Don Martin's Jazz Albums Covers

 

בשנת 1938 שכר הלייבל Columbia את שירותיו של Alex Steinweiss כמנהל אומנותי של הלייבל. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל היתה להתחיל להפיץ את התקליטים של הלייבל בעטיפות קרטון מודפסות עם תמונות וגרפיקה בנוסף על המידע הטקסטואלי היבש שהיה נהוג עד אז. באותה תקופה נמכרו תקליטים בעטיפות נייר חומות חלקות, פשוטות וזולות עם חור באמצע כדי שניתן יהיה לראות את התוויות המודבקת על הוויניל שעל גביה הופיעו פרטי ההקלטה. כעשור לאחר מכן, כשהתחילו לצאת תקליטי אריכי נגן (בניגוד לסינגלים) היו עטיפות האלבומים כבר חלק בלתי נפרד מהמוזיקה ומתרבות המוזיקה. 

הלייבלים הגדולים עבדו עם מעצבים, צלמים ומאיירים קבועים כדי לשמר סגנון גרפי ועיצובי מובחן ללייבל, וכשהמוזיקה היתה רק על גבי תקליטים או דיסקים - היתה העטיפה יחד עם המידע שעליה והגרפיקה שעל פניה ההקשר הויזואלי של המאזין עם המוזיקה.

בשנת 1956, ממש בטרם החל לעבוד עבור מגזין הקומיקס MAD (הוא כונה MAD’s maddest artist ועבד במגזין עד 1988) אייר Don Martin חמישה אלבומים בסגנונו הייחודי עבור הלייבל Prestige.

היו עוד אמנים מפורסמים שעשו זאת (למשל Andy Warhol עבור Blue Note) אבל העבודות של Don Martin הן ללא ספק הכי מיוחדות ומשוגעות שהודפסו על עטיפת אלבום ג‘אז.

האלבומים (על פי סדר הקלטתם) הם:

The Brothers

”ארבעת האחים“ היה הכינוי של Stan Getz, Zoot Sims, Herbie Steward ו Serge Challoff שניגנו את הקטע Four Brothers בביג בנד של Woody Herman בסוף שנות ה-40.

האלבום הזה הוא ממש חגיגה של טנוריסטים (לבנים). שימו לב מי מנגן כאן טנור: Al Cohn, Zoot Sims, Stan Getz, Allen Eager, Brew Moore.

כל החבורה הזו ביחד עם Walter Bishop בפסנתר, Gene Ramey בבס ו Charlie Perry בתופים הקליטו 7 קטעים באפריל 1949.

 

בנוסף נכללו כאן עוד 4 קטעים של Al Cohn ו Zoot Sims בשישייה עם Kai Winding, George Wallington, Percy Heath, ו Art Blakey מספטמבר 1952.

J.J. Johnson / Kai Winding / Benny Green 

Trombone By Three

למרות שעל העטיפה מאויירים שלושת הטרומבוניסטים ביחד, למעשה מדובר (שוב) באסופה של סשנים בהנגנת כל אחד מהטרומבוניסטים הנפלאים האלו, אבל בנפרד. בכל סשן ארבעה קטעים (ובאלבום שיצא על גבי תקליטור וכיום בסטרימינג, נכללו גם alternates מהסשנים השני והשלישי.

הסשן הראשון, בהובלת   J.J. Johnson הוקלט במאי 1949, ומנגנים בו Kenny Dorham בחצוצרה,  sonny Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Leonard Gaskin בבס ו Max Roach בתופים. סשן ביבופ קלאסי, יפהפה. אני אישית לא יכול לשבוע מהשילוב של הסאונד של Kenny Dorham עם Sonny Rollins הצעיר. בכלל מדהים לשמוע עד כמה החבר‘ה האלה יכלו לנגן ביבופ לוהט ובכל זאת להישמע כל כך קול….

הסשן השני, בהובלת Kai Winding עם Brew Moore בטנור, Gerry Mulligan בבריטון, George Wallington בפסנתר, Curley Russell בבס ו Roy Haynes בתופים. הוקלט באוגוסט 1949. את העיבודים עשה Gerry Mulligan וזה ניכר (פחות לטעמי…)

הסשן השלישי, בהובלת הטרומבוניסט הפחות מוכר מבין השלושה, Bennie Green, הוקלט קצת יותר משנה לאחר מכן (באוקטובר 1951) וזה סט של שביעייה עם Eddie ‘Lockjaw’ Davis ו  ‘Big Nick’ Nichols בטנורים, Rudy Williams בבריטון, Teddy Brannon בפסנתר, tommy Potter בבס ו Art Blakey בתופים. זה בעיני הסשן הכי כיפי מכל השלושה. המוזיקה היא הרבה יותר סווינג מאשר ביבופ והנגינה של Green פשוט גורמת לי לחייך.

Sonny Stitt / Bud Powell / J.J. Johnson

האלבום שיצא ב 1957 מאגד הקלטות של שני הרכבים שונים של Sonny Stitt  (בטנור) שהוקלטו בין אוקטובר 1949 עד ינואר 1950. ההרכב הראשון הוא רביעייה מדהימה עם Bud Powell בפסנתר, Curley Russell בבס ו Max Roach בתופים. 

ובהרכב השני מתווסף הטרומבוניסט J.J. Johnson ובמקום Powell ו Russell מנגנים John Lewis בפסנתר ו Nelson Boyd בבס.

כל האלבום הזה הוא בית ספר לביבופ, ולדעתי אחד האלבומים הטובים ביותר של Sttit, אם לא הטוב שבהם. וכן, אלו ציפורים על העטיפה.

Mile Davis And Horns

שוב שני סטים, הפעם עם Miles Davis הצעיר עוד לפני ההקלטות האגדיות שלו ל Prestige. הם יצאו במקור באלבומים נפרדים אבל האלבום הזה, עם העטיפה המרהיבה של Don Martin,  יצא רק לאחר מכן ב 1956 כש Miles כבר היה כוכב.

הסט הראשון הוקלט בהרכב של שביעייה בינואר 1951 בשישייה עם Sonny Rollins, Bennie Green, John Lewis, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke.

הסט השני הוקלט בפברואר 1953 ומנגנים בו Zoot Sims, Al Cohn בטנורים, Sonny Truitt בטרומבון, John Lewis,  Leonard Gaskin ו Kenny Clarke בתופים. כל הקטעים בו הולחנו על ידי Al Cohn ובמקור יצאו באלבום של Miles שהוקדש ליצירות של Al Cohn. 

לא ההקלטות הכי טובות של Miles אבל כיף גדול לחובבי Miles המוקדם (ו Rollins הצעיר, שאז עוד היה לוקח סולו קצר וממוקד רק על קורוס אחד…)

Art Farmer Septet

אלבום שביעייה, בהובלת החצוצרן Art Farmer. האלבום מורכב משני סשנים שונים. 

בסשן הראשון משנת 1953, שאת העיבודים לו עשה Quincy Jones, משתתפים, Art Farmer בחצוצרה, Clifford Solomon בטנור, Oscar Estell בבריטון סקסופון, Jimmy Cleveland בטרומבון, Quincy Jones בפסנתר, Monk Montgomery (אח של Wes) בבס חשמלי (מסתבר, אגב, שזו הקלטת הג‘אז האולפנית הראשונה בהשתתפות בס חשמלי) ו  Sonny Johnson בתופים. כולם למעט המתופף היו חברי ההרכב של Lionel Hampton. 

בסשן ההקלטות השני, ב 1954, Gigi Gryce עשה את העיבודים ומנגנים שם לצדו של Farmer, שוב Jimmy Cleveland בטרומבון, Charlie Rouse בטנור, Dany Bank בבריטון סקסופון, Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Art Taylor בתופים.

Art Farmer הצעיר נשמע נהדר, ומעניין בעיני לשים לב להבדלים בין העיבודים של Jones לשל Gryce, לשימוש בבס החשמלי וגם לתהות האם A Love Supreme הושפע מהעיבוד שעשה Jones לקטע Mau Mau….

פרק נוסף בסדרת החצוצרן הנעלם - Stu Williamson

Stu Williamson, Bill Holman, Jimmy Giuffre

את החצוצרן  Stu Williamson שמעתי בפעם הראשונה באלבום של Elmo Hope שנקרא Trio and Quintet בחמישייה עם Harold Land הענק. שלושת הקטעים האחרונים באלבום הזה, שהוא בעצם קומבינה של כמה אלבומים שחוברו יחד, מכילים את ההקלטות מ 1957 עם Harold Land שיצאו בזמנו בלייבל Pacific תחת השם The Elmo Hope Quintet Featuring Harold Land (בתקליט שהוא עצמו גם קומבינה שעשו בלייבל Pacific עם האלבום Ritual של Art Blakey and The Jazz Messengers עם Jackie McLean ו Bill Hardman – עוד חצוצרן שראוי לפוסט בסדרה הזו).

מרוב קומבינות על גבי קומבינות, לא זכרתי כבר מי מנגן באילו קטעים, אבל כן זכרתי לטובה את שלושת הקטעים הללו: Vaun Ex , St. Elmo’s Fire ו So Nice  שסוגרים את האלבום ומשאירים טעם של עוד, לא רק בגלל Harold Land אלא גם בזכות הנגינה של Stu Williamson הכל כך נקייה ומסוגננת שנראה שהיא חפה מכל מאמץ. למרבה הצער, Stu Williamson לא מופיע בהקלטות נוספות עם Elmo Hope או עם Harold Land.

רק כדי שתבינו על מה מדובר :

אז מי היה Stu Williamson ואיפה בכל זאת עוד אפשר לשמוע אותו ?

Stu Williamson עם Zoot Sims

שמח ששאלתם. כי דרך Stu Williamson נעשה טיול חשוב להיכרות עם כמה מהאמנים החשובים והבולטים בג'אז של החוף המערבי. ואנחנו לא מדברים רק על מיקום גיאוגרפי, כי הג'אז של החוף המערבי הוא ממש סגנון בפני עצמו שנקרא בפשטות: West Coast Jazz. בזרם הזה ויתרו הרבה פעמים על כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) לטובת ריבוי נשפנים שנתנו את ההרמוניה באמצעות נגינת קווים מלודיים המשתלבים זה בזה בצורה הרמונית. הבדל נוסף הוא בנוכחות הבלוזית שפחות מורגשת בג'אז של החוף המערבי ובנוסף גם נגינת התופים היתה בדרך כלל יותר מעודנת, פחות אגרסיבית ופחות סווינגית מאשר בג'אז של החוף המזרחי וכתוצאה מכך, באופן כללי ניתן לומר שהג'אז של החוף המערבי הוא יותר "קליל", "נקי", אופטימי, שמח ופתוח מבחינת הסאונד מאשר הג'אז של החוף המזרחי. יש שמייחסים זאת להבדלים בין החוף המערבי שטוף השמש, על חופיו, מרחביו ודקליו לבין מזג האויר הקודר והצפיפות שמאפיינים את ערי החוף המזרחי ויש שמייחסים זאת לכך שרוב מוזיקאי הג'אז בחוף המערבי היו לבנים בניגוד לרוב השחור של נגני הג'אז בחוף המזרחי. מכל מקום אלו הכללות גסות ומובן שהיו בחוף המזרחי מוזיקאים שחורים שניגנו jazz west coast (אפילו Miles Davis בתקופת Birth Of The Cool) ולהיפך - כפי שתשמעו מיד Stu Williamson דווקא ביכר להקליט עם פסנתרנים ועם מתופפים דומיננטיים שיש להם סווינג. (Mel Lewis ו Shelly Manne)

בין נציגיו הבולטים של הזרם הזה נמנים Stan Kenton, Art Pepper, Chet Baker, Shelly Manne, Dave Brubeck, Serge Challoff, Gerry Mulligan, Zoot Sims, Stan Getz, Bud Shank, Jack Sheldon (עוד חצוצרן לסדרה...), Lee Konits, Charlie Mariano, Lennie Niehaus ועוד מוזיקאים מעולים רבים, אבל בואו נתמקד בחצוצרן הנעלם שלנו – Stu Williamson.

Stuart Lee Williamson נולד בוורמונט בשנת 1933 למשפחה מוזיקלית: אביו היה מתופף, אחותו זמרת ואחיו היה הפסנתרן Claude Williamson. בשנת 1948, כש Stu היה בן 15, עברה המשפחה ל Los Angeles ככל הנראה בעקבות הקריירה של Claude. Stu למד שם חצוצרה אצל Del Staigers שהיה חצוצרן וירטואוז בתזמורות בשנות ה 20-30. בהמשך ניגן Stu ב Big Bands של Stan Kenton ושל Woody Herman (שם גדלו והתפתחו רבים מנגני החוף המערבי).

מלבד חצוצרה הוא ניגן גם Valve Trombone (טרומבון עם שסתומים כמו של חצוצרה במקום סלייד) והיה פעיל מאד בעשור שבין שנת 1950 ל 1960. כפי שתוכלו להיווכח בעצמכם מיד מהרשימה (החלקית) של ההקלטות שהוביל ושהשתתף בהן עם מיטב המוזיקאים בעיקר מהחוף המערבי. בהמשך עבר לנגן באולפני תעשיית המוזיקה והסרטים באיזור Los Angeles במשך עוד כעשור ולאחר מכן פרש מעסקי המוזיקה ודי נעלם מתחת לרדאר. כמו מוזיקאים רבים אחרים, גם Williamson התמכר לסמים ונלחם בהתמכרות הזו עד סוף ימיו, בגיל 58 בלבד.  

