזק יותר על ההרמוניה ופחות על הקצב. בסולואים שהוא לוקח (הן בקטעים עם כל החמישה והן בקטעים בהם הוא מאלתר לבדו) - זה ממש Jarrett המוכר, שכמובן יודע לקחת סולו על כל דבר ונשמע מצויין גם בסגנון הזה.
בקיצור אלבום נחמד (די סטנדרטי, עם זאת) אבל עם ערך מוסף של Jarrett הצעיר.

חוץ מהקטעים של החמישיה ישנם כאמור 2 קטעי אילתור חופשי של Jarrett ועוד קטע אחד של Konitz ברביעיה יחד עם Bill Evans, NHOP, Alan Dawson.

כל הכיף הזה הוקלט בשנת 1974, אם כי חרף נבירה בדיסקוגרפיות של המעורבים לא הצלחתי להבין האם זה באירופה (ואם כן, איפה בדיוק) או בניו-יורק.

Lee Konitz meets Chet Baker & Keith Jarret Quintet - Live in NYC & Europe
Jazz conniseur (bootleg)

Kenny Drew - Undercurrent



מהצליל הראשון של Hank Mobley ושל Freddie Hubbard ניתן להבין מיד - הגענו למקום הנכון.

שני הנשפנים המצויינים האלה עוד לפני תקופות השיא בקריירה שלהם (וזה תמיד כיף לשמוע מוסיקאי בשלבים שקצת לפני גיבוש האישיות המוסיקלית שלו). Mobley נשמע רענן ומעניין (כמו בהקלטות רבות אחרות שלו מתחילת שנות ה-60, התקופה הטובה ביותר שלו לטעמי) ו Hubbard הצעיר (22) מחובר לגמרי לכל מה שהיה לפניו וכבר מצליח להישמע כל כך שונה וכל כך ייחודי, ומאד יצירתי.

על הרית'ם סקשן הופקדו הצמד Sam Jones וLouis Hayes , שאין צורך להכביר עליהם מילים. לטעמי מדובר באחד מצמדי הבס-תופים הטובים ביותר שידע עולם הג'אז. פשוט עושים את העבודה מצויין, דוחפים קדימה כשצריך ונותנים גיבוי מלא בבלדות, ומתואמים להפליא.

דווקא Kenny Drew לא מפיל אותי מהכיסא בהקלטה הזו, ואכן לא באו הקלטות נוספות דומות בעקבותיה. הוא מנגן בסדר גמור, ומלווה עוד יותר בסדר גמור אבל בפירוש חסר לו את ה"משהו" הזה שיהפוך כל סולו שלו למשהו שזוכרים אחרי שהוא נגמר. שנה לאחר מכן עזב Drew את ארה"ב ועבר לאירופה, הוא העביר את עיקר זמנו בקופנהגן שם ניגן "כפסנתרן הבית" של Café Mountmartre: הוא ליווה מוסיקאים אמריקאים שהגיעו להופיע באירופה וניגן הרבה גם בטריו משלו ולאורך השנים הקליט לא מעט תקליטים מצויינים, בעיקר ללייבל SteepleChase.



Kenny Drew / UNDERCURRENT
(BlueNote, 1960)
(Freddie Hubbard, Hank Mobley, Kenny Drew, Sam Jones, Louis Hayes).

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin