כשהוקלט האלבום הזה, בחודש מרץ 1991, במשך 4 לילות של הופעות חיות ב Café Mountmartre בקופנהגן, כבר ידע Stan Getz שלא נותר לו זמן רב לחיות. הוא היה חולה במחלת הסרטן ואותותיה ניכרו בו. עם זאת, ואולי בגלל זאת, הוא נתן את נשמתו במשך אותם ארבעה לילות וביחד עם Kenny Barron השאיר לנו את אחד מאלבומי הדואטים הכי יפים ומרגשים שיש.
דואט זה עסק עדין, במיוחד כשהנגנים הם שני ענקים, שראו כבר הכל, ניגנו כבר הכל ולכל אחד מהם יש מוניטין שצריך להצדיק וגם אגו שצריך לרצות. אבל כאן Getz ו Barron השאירו את האגו בבית ופשוט באו לנגן מכל הלב.
Getz, כהרגלו, מנגן מאד מלודי עם הצליל ה"קל" הזה בגבוהים, שהפך לסימן ההיכר שלו. אבל כשהוא יורד נמוך ואח"כ חוזר למעלה ושוב ושוב, מתפתל ופתאום מוציא פראזה כל כך יפה וכל כך פשוטה – אני נזכר למה אני כל כך אוהב אותו.
Kenny Barron, מלווה מעולה, רגיש, דינמי, קודר כשצריך ועולץ כשצריך תומך ב Getz בצורה מעוררת קנאה עם צליל מושלם, וכשמגיע תורו הוא שולף בקלות סולו מובנה מהשרוול ונותן לך את ההרגשה כאילו לנגן פסנתר זה הדבר הכי קל בעולם.
הרבה מכירים את Stan Getz מתקופת הבוסה נובה שלו (עם Astrud Gilberto ו Antonio Carlos Jobim), תקופה שאולי "סידרה" אותו כלכלית אבל נדרשו לו זמן רב ומאמץ על מנת להשתחרר מהתדמית של נגן הבוסה נובה שדבקה בו. כאן Getz חוזר למקורות ומנגן בעיקר סטנדרטים קלאסיים, אבל גם קטעים יותר מודרניים כמו First Song שכתב Charlie Haden לרעייתו. (בחיי שאי אפשר לעשות לקטע הזה ביצוע גרוע).
Getz מאד אהב לנגן ונתן את כולו ערב ערב על הבמה, למרות שאחרי ההופעה היה מותש פיזית. אמנם בחלק מהקטעים שומעים ש Getz קצת מתעייף, שפתאום כאילו נגמרת לו אנרגיה, אבל אז בא Kenny Barron ומציל את המצב בסולו משגע ואתה מבין למה Stan Getz בחר לקחת דווקא אותו אותו למסע המוסיקלי האחרון שלו.
בגיל 64, בדיוק שלושה חודשים אחרי שהוקלט האלבום הזה הלך מאיתנו Stan Getz.
[תודה רבה ל diz מפורום dtown שמצא את הוידאו הנפלא הזה]
(EmArcy, 1991)
Stan Getz, Kenny Barron
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה