פסטיבל הג'אז ירושלים 2016

ענת פורט וג'ו מרטין
צילום: קביליו

יום רביעי בערב, נוסעים לירושלים לערב הפתיחה של פסטיבל הג'אז. בחוץ גשם ורוחות עזות ובאוטו הופעה של חמישיית Miles Davis ב Olympia עם Coltrane, Wynton Kelly, Paul Chambers ו Jimmy Cobb.

הדרך התארכה מהצפוי ולצערי פספסתי את ההופעה של Jeff Ballard עם Chris Cheek אבל לפחות הספקתי לשמוע חצי מהסט של רביעיית Mark Turner. (Turner בטנור, אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים). אני חייב לומר שיצאתי ברגשות קצת מעורבים. Turner נגן ענק, וגם הדיסק של הרביעייה שלו, Lathe Of Heaven משובח ברמות. אבל במקום בו עמדתי (מחוץ לגלריה לאומנות סוריאליסטית שהיתה דחוסה עד אפס מקום) הצלילים של Turner לא ממש התחברו לי והרבה מהזמן הרגשתי שהוא משוטט ללא כיוון וללא מטרה. בסולואים של אבישי החיבור היה לי הרבה יותר פשוט.

Mat Maneri and Lucian Ban

צילום: קביליו

אחרי ההופעה מיהרתי לתצוגת מנורות החנוכה (ללא ספק הלוקיישן היפה והמיוחד ביותר בפסטיבל) לתפוס את קצה הדואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mat Maneri. ל Mat Maneri התוודעתי רק לאחרונה. הוא נגן כינור וויולה אמריקאי, בנו של הסקסופוניסט Joe Maneri (וגם השתתף בכמה אלבומים של אביו) וכמו אביו גם הוא מסתובב באזורי ה Free Jazz והאלתור הקבוצתי. ביחד עם Lucian Ban, פסנתרן שמוצאו מרומניה, הם הוציאו אלבום ב ECM שנקרא Transylvanian Concert שמתעד קונצרט מכשף שנתנו השניים ב Targu Mures, האיזור בו גדל Lucian Ban.

קשה מאד להגדיר את המוסיקה שהם עושים. זה לא ממש ג'אז As we know it אבל בהחלט מוסיקה מאולתרת שמתכתבת עם מוסיקה קלאסית, ג'אז, בלוז ומוסיקת עם רומנית וצוענית. ההרכב פסנתר/ויולה זורק אותך מיד למוסיקה קאמרית אבל המוסיקה שהצמד הזה מנגן הרבה פחות נוחה לעיכול ומצריכה פתיחות והתמסרות וזה בדיוק מה שקרה לי בשלושת הקטעים בהם נכחתי. הרפיתי מן הדעות הקדומות, הנחתי את הציפיות בצד, התמסרתי לחלוטין לחוויית הרגע והצלחתי להתחבר ולהיות חלק מהקסם הזה.

חגיגה (טל רונן, יונתן וולצ'וק, חגי אמיר, אלון פרבר ותום אורן)
צילום: קביליו

משם הלכתי לגלריה לאומנות ישראלית לשמוע את שישיית "חגיגה". אלון פרבר (שמנגן גם באורקסטרא של אבי לייבוביץ') והמתפף ונגן כלי ההקשה דני בנדיקט הקימו את ההרכב הזה לפני כ-15 שנים ומלבדם ומלבד חגי אמיר שמנגן בסקסופון אלט הנגנים בו מתחלפים. אני חושש שהפעם האחרונה ששמעתי את ההרכב הזה היתה באילת לפני בערך 10 שנים, וכבר אז הוא השאיר עלי רושם עז גם בלחנים וגם מבחינת האנרגיה על הבמה. מאז לא יצא לשמוע אותם בהופעה חיה.

בהופעה בירושלים הם השיקו את אלבומם השלישי New Directions. ההרכב שנגן בהופעה שונה מההרכב שניגן באלבום: אלון פרבר בסופרן, חגי אמיר באלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון (באלבום מנגן עודד מאיר), תום אורן בפסנתר (באלבום מנגנים, לסירוגין, גדי להבי ותומר בר), טל רונן בבאס (באלבום מנגן אסף חכימי) ודני בנדיקט בתופים וכלי הקשה.

שישיית חגיגה
צילום: קביליו

לא לחינם ההרכב הזה שורד כל כך הרבה זמן. המוסיקה מקורית, מרתקת מעובדת ומתוזמרת לעילא, שואבת השראה ממוסיקה ישראלית ומזרח תיכונית אך הסאונד הכללי מאד מיוחד, עכשווי, בועט ולא מתחנף לאוזן הישראלית. הנגנים (גם באלבום וגם בהופעה) מעולים אחד אחד והעובדה שכל אחד מהם מאלתר בסגנון שונה מהאחרים עושה את ההבדל בין ההרכב הזה להרכבים אחרים.

אתם יכולים לשמוע את האלבום החדש במלואו כאן. כדאי לכם.

אחרי שישיית חגיגה הלכנו לשמוע את הפסנתרנית הנפלאה ענת פורט בדואט עם הבאסיסט Joe Martin (שאך שעה קלה לפני כן ניגן עם Mark Turner). Joe Martin הוא אחד הבאסיסטים הנחשבים והעסוקים בסצינה הניו-יורקית. ענת פורט חיה בישראל ומופיעה בכל העולם ומאחוריה שלושה אלבומים מעולים ב ECM. בכלל הפסטיבל השנה די עומד בסימן ECM. ולא, אין לי שום בעיה עם זה.

ג'ו מרטין
צילום: קביליו

היא ומרטין הכירו בקולג' בבניו ג'רזי לפני 25 שנים אבל לא ניגנו הרבה מאז, וההופעה הזו באה לאחר חזרה אחת קצרה מאד. אף על פי כן, וכמו שקורה לא אחת אצל מוסיקאים גדולים, הרעננות שבמפגש מניבה תוצאות מעולות.

את ענת הכרתי מהאלבומים שלה (אני עוד זוכר ששפשפתי עיניים בהשתאות כששמעתי על פסנתרנית ישראלית שמוציאה אלבום ב ECM (A Long Story) עם לא אחר מאשר Paul Motian הענק), וכבר מההאזנות הראשונות היה ברור שיש כאן כשרון עצום. מוסיקאית רגישה עם יכולת  הבעה נדירה שהולכת בדרך משלה (אבל עומדת על כתפי ענקים...). בהמשך הגיעו עוד אלבום טריו (And If) ואחריו אלבום רביעייה עם Gianluigi Trovesi הנפלא (Birdwatching).

ההופעה נפתחה עם שני קטעים מקוריים של ענת: Song Of The Phoenix ו Jumpin' in (את שניהם אפשר לשמוע באלבומה האחרון, Birdwatching). עד כמה שהקטעים הללו עובדים מצויין באלבום, בהופעה הם נטענים באנרגיה אחרת, ממש מהפנטת. אחריהם ניגנו קטע של Joe, גם הוא במוטיב ציפורים, שנקרא Two Birds. 

הקטע הבא היה סולו מקסים של Joe Martin ואחריו עוד קטע של ענת בשם Something 'bout camels (מתוך And If, אלבומה השני)

ענת פורט
צילום: קביליו

אז הגיע תורה של ענת לנגן קטע סולו, והיא הגישה ביצוע מהמם ל "אגדת דשא" של שלום חנוך (לפני כמה שנים הופיעה רביעיית ענת פורט, עם Gianluigi Trovesi, במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב עם תוכנית שלמה של מחווה לשלום חנוך). אחרי הסולו המופלא הזה הם ניגנו את Blues In Motion של Charlie Haden שיושב על הסגנון של ענת כמו כפפה (הקטע נוגן במקור על ידי פסנתרנית פנטסטית אחרת, Geri Allen, בטריו עם Charlie Haden ו Paul Motian)

ההופעה הסתיימה בקטע Melida של Joe Martin והשאירה אצל כולנו רצון לשמוע עוד מהמוסיקאים המצוינים האלה. אני בוודאי אלך לשמוע עוד את ענת פורט בלייב.

למי שזקוק להיכרות עם המוסיקה של ענת, אני ממליץ בכל לב לבקר בדף ה SoundCloud שלה ולשמוע קטעים מאלבומיה. 

בנוסף, במגזין המוסיקה "קולומבוס" פורסם החודש ראיון שערכה עמה תום יוגב.

Degibri Big Band

השמועה עשתה לה כנפיים: אלי דג'יברי הקים ביג-בנד עם מיטב המוסיקאים והם מנגנים רפרטואר ביג בנד קלאסי. בניו יורק יש מסורת של הופעות ביג בנד בימי שני בערב. כך היה ב Village Vanguard  משך כשלושים שנה עם תזמורת הכוכבים של Mel Lewis ו Thad Jones (ועד היום עדיין מנגן שם בכל יום שני ביג בנד מצוין עם מיטב הנגנים הניו יורקיים,  שממשיך את המסורת ומנגן את העיבודים המקוריים של Thad Jones) וכך גם ב Jazz Standard, שם מנגנים בימי שני ה Mingus Big Band. אבל בתל אביב ? וואו. מי היה מאמין שדבר כזה אפשרי בכלל שלא במסגרת הפקה חד פעמית לפסטיבל.