בואו נתחיל באלבומים שהוא הוביל (יצאו לאחרונה ביחד ב fresh sound תחת השם The Trumpet Artistry of Stu Willamson). יש בסך הכל שלושה.

שני אלבומיו הראשונים נקראים Sapphire ו Stu Williams Plays והם הוקלטו בשני סשנים בינואר שנת 1955 עבור הלייבל Bethlehem (כן, כן, קראתם נכון. זה בית לחם). מנגנים בהם Stu Williamson בחצוצרה, Charlie Mariano באלט, האח Claude Williamson בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

האלבום השלישי והאחרון שהוביל יצא שנה לאחר מכן ונקרא פשוט Stu Williamson. הוא מציג הרכב של שביעייה ומנגנים בו, מלבד Stu Williamson גם Charlie Mariano באלט, Bill Holman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Claude Williamson בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים.

הוידאו הבא כולל את כל הקטעים משלושת האלבומים הללו. (האלבום השלישי מתחיל בקטע ה- 12):

אבל הבטחתי לכם טיול עם המוזיקאים הגדולים של החוף המערבי, אז בואו נעבור לאלבומים שבהם 

Williamson ניגן כסיידמן:

ב 1953 Williamson הקליט עם Charlie Mariano סשן יפהפה שיצא כחלק מהאלבום Charlie Mariano Plays (חלקו השני של האלבום הוא סשן מ 1955. Stu Williamson אמנם לא משתתף בו אבל כדאי מאד לשמוע כי Mariano מנגן טנור!!). 

בסשן מ 1953 משתתפים, מלבד Mariano ו Wiiliamson גם Frank Rosolino בטרומבון, Claude Williamson (אחיו הבוגר של Stu) בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

שני סשנים שהקליט בקיץ 1954 כנגן Valve Trombone לצדם של Clifford Brown (חצוצרה) ו Zoot Sims (טנור), Bob Gordon (בריטון), Russ Freeman (פסנתר), Joe Mondragon  ו Carson Smith (באס) ו Shelly mane (תופים) יצאו אחרי מותו של Clifford Brown באלבום מקסים שנקרא Clifford Immortal:

בין השנים 1954-1958 הוא ניגן בהרכב של המתופף Shelly Manne עם Charlie Mariano באלט, Russ Freeman בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס . וניתן לשמוע אותו בשלושה אלבומים של Manne:

Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 4

More Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 5

The Gambit – Shelly manne and his men, vol. 7 , שחציו אלבום קונספט שמוקדש לנושא אהוב עלי במיוחד - שחמט. כאן Monty Budwig מחליף את Vinnegar על הבאס.

בנוסף השתתף Williamson בהקלטות של ההרכבים של Lennie Niehaus (נגן אלט, מלחין ומעבד מוכשר בטירוף) וניתן לשמוע אותו גם בחמישיות, בשישיות וגם בשמיניות של Niehaus:

כאן בשמינייה של Lennie Niehaus באלבום מ 1955 עם Bill Holeman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Bob Enevoldsen בטרומבון שסתומים, Pete Jolly בפסנתר, Monty Budwig בבאס  ו Shelly Manne בתופים.

וכאן בחמישייה של Lennie Niehaus מ 1954 עם Jack Montrose בטנור, Bob Gordon בבריטון, Monty Budwig בבאס ו Shelly Manne. ובחמישייה נוספת של Niehaus מ 1956 כשהוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים עם Hampton Hawes בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Manne.

וכאן בהקלטה מ 1956 של השמיניה של Niehaus, הוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים, עם Bill Perkins בטנור וחליל, Jimmy Giuffre בבאריטון, Buddy Clark בבאס ו Shelly Manne בתופים.

כאן הוא בשמינייה של הטנוריסט Bill Perkins עם Bud Shank באלט, Jack Nimitz בבאריטון, Carl Fontana בטרומבון, Russ Freeman בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Mel Lewis בתופים:

ואת הפנינה הזו שמרתי לסוף – חמישייה עם הבריטוניסט הגדול מכולם, Pepper Adams. מנגנים כאן לצדם של Pepper ו Williamson גם Carl Perkins בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים: