Miles Davis and Sonny Rollins

לאחרונה אני שומע המון Rollins. אני מתמקד בעיקר ב Rollins הצעיר מכיוון שהתקופה שלו שהכי מדברת אלי היא הדברים שעשה בשנות ה 50-60. הדברים המאוחרים שלו כבר פחות לטעמי, במיוחד הסאונד שלו משנות השבעים ואילך שממש לא עושה לי את זה.

אחרי הפוסט שהעליתי על ההקלטות של Miles Davis עם Sonny Stitt, הבנתי שהגיע הזמן להעלות פוסט שיאיר עוד תקופה מעניינת בקריירה של Miles, תקופה שכמעט ולא מדברים עליה, ואני מתכוון לתקופה שלו עם Sonny Rollins.

בסוף שנות ה- 40 היו Charlie Parker, Dizzy Gillespie, John Lewis, Bud Powell, Thelonious Monk, J.J. Johnson וחבריהם בשיאה של מהפיכת ה BeBop. כל מוזיקאי הג'אז הצעירים ניסו לחקות אותם, לנגן כמוהם ולהיות חלק מהמהפכה שהסעירה את עולם הג'אז. Miles Davis כבר עשה את זה והופיע עם כל הגדולים, כולל עם Parker. למרות שהנגינה והגישה שלו היו שונות מאד מאלו של Dizzy.

Rollins הצעיר היה בן כ-15 בלבד כש Lowel Lewis, שהיה חצוצרן וחלק מחבורת Sugar Hill בהארלם שעמה הסתובב Rollins, סיפר לו על Miles לאחר ששמע אותו באלבום עם Parker ומאד אהב אותו.

כשנתיים לאחר מכן (בסביבות שנת 1947-8) בזמן שהטריו של Rollins חימם הרכב של כמה מהשמות הגדולים בג'אז, כולל Miles Davis, מיילס שמע אותו לראשונה והציע לו להצטרף להרכב שלו. במהלך השנים Rollins ו Miles נעשו חברים טובים, ביקרו זה בביתו של זה וחלקו טעם מוזיקלי משותף.

כידוע, אין תיעוד רב של שיתוף הפעולה בין Miles ו Rollins, אבל בואו נתמקד במה שיש.

אגב, אני מתייחס לסשנים ולא לאלבומים, מכיוון שבאותה תקופה היה שכיח שאלבום יורכב מכמה סשנים שונים, חלקם מתקופות שונות ועם נגנים שונים, כך שהחלוקה לאלבומים היתה, פעמים רבות, מלאכותית.

התיעוד הראשון שיש לנו הוא מה 17 בינואר 1951.

Miles ניגן שלושה (!!) סשנים באולפני Apex בניו יורק באותו יום. אחד מהם היה עם Parker באלט, Walter Bishop Jr. בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Max Roach בתופים (יצא ב 1958, ביחד עם עוד סשן באלבום שנקרא , (Swedish Schnapps והשניים הנוספים בהשתתפות Sonny Rollins:

סשן אחד בהנהגתו של Miles בשישייה עם Bennie Green בטרומבון, Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים. (יצא כחלק מהאלבום Miles Davis and Horns, אחד האלבומים עם העטיפות הכי מדליקות, שצייר Don Martin מי שהיה אח"כ אחד הקריקטוריסטים המרכזיים והיצירתיים של המגזין המופרע MAