פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום השלישי

גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

עבר אמנם כמעט שבוע מאז הסתיים פסטיבל הג'אז של תל אביב, אבל רק עכשיו אני מתפנה לכתוב את חלקה השני של סקירת ההופעות של הפסטיבל. 

ההופעה שפתחה עבורי את יום שישי (היום השלישי והאחרון של הפסטיבל) היתה הופעת רביעייתו של "אורח הכבוד" של הפסטיבל, Gary Bartz. בגיל 73, Gary Bartz, כבר לא ילד והשנים שחלפו בהחלט ניכרות בו ובנגינתו. מי שציפה לשמוע את Bartz רושף אש לתוך סקסופון האלט שלו בוודאי התאכזב. מי שבא לשמוע את Bartz של לפני 40 שנה, שניגן עם Miles ועם Mingus התאכזב גם הוא, מכיוון ש Bartz לא מתעניין בציפיות שלנו ממנו, והוא מתעלם מהתוויות שאנחנו מנסים להדביק לו ולמוסיקה שלו.

Bartz הוא מוסיקאי אמיתי וכן שעושה את המוסיקה שלו ("מעבדה מוסיקלית" הוא קורא להרכב שלו) מתוך אהבה ורגישות נדירים וניכר בו שגם אחרי למעלה מחמישים שנות נגינה הוא עדיין מחפש לומר לנו משהו מקורי. החיפוש הזה ההיא לנו ביום שישי האחרון את אחת ההופעות המשכנעות ביותר שיצא לי לחוות.

Bartz לא ניסה לשחזר את ימי עלומיו ולא ניסה להראות את יכולותיו על הכלי (והן בהחלט קיימות גם היום). הוא בא לעשות מוסיקה מהלב. ואם צריך בשביל זה גם לשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות, אז, לעזאזל - נשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות. אני לא בטוח שהייתי מוכן לקבל את זה ממישהו אחר, אבל אצל Bartz הציניות שלי נרדמה בשמירה ונתתי לעצמי להיסחף אחריו. 

רביעיית גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

ההופעה לא היתה בנויה מקטעים נפרדים אלא מרצף של כמה קטעים כשבין לבין Bartz עוצר כדי לספר משהו לקהל. הדינמיקה בין חברי ההרכב (Barney McAll בפסנתר, James King בבאס ו Greg Bandy בתופים) היתה משהו שאפשר רק לקרוא עליו. הם הלכו איתו ביחד כמו שרק חבורה שמנגנת 20 שנה ביחד יכולה ולא סתם הוא הציג אותם כ band. המוסיקה עצמה, חלקה הגדול מאלבומם האחרון שהוקדש ל Coltrane ונקרא Coltrane Rules (קולטריין שולטטטטתתתתת!!!!!!!!!) יחסית פשוטה אבל ההבעה עמוקה וכך גם התקשורת בין Bartz לשותפיו על הבמה ולקהל. 

בתחילת ההופעה היה נדמה שמשהו קרה לצליל האלט הכל כך מוכר ואהוב של Bartz. משהו בנמוכים לא היה נינוח, כמעט לא נכון אבל אחרי שני קטעים נראה לפתע שהכל שב על מקומו בשלום. הצליל המוכר  של Bartz כישף את האולם, גם כשניגן באלט וגם בסופרן.

Barney McAll הפסנתרן נתן הופעה מצוינת ולמרות שאפשר להתווכח על הצורך בנגינת כל כך הרבה צלילים, הנגינה שלו בהחלט הרימה את ההרכב ודחפה את המוסיקה למעלה.

מבחינתי Bartz, בדומה מאד ל Charles Lloyd, סיפק את הסחורה במלואה והוכיח לא רק שהוא מוסיקאי ענק, שיודע לסחוף אחריו הרכב ואת הקהל אלא שהוא יודע לספר סיפור בצורה מרתקת (ואני לא מדבר על הסיפורים ששימשו כקטעי קישור) ומעל הכל, Bartz הראה שג'אז, מילה ש Bartz עצמו מתעב ומסרב להשתמש בה, הוא חוויה אנושית חזקה הרבה יותר מאשר חבורה של נגנים טובים שמאלתרים על מהלכים הרמוניים.

משם עברה כשעה של מפגש עם חברים לקראת ההופעה הנועלת את הפסטיבל: דואו חצוצרה-תופים של Roy Campbell וערן אלישע.

רוי קמפבל
צילום: דניאל אנדרסן

נפתח בווידוי. בביקורו הקודם של Campbell בארץ לא התרשמתי ממנו בצורה יוצאת דופן. ליתר דיוק, סבלתי מההופעה שנתן. אני חושב שאפילו יצאתי באמצע מרוב שהייתי מבואס. במשך שנים אחר כך שמעתי שוב ושוב אנשים שסיפרו לי שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהם ראו ever. מוזר. החלטתי לבדוק את העניין ובאמת מספר דיסקים של Campbell בלייבל delmark העמידו אותו על טעותי. האיש מוסיקאי פנטסטי. אין ספק. שילוב מהפנט של מסורת אפריקאית מצד אחד וחדשנות והייפ ניו יורק מצד שני. נאלצתי אם כך לאכול את כובעי בשקט ולקוות שבורא עולם יעניק לי הזדמנות לתיקון היסטורי, והזדמנות כזו אכן הגיעה.

לפני ההופעה שמעתי את הדיסק של Campbell/Elisha שנקרא Watching cartoons with Eddie (על שום מה אתם שואלים? על שום ששיעורי התופים של ערן אלישע אצל Ed Blackwell היו מתחילים תמיד באיחור של שעה מכיוון ש Blackwell היה מכריח את הסטודנט אלישע לשבת לצדו ולצפות איתו בסרטים מצויירים.)

בחזרה, ערן אלישע
צילום: דניאל אנדרסן

ובכן הדיסק היה, איך לומר, על גבול ה"נגרייה" לאזני. התחלתי לחשוש מההופעה אך עדיין קיוויתי לטוב. ואז התחילה ההופעה וגיליתי שגם ערן וגם קמפבל הם מוסיקאים מצויינים ששולטים בכלים שלהם במידה מעוררת הערצה. במיוחד התרשמתי מערן אלישע שההקשבה שלו, התקשורת שלו ויכולת ההבעה שלו על התופים לא מביישות את מורהו Blackwell. אלא שהמוסיקה, צר לי חברים, עדיין היתה ברובה כנגריה באזני. עם כל הרצון להתחבר ולהכיל ועם שמחת החיים והאופטימיות בהן הייתי טעון עוד מההופעה של Bartz, באתי הכי פתוח וקשוב, מוכן בכל ליבי לפתוח דף חדש עם קמפבל, אותו קמפבל מהאלבומים המצויינים ב delmark אבל ההוא לא הגיע. במקומו שוב עלה Campbell הנגר מלפני 8 שנים. אם היתה זו הופעה מעולה שתיזכר לעוד 8 שנים אז פספסתי גם אותה.

תמה אך לא נשלמה סקירת הפסטיבל. יש עוד הפתעה בקנה. Stay Tuned...

פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום הראשון

צ'יהירו יאמאנאקה. פסנתרנית. יפנית.
צילום: דניאל אנדרסן

הגיע הזמן לסכם את אירועי פסטיבל הג'אז תל אביב 2013.

נתחיל בזה שעד לפני חודש בכלל לא ידענו שיהיה פסטיבל. המיזם הזה, שידע למעלה מ-20 שנים יפות והביא מגוון אדיר של מוסיקה משובחת לתל אביב בוטל, קוצץ ולאחר מאבק לא פשוט של כולנו - הוחזר. אז קודם כל, היה שווה. כל המאבק, כל הרעש שעשינו החזירו לנו את הפסטיבל שלנו. אמנם ההתראה היתה קצרה, התקציב דל יחסית והיו רק שלושה ימים, אבל בכל זאת היה פסטיבל.

דבר שני, מועד הפסטיבל, בשלהי חודש מאי ולא בחורף, איפשר להחליף את הופעות האכסדרה הצפופות בהופעות חוץ. זה נתן חיזוק רציני לתחושת הפסטיבל וגם הוציא את המוסיקה החוצה, לרחוב וראיתי לא מעט עוברי אורח, שלא העלו בדעתם ללכת לפסטיבל ג'אז, שהציצו ונפגעו.

לגבי ההופעות עצמן, אני מתייחס כמובן להופעות בהן נכחתי.

קורי וילקס
צילום: דניאל אנדרסן

את היום הראשון של הפסטיבל פתחתי בהופעה של Corey Wilkes  עם Greg Spero. במבט לאחור אני יכול להגיד שזו היתה הפתעת הפסטיבל מבחינתי. Wilkes ו Spero שני שיקגואים שהעלו, פרקטית, מחווה למוסיקה של Miles ושל Herbie Hancock היו בבחינת חידה עבורי לפני הפסטיבל. את Wilkes עוד הכרתי מהופעתו עם El Zebar  בפסטיבל הג'אז של תל אביב בעבר, אבל הפעם הוא בא בזכות עצמו. הוא הביא איתו את Greg Spero שעליו מעולם לא שמעתי לפני כן. ממה שקראתי קצת או ראיתי ביוטיוב, היה בלבי חשש כבד שספרו יצמד לקלידים וימלא את הערב באפקטים דיגיטליים שכבר מזמן איבדתי את הסבלנות אליהם. תוסיפו לזה את העובדה שלצמד האורחים מחו"ל הצמידו שלושה נגנים ישראליים: הבאסיסט אסף חכימי (או "חחחחחחחחחחחחחחחחכימי" בלשונו של Wilkes), רועי אוליאל בתופים וגלעד דוברצקי בכלי הקשה.

ההופעה לא היתה מושלמת. רחוק מכך. חכימי נאלץ להיאבק עם בעיות סאונד עם הקונטרה באס בחלקה הראשון של ההופעה, רועי אוליאל שנוכחותו כמעט ולא הורגשה לצערי (הוא מוקם מאחורי כל הנגנים, לבד בחושך...) ואפילו Corey Wilkes שהיתה תחושה מעט "חפפנית" בנגינה שלו ובהתנהלות שלו על הבמה.

ובכל זאת זו היתה הופעה נהדרת שגרמה לכולנו לצאת מחוייכים מאוזן לאוזן. למעלה משעתיים ניגנה החמישייה הזו חומרים מקוריים לצד חומרים של Miles Davis ו Herbie Hancock ואלמלא היו מכריחים אותם לסיים הם היו ממשיכים לנגן עוד ועוד. Wilkes הביא איתו המון אנרגיה ושמחת חיים לבמה, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ובעיקר מסוגל להדליק את החבורה שאיתו על הבמה. Greg Spero הבריק בסולואים שנדדו בין הקלידים ל Fender Rhodes ולפסנתר. יש לו גרוב נדיר ואי אפשר לטעות בהשפעות החזקות של McCoy Tyner ו Herbie Hancock שהוא מביא איתו, במיוחד שהוא מנגן את המוסיקה של Hancock.

גלעד דובריצקי. הפתעה נעימה
צילום: דניאל אנדרסן

לכל זה צריך להוסיף את גלעד דוברצקי שהפליא לנגן במגוון כלי הקשה ונתן הופעה מדהימה (המשולש בעצמו הופתע ממה שגלעד הצליח להוציא ממנו). התקשורת שלו עם Spero  היתה מהמושלמות שראיתי, גם אם לא לוקחים בחשבון שהם מכירים לא יותר מיום אחד. הם ניגנו כאיש אחד, לא מסירים את העיניים זה מזה והאיחוד הזה התפוצץ על הבמה לחגיגה של גרוב וקצב. Herbie, כבר אמרנו?

משם הלכתי לשמוע את Chihiro Yamanaka או כפי שכונתה בקרב רובם המכריע של באי הפסטיבל: "היפנית". גם היא קיבלה חיזוק ישראלי בדמותם של אחת מחוליות הקצב הטובות ביותר שאפשר לקבל בישראל: גלעד אברו ואמיר ברסלר.

כן, אני יודע שיש לי עניין עם פסנתרניות יפניות, כבר אמרו לי את זה לא פעם. אז מה. היתה הופעה משובחת. לצ'יהירו, יפנית דקיקה וקטנטונת יש פסנתרנות מושלמת. זאת אומרת היא יכולה לנגן הכל. כל מה שהיא רוצה במהירות בלתי חוקית ומבלי לדפוק לרגע על הקלידים. הבעיה היחידה היא שהיא באמת מנסה לעשות את זה. לנגן הכל, כל הזמן ולפעמים פשוט בא לך שהיא תרגע מעט ותתן לעצמה קצת ספייס בנגינה. לפחות בבלאדות.

אך מה לנו כי נלין? היא עושה את מה שהיא יודעת ועושה את זה נהדר. כמו שהגדיר ידידי רז: זו היתה הופעת ה too many notes  הטובה ביותר ששמעתי.

אברו וברסלר (שזכו לשמוע את שמם מעוות בדרכים יצירתיות ומקוריות שבאמת רק יפניות מסוגלות לבטא) היו נהדרים בצליל, בנוכחות ובתוכן ונראה היתה שצ'יהירו היתה מאד מרוצה מהמלווים שנפלו בחלקה.

במיוחד נהניתי לראות את אמיר ברסלר בפעולה: בתנועות קטנות, בטוחות חסכוניות ויעילות, כמעט ולא מרים את המקלות יותר מסנטימטרים בודדים מעל התופים והמצילות, מחזיק מסך של סאונד פריך וסמיך עם דינאמיות מרשימה (יכולת ללטף לרגע ולהתפוצץ ברגע שאחריו), ללא ספק אחד המתופפים הכי טובים שקמו כאן.