אבל השמועה התעקשה וסיפרה גם שאלי עצמו מנגן בריטון סקסופון בביג בנד. לפני חודש הם הופיעו לראשונה בבית העמודים למשך שני ערבים בלבד. חבר שהיה שם סיפר שהיה מדהים. הוא גם צירף קטע וידאו שלא הותיר מקום לספק. החודש, שוב הגיע הביג בנד לשני ערבים בבית העמודים. הפעם לא היה לי ספק שאהיה שם.

כך הגענו מ', שותפתי לעבודה, ואני, לבית העמודים, המתנו בחוץ הקר עד שיכניסונו, והצטופפנו עם עוד כארבעים מאושרים אחרים שזכו להיכנס למועדון.

למי שאינו מכיר את בית העמודים - מדובר בבר קטנטן (2 חדרים) ברחוב רמב"ם 14 בתל-אביב, שמארח מדי ערב, ששה ערבים בשבוע (חוץ מימי שישי), את מיטב נגני הג'אז המקומי. ההופעות  בדרך כלל בלי תשלום, התפריט צמחוני והאווירה חמה וביתית (כיפאק ליעל ! הי-הו !). הדגש כאן הוא ללא ספק על המוסיקה ועל מתן בית מכובד ומכבד למוסיקאים שמגיעים לכאן מדי ערב (רבים מהם גם בערבים שאינם מופיעים בהם).

בינתיים המוסיקאים התמקמו: דג'יברי האלוף בבריטון, חגי עמיר האדיר באלט, יובל דרבקין ויונתן יודקוביץ' (מת על הסולואים שלו) בטנור, עודד מאיר ויונתן וולצ'וק בטרומבון, גרגורי ריבקין (חבל על הזמן, איזו חצוצרן פגז) ואבישי כהן (טאדאם ! איזו הפתעה נעימה !) בחצוצרה, עומרי מור בפסנתר, ברק מורי בבס ואביתר סליבניק בתופים.

ואז זה התחיל: הקטע הפותח מתוך Atomic Basie של Count Basie הרים את התקרה של בית העמודים והציג את עומרי מור בתפקיד הרוזן. הביג בנד נשמע.... פצצה אטומית, אין לי מילה אחרת. סווינג מטורף, עיבוד נאמן למקור, דינמיקה וויבראטו כנהוג בתור הזהב של הביג בנד'ז, גם הסולואים היו נאמנים למקור (אם כי יותר ארוכים וקצת יותר מודרניים מהנהוג באותה תקופה).

משם המשיכו עם עוד קטעים של Glenn Miller, Duke Ellington, Quincy Jones ואפילו של Jason Lindner.

לכל החגיגה הזו הצטרפו אנה טבצ'ניקוב ואלון אולארצ'יק בשירה (כל אחד בשני קטעים, אחד מהם משותף) ולבסוף התארחו גם אילן סאלם ואיתי קריס (שנים לא שמעתי אותו מנגן. איזה כשרון ואיזו יכולת מופלאה) בחלילים עם ביצוע מעיף ל  Soul Bossa Nova.

כולם, אבל פשוט כולם, ניגנו נהדר כהרכב אבל לא פחות כיף היו הסולואים שהוציאו מהנגנים סולואים מסורתיים יותר מהחומר שהם מנגנים בדרך כלל. כמתחייב מהסגנון. היו גם מיני Battles של ריבקין / אבישי ושל סאלם / קריס. תענוג לאוזניים. בחוץ אמנם היה קר וגשום אבל בפנים פשוט בערה אש.

מ', שכבר התלוותה אלי בעבר למספר הופעות טובות, הודיעה בפנים קורנות מאושר שהיה זה ערב הג'אז המוצלח ביותר שחוותה. היום בעבודה שמענו כל הבוקר את הביג בנד של Basie. מה צריך הבנאדם יותר מזה ?

אני מאחל לדג'יברי, לנגנים, לבית העמודים ובעיקר לנו – שההופעות האלו יסמנו את תחילתה של מסורת של ערבי ביג בנד קבועים לפחות כמו זו של ניו יורק. שהרי מבחינת הרמה והביצוע – אין לנו מה להתבייש.