הזורעים בדמעה - חמישיית עומר אביטל ואורחים במשכן בתל אביב

צילום: יוסי צבקר

את מה שקרה אמש במשכן אפשר לסכם במילים מתוך תהילים קכו, פסוק ה': "הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו". עומר אביטל, אחד מעמודי התווך של הג'אז הישראלי, הגיע להופיע במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב (בפעם הראשונה עם הרכב בהובלתו), וסיפק הוכחה חיה וניצחת כי הג'אז הישראלי חי, בועט והתקדם מן השוליים אל המרכז המוסיקלי. הקהל שגדש את המשכן, שרובו לא ממש צרכן ג'אז בימים כתיקונם, הצביע בידיים וברגליים כשההופעה נסתיימה כמעט לא היה מי שנותר אדם ישוב במקומו. כולם רקדו, מחאו כפיים והריעו.

לאורך כל ההופעה בלטו האנרגיות ושמחת החיים שמאפיינים את עומר אביטל, האיש והמוסיקה, ואי אפשר היה לפספס את העובדה שאביטל נהנה על הבמה לא פחות מהקהל שבא לשמוע אותו. הוא צחק, שר, רקד אפילו יותר מאשר בדרך כלל (וזה הרבה).

צילום: יוסי צבקר

אבל אפילו אביטל לא יכול היה לעשות את זה לבד. הפרטנרים שלו היו נפלאים.  הבחירה להעמיד בפרונט שני טנוריסטים היא פשוט הברקה. אלכסנדר לוין ואסף יוריה נשמעים מעולה ביחד והחיבור ביניהם כמו גם החיבור של שניהם למוסיקה של אביטל מחשמל. האנרגיה שזורמת בין שני הטנורים מזכירה את ה Duels שהיו נהוגים בין גדולי הטנוריסטים בימיו הגדולים של הג'אז והיכולת שלהם לעבור מנגינת מוטיבים תימניים לנגינת בלוז חמה ומשם לסקרימינג קולטרייני מייצרת ניצוצות. כשיוריה עובר ל Saxello הסאונד של ההרכב בכלל מקבל אדג' מטורף.

עופרי נחמיה שיכול לנגן כל דבר, ניגן מעולה כהרגלו תוך שהוא עובר בקלילות בין המקצבים והמשקלים המשתנים ללא הפסק וביחד עם עומר אביטל נתן את הגרוב שמניע את הרכבת הזאת ועדן לדין, התוספת האחרונה להרכב (החליף את יונתן אבישי), הביא את הקטע שלו ומשך החוצה בצורה נפלאה ומעוררת בסולואים שלו, חושף קו מחשבה מקורי ומסקרן.

צילום: יוסי צבקר

באלבומים ובסיבובי ההופעות הקודמים שלו שיתף עומר אביטל פעולה עם נגנים ותיקים (יחסית) ומוכרים, כמו החצוצרן אבישי כהן, יונתן אבישי, Joel Frahm, Aaron Goldberg, Mark Turner, Jason Lindner ועוד אבל הפעם הוא הלך על הרכב צעיר בעל נסיון מועט. העובדה שאביטל מסתובב כיום בעולם ומופיע עם חבורת ישראלים צעירים ולא כל כך מוכרים עדיין (בדומה להרכבים של אלי דג'יברי ואבישי כהן הבאסיסט, למשל) גם היא חלק חשוב ממסורת הג'אז. לאורך השנים תמיד היו מובילי ההרכבים מחפשים את הצעירים המוכשרים והמבטיחים, ובעצם צירופם להרכב הם טיפחו והכשירו את הדור הבא. 

צילום: יוסי צבקר

לצד החמשייה הזו הופיעו גם שלושה אורחים: הזמרת חיה סמיר, הזמר והתופעה רביד כחלני (שהקים יחד עם אביטל את ימן בלוז לפני כשש שנים) ובשני הקטעים האחרונים הצטרף גם הפרקשניסט הפנטסטי דודו בלילטי. ביחד הם ביצעו ביצועים מורחבים ל"הזורעים בדמעה", איילת חן, אלי (של ימן בלוז), חמינא ו Afrique שלא השאיר אף מאזין אדיש. לא פחות מהמוסיקה של עומר היתה זו הכריזמה של כחלני המוכשר שניחן בסטאר קואליטי נדיר במקומותינו ולצד השירה המעולה בתימנית, הקולות והאפקטים שהוציא מעצמו ומקופסת הפח עליה תופף, רקד על הבמה תוך שהוא מטריף, ובצדק, את כל מי שנמצא לידו.

היה קצת מצחיק לראות בכל החגיגה התימנית / מרוקאית / אפריקאית הזו את שני הסקסופוניסטים, שאין לבנים מהם, מנסים להשתלב בחגיגה האוריינטלית ולרקוד אבל כשהם הרימו את הכלים ונשפו – הם נשמעו אותנטיים כאילו ינקו את המוסיקה הזו משחר ילדותם.

רוצים דוגמה? קבלו את "איילת חן" בוידאו (ותודה ליובל אראל מ"הבלוג של יובל אראל" ששיתף בשמחה):

צילום: יוסי צבקר

המוסיקה של אביטל כל כך אפקטיבית משום שהיא נטועה עמוק הן במסורת הג'אז והן במסורת האפריקאית ואביטל הצליח למצוא ולהביא את נקודת החיבור האישית שלו בין המוסיקה מהרחוב ומהבית לבין הג'אז האמריקאי. בהתחשב בכך שמוסיקת הרחוב והבית שלו מכילה לא מעט מוסיקה תימנית ומרוקאית, הרי שאפריקה היתה שם כל הזמן ברקע, בדיוק כפי שאפריקה נכחה במוסיקה של כל גדולי הג'אז האמריקאי. כל מה שהיה צריך זה את האדם הנכון, עם הפתיחות המוסיקלית, עם הידע והנסיון הרב שצבר בסצינת הג'אז האמריקאי ועם לב וחיוך ענק שידע לייצר את קוקטייל הג'אז הישראלי הזה שידבר לא רק אל הגרעין המצומצם של חובבי הג'אז אלא לקהל רחב הרבה יותר.

תודה מקרב הלב ליוסי צבקר, האחד והיחיד, על התמונות הנהדרות.

החמישיה: לוין, אביטל, יוריה, לדין ונחמיה
צילום: יוסי צבקר

ובונוס אחד קטן לפני סיום, הנה הופעה של החמישייה (עם יונתן אבישי בפסנתר) ביריד הג'אז Jazzahead מנובמבר 2016:

חמישיית עומר אביטל במשכן - 27.1.2017

ביום שישי ה 27.1.2017 תופיע חמישיית עומר אביטל במשכן. בשנים האחרונות יש פחות ופחות סיכוי לתפוס את עומר וההרכב שלו בארץ מכיוון שהם מופיעים בעיקר בחו"ל, אז הנה הזדמנות נהדרת וממש ימים ספורים לאחר שהחמישייה הקליטה אלבום חדש.

ההרכב החדש דומה מאד להרכב שהקליט לפני פחות משנה את Abutbul Music המצוין , למעט עדן לדין שמחליף את יונתן אבישי על הפסנתר, מנגנים שם: אסף יוריה ואלכסנדר לוין בסקסופונים, עומר אביטל בבאס ועופרי נחמיה בתופים.

בהופעה במשכן הם יארחו את חיה סמיר ורביד כחלני (מ"ימן בלוז") וכמו בכל ההופעות של עומר אביטל – תהיה מוסיקה מעולה, אנרגיות גבוהות וכיף.

אז מי בא ?

סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל

פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר

משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר

משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים

החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy. 

יונתן אבישי

יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן

אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.

ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.  

The Music Of Amit Golan

עמית גולן, ז"ל

ג'אז ישראלי. בעבר די היה במושג הזה כדי לעורר חיוכי מבוכה (במקרה הטוב) או עוויתות סלידה (במקרה הפחות מנומס). אולם בשנים האחרונות קיבל הג'אז הישראלי לגיטימציה מקהל חובבי הג'אז בישראל והפך למקור גאווה של ממש. בשנים האחרונות יצאו מכאן לא מעט מוסיקאי ג'אז שהצליחו יפה גם מעבר לים אבל חשוב מכך – יצאו מישראל לא מעט מוסיקאים צעירים שדוברים את שפת הג'אז באופן רהוט, שיש להם מה להגיד, מה לחדש וששווה להקשיב להם.

הסיבה העיקרית למהפך שחל בכמותו, טיבו ואיכותו של הג'אז בישראל נעוצה לטעמי בראש ובראשונה בהכשרה המוסיקלית המצוינת שניתן כיום לקבל בתחום הג'אז בישראל בשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ולימודי המוסיקה, קרי עוד בשלב בית הספר התיכון.

מי שהיה אחראי לכך במידה רבה מאד היה עמית גולן. מוסיקאי ופסנתרן יליד 1964 שלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ולאחר מכן ב New School בניו-יורק וחזר לארץ כשלנגד עיניו מטרה אחת ברורה: חינוך הדור הבא. הוא לימד ב"תלמה ילין", בעירוני א' (ת"א), בתיכון "אלון" והיה מי שהקים את מגמת הג'אז בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל-אביב. תחת ידיו עברו מאות תלמידים. מלבד ההשכלה המוסיקלית, הידע בתולדות הג'אז והוראת הנגינה בפסנתר (עמית היה תלמידו של Barry Harris והביא עמו את שיטת הלימוד שלו) הוא עשה עבור תלמידיו משהו גדול בהרבה. בעצם את הדבר החשוב מכל: הוא הצליח להצית ברבים מהם את האהבה היוקדת לג'אז, את האש שממשיכה לבעור ולהניע אותם גם שנים רבות אחרי סיום לימודיהם. 

את הקריירה האישית שלו כפסנתרן די הזניח לטובת תלמידיו ולמרות שהופיע מדי פעם במסגרות כאלו ואחרות, הוא לא הקליט עד שנת 2007. מבחינה מוסיקלית עמית היה חסיד גדול של Hard Bop.  זה היה הסגנון המועדף עליו ואהבתו הגדולה. אלא שבשנות ה-2000 ההארד בופ נחשב בעולם כמשהו מיושן שאבד עליו הכלח ובישראל היתה תדמיתו של הסגנון הזה נחותה עוד יותר וגרוע מכך – הוא כמעט ולא זכה להתייחסות.

בשנת 2007, בלחץ חברים ועמיתים, לאחר שנים רבות שנמנע מכך, הקליט עמית את אלבומו הראשון שנקרא I Decided בו מנגנים לצדו של עמית גולן בפסנתר גם Joe Magnarelli בחצוצרה ותלמידיו: אסף יוריה בטנור, גלעד אברו בבאס, דורון תירוש ויונתן רוזן חולקים בתופים ועדן ברקת בקטע אחד קסום בבריטון. האלבום מורכב מ- 7 לחנים מקוריים של עמית ומסטנדרט אחד (Love Walked In שהלחין George Gershwinועובד על ידי עמית) והוא כולו על טהרת ה Hard Bop. הוא לא רק נשמע כאילו הוקלט בסוף שנות 50 או תחילת שנות ה- 60. הוא גם נראה ככה: העטיפה הקדמית מבוססת על העטיפה שעיצב Reid Miles, מעצב הבית של Blue Note, לאלבום של Stanley Turrentine בשם Up At Minton’s וגם העטיפה האחורית מעוצבת בפורמט דומה מאד לזה שהיה בשימוש באלבומי Blue Note). גם מבחינה מוסיקלית האלבום הזה הוא חגיגה. הלחנים יפהפיים (כמו בימים הטובים של ההארד בופ) העיבודים עשירים ומוקפדים והנגינה זורמת ושופעת רעיונות ואנרגיה. כמעט אין מי שמקליט כיום מוסיקה כזו. לא בעולם ובטח לא בישראל. לא פלא שעמית נאלץ להקליט את המוסיקה באופן עצמאי (ההקלטות נערכו באולם ההופעות בשטריקר, חלקן בפני קהל) והפיץ אותה תחת הלייבל שהוקם לצורך כך - Minton’s Records. 

כל ההרכב נשמע טוב, ואני מאד אוהב את הנגינה של יוריה שלמרות חוסר הבטחון שבה יש בה משהו שמזכיר לי קצת את George Coleman, אבל מי שגונב את ההצגה הם עדן ברקת עם הבריטון שלו ובמיוחד Joe Magnarelli (הוא בעצם יותר מנהל את ההצגה מאשר גונב אותה) שנשמע כאילו יצא הרגע עם החצוצרה שלו מהאולפן של Van Gelder בניו-ג'רזי. האיש פשוט חי את הסגנון הזה והוא היה הבחירה המושלמת בעיני לאלבום הזה ולמוסיקה של עמית. יחד איתו הצליח עמית להגיע לשחזור מושלם של הסגנון אותו אהב והעריץ. 

אחרי האלבום הראשון הדרך לאלבום השני היתה קצרה יותר. עמית גולן היה אמור להקליט את האלבום השני שלו בשנת 2011. הוא כתב חומר חדש ועיבודים ואף הזמין להקלטה את החצוצרן האהוב עליו Eddie Henderson, אלא ש ב-3 בדצמבר 2010 במהלך משחק כדורסל ששיחק עם תלמידיו ב"תלמה ילין", קרס עמית ונפטר מדום לב. מותו הכה בתדהמה את תלמידיו ואת קהילת הג'אז כולה.

מכיוון שרוב החומר לאלבום השני נכתב כבר, ומתוך רצון להנציח את זכרו של עמית ולקיים את משאלתו להקליט ולהפיץ את המוסיקה, נטל על עצמו נעם עוזיאל, ידידו הטוב של עמית, את המלאכה. עוזיאל הכיר את עמית בניו-יורק בסוף שנות ה-80 כשעמית למד ב New School וביחד הם טיפחו את אהבתם המשותפת להארד בופ. ביחד הלכו לאינספור הופעות ועוזיאל נזכר בערגה איך היה עמית משמיע לו הקלטות של בן כיתתו, פסנתרן אחד, אז עדיין אלמוני, בשם Brad Mehldau שאת כישרונו העריץ עמית.

נעם עוזיאל, טיפח ידע עצום בכל הקשור בסגנון ההארד בופ וכיוון שמדובר בפרפקציוניסט שהולך עם כל מה שהוא עושה עד הסוף, הוא הלך גם עם אהבתו המוסיקלית רחוק יותר מרוב האנשים. הוא אמנם לא מוסיקאי אך היה מעורב גם בהפקת האלבום הראשון והיה כוח מניע מאחורי ההחלטה להקליט אותו. כעת עמדה בפניו משימה מסובכת בהרבה - הפקת האלבום השני של עמית גולן ללא השחקן הראשי.

הוא עשה זאת באופן שהיה ודאי גורם לעמית להיות מאד גאה בו ובתוצאה הסופית. בתחילת חודש יוני 2011 Eddie Henderson הגיע לישראל וביחד עם יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור, ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס בפסנתר, גלעד אברו בבאס, שי זלמן ויונתן רוזן בתופים ועופר גנור (המופלא, מופלא....) שמשתתף בגיטרה בשני קטעים הם מפיחים חיים במוסיקה שעמית הלחין וכל כך אהב. האלבום נקרא: Eddie Henderson and Friends Play The Music Of Amit Golan.

בדומה לאלבום הראשון גם הפעם ההפקה מצויינת (איכות ההקלטה טובה יותר, מכיוון שהפעם ההקלטות נערכו באולפן) והעטיפה עשויה בטוב טעם (אך הפעם אינה רפליקה של Blue Note) ומחזירה אותך לשנים הגדולות של ההארד בופ. יש כאן 8 קטעים מקוריים של עמית, אחד מהם (Sari) הופיע גם באלבום הראשון ושני קטעים שנכתבו בידי אחרים: האחד הוא בלדה משגעת בשם Carolyn שהלחין Lee Morgan (תקשיבו בהקלטה לשי זלמן מתמוגג מהנאה) והשני Out Of The Past של Bennie Golson. 

למרות נקודות הדמיון האלבום הזה שונה למדי מהאלבום הראשון. יש כאן נשפן נוסף (וולצ'וק בטרומבון) מה שמוסיף הרבה צבע ועומק ללחנים; יש כאן את עופר גנור שהנגינה שלו מוסיפה המון, על אף שהוא משתתף רק בשני קטעים; הפסנתרנים (ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס שחולקים ביניהם את הקטעים) מנגנים אחרת לגמרי מעמית; אבל עיקר השוני נובע בגלל Eddie Henderson שמביא איתו צליל אחר וגישה אחרת, מודרנית יותר מבחינה מוסיקלית, מזו של Magnarelli. המוסיקה שכתב עמית נטועה אמנם עמוק בשנות החמישים והשישים אבל הנגינה של Henderson לוקחת אותם שנים רבות קדימה. בדקתי את זה עם נעם עוזיאל ומסתבר שזו היתה החלטה מודעת שלקח. גם באלבום הראשון הוא לא סבר שצריך למקם את המוסיקה בשנות החמישים וללכת לכיוון של "שחזור מלא", אלא לקחת את המוסיקה להווה. באלבום השני, מאחר שעמית היה זה שבחר את Eddie Henderson לנגן באלבום הזה, נעם הרגיש שיהיה זה נכון שלא להגביל את Henderson לנגן בגבולות המסורתיים של הסגנון ולאפשר לו חופש סגנוני. זה נשמע היטב בתוצאה.

את המוסיקה של עמית גולן ניתן לרכוש ישירות באתר של Minton's Records שהוקם במיוחד לשם כך.
וניתן גם להקשיב לדיסק החדש במלואו בדף הפייסבוק שלו.

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט ה Blogathon של ה JJA (Jazz Journalists Assocciation) המתקיים השנה לראשונה לציון חודש הג'אז ויום הג'אז הבינלאומי שנקבע על ידי ארגון אונסק"ו ל 30 באפריל. אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא פוסטים נוספים שנכתבו במסגרת ה Blogathon באתר הפרוייקט.

Rea Bar-Ness Live at the Camelot

איזה לילה מדהים. פשוט אין מילים אחרות לתאר את החוויה המוסיקלית שעברה עלי אתמול בלילה במועדון "הקמלוט". אבל בואו נתחיל מההתחלה...

רע בר-נס, מתופף ומוסיקאי ענק נתן אתמול בלילה תצוגת תכלית מרשימה ומקיפה הן ליכולותיו כמתופף והן ליכולותיו כמלחין ומעבד.

מלבד רע בר-נס ניגנו עומרי מור (המדהים !) בפסנתר, גלעד אברו בבאס, איתמר דוארי בכלי הקשה, עמוס הופמן בגיטרה והאורח המיוחד של הערב, החצוצרן הספרדי הצעיר: Raynald Colom. לקטע אחד הצטרף לחמישייה המופלאה הזו בטנור גם אסף יוריה, שלאט לאט מבשיל ומתבגר כנגן, ומפעם לפעם יותר מעניין להאזין לו.

אז מה היה לנו שם ?

תשכחו את מה שאתם יודעים על מתופפים כשאתם באים לשמוע את רע בר-נס. הוא בכלל התחיל כנגן טימפאני בפילהרמונית הצעירה ואח"כ ניגן עם הפילהרמונית הישראלית ובסימפונית ירושלים, אבל מזה 7 שנים שהוא מנגן תופים כמו שרק הוא יכול. מפתיע, מרענן, משעשע, חושני, סוחף... לא תשמעו אותו נותן "סתם" סווינג במהלך כל הערב וגם לא תשמעו אותו מנגן לפי איזושהי מתודה מוכרת. הנגינה שלו פיזית, "גדולה", ונוכחת ובעיקר מאד ייחודית. הוא חי את ההתרחשות על הבמה, מעצים אותה, מאיר אותה ואף יוצר אותה בעצמו. פשוט נגן ענק ! וזה עוד לפני שדיברנו על ההלחנה שלו שמצליחה להיות גם רבגונית וגם מאד מקומית.

וכל הג'אז הזה ממוסיקאי שעד לפני עשר שנים כלל לא ידע מיהם Miles ו Coltrane. אלא שאז פגש בר-נס, ששהה אותה עת בברלין, את עומר אביטל כשהלה הגיע לבקר חבר משותף שלהם והמפגש והנגינה המשותפת גרמו לו להתחיל לפקפק ביעודו כמוסיקאי קלאסי. כשלוש שנים לאחר מכן החליט בר-נס לעבור לנגן במערכת תופים. הוא מעולם לא לקח שיעורים אלא למד תוך כדי נגינה עם חבריו החדשים: עומר אביטל ואבישי כהן (הבאסיסט). כשהתעקשתי לדעת מי בכל זאת השפיע על נגינתו בתופים עלה שמו של Tony Williams.

אבל בר-נס, כאמור, לא לבד בסיפור הזה. עומרי מור, הפסנתרן המחונן, הוכיח אתמול שליכולת הטכנית שלו ולמוסיקליות שלו אין מתחרים. ישבתי חצי מטר מהפסנתר שלו וראיתי איך הוא מלטף את המקלדת, ממלא צבע, מגיב לכל פרובוקציה של הנגנים האחרים ויוצא לסולואים שמערבים בטבעיות ג'אז וקלאסי שאתה פשוט לא רוצה שייגמרו (אני שכחתי לנשום כשהוא ניגן את ההקדמה שלו לקטע "כינרת"). אמנם יצא לי לשמוע אותו מספר פעמים במהלך השנים האחרונות, והנגינה שלו מתעדנת עם הזמן, אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה המרכזית שקיבלתי ממנו אתמול מעבר למוסיקליות המענגת – הצליל שלו היה פשוט מופלא. אה, כמעט שכחתי: כל זה כשיד ימין שלו נתונה בתחבושת...

על איתמר דוארי כבר כתבתי כאן כשניגן עם עומר אביטל בטריו, ובכלל נראה שאיתמר דוארי תפס את מקומו בסגל הבכיר של נבחרת הג'אז הישראלי, ובצדק. גם אתמול הוא תרם את חלקו ברגישות, העצים את התחושה האתנית בקטעים הנכונים ויצר דיאלוג ריתמי מרתק עם רע בר-נס.

גלעד אברו, שכבר מזמן הפך לסיידמן של המדינה (אין כמעט הפקה שבה הוא לא מנגן) עשה כרגיל עבודה מצויינת.

עמוס הופמן, שזכה אצלנו במשפחה לכינוי "הנותן ידו בעוד" נתן גם נתן את ידו בעוד (עמוס, אם אתה קורא את זה - אני מת לשמוע אותך פעם מנגן בעוד אמיתי ולא בעוד החשמלי) כמו גם בגיטרה ולמרות חזותו החיצונית המרושלת והמטעה, המוסיקה שלו היתה כל כך יפה ואלגנטית. הוא מגוון מאד ומיטיב לנגן בכל הסגנונות, וראו עליו שהוא פשוט נהנה כל הערב.

אז מי זה הספרדי הזה שדיברת עליו בהתחלה ?

ועכשיו הגיע הזמן לספר לכם על Raynald Colom, מי שמילא את משבצת ה"כוכב האורח מחו"ל" עם קצת פוזה והמון כשרון. Raynald Colom, בן 28, הוא חצוצרן מצויין. בניגוד לרוב החצוצרנים שמחפשים את הברק שלמעלה, הוא מפליא לנגן בטווח הצלילים התחתון של החצוצרה (והפלוגלהורן) והצליל שלו יפהפה, מלא הבעה וחום. אבל שלא יהיה לכם ספק - כשצריך לטפס למעלה, Colom עושה זאת בלי בעיה. הוא מעניין, מלהיב וכריזמטי בנגינה שלו, מבלי להסתמך יותר מדי על יכולתו הטכנית המצויינת. בשל מוצאו הספרדי והקירבה של המוסיקה הספרדית למוסיקה המזרח תיכונית הנגינה שלו מתאימה למוסיקה של בר-נס כמו כפפה ליד ולאורך כל ההופעה הרגשתי שהוא פשוט שייך לשם. כמו Dizzy Gillespie גם הוא נוהג לנפח את לחייו בזמן הנגינה (ההגדרה הרפואית לכך היא Gillespie's Pouches או כפי שאני מעדיף לכנות זאת: "אפקט הקרפדה") אבל כאן מתחיל ונגמר הדמיון ל Diz. הקשר עם Raynald Colom נוצר לאחר שהחצוצרן שמע את המוסיקה של בר-נס באינטרנט והתלהב. בר-נס שבנה על המטען המוסיקלי הספרדי שמביא איתו Colom, הביא אותו לארץ ולא התאכזב.

לצד המוסיקה המקסימה שכתב רע בר-נס (הוא מלחין על פסנתר אם תהיתם, כמוני, איך בדיוק מתרחש תהליך ההלחנה של מתופף) ההרכב ניגן גם קטעים שכתב Raynard Colom והשילוב היה כל כך טוב וכל כך טבעי עד שלא ניתן היה להבחין שההרכב מנגן את המוסיקה של "האורח".

כשההופעה הסתיימה לא ניתן היה למחוק את החיוך מפרצופי.

היה מדהים, אמרתי לכם.

הבוקר שאחרי:

את הבוקר שאחרי אני מבלה בכתיבה תוך האזנה לדיסק של רע בר-נס שנקרא: Remember & Forget (הוצאה עצמית). אז נכון שהדיסק האולפני אינו יכול לשחזר את החוויה העצומה של ההופעה החיה, וההשוואה כמובן אינה הוגנת, אבל מצד שני – כאלבום אולפן - הדיסק הזה לגמרי מספק את הסחורה. אם עוד לא שמעתם את ההרכב של רע בר-נס בהופעה או אם בא לכם להיזכר בחוויה – הדיסק מכיל את המוסיקה הקסומה שכתב בר-נס, ומנגנים בו כמעט כל משתתפי ההופעה אתמול (למעט איתמר דוארי, ובתוספת עומר אביטל שמתחלק בקטעים עם גלעד אברו בנגינת הבאס, אסף יוריה שמנגן לאורך כל האלבום ואבישי כהן בחצוצרה, שמספק חוויה שונה וצבע אחר לגמרי מזה של Raynald Colom).

לאתר של רע בר-נס (ניתן לשמוע קטעים מהדיסק)

Rea Bar-Ness Sextet - Remember & Forget
(2005)
Avishai Cohen, Asaf Yuria, Amos Hoffman, Omri Mor, Gilad Abro, Omer Avital, Rea Bar-Ness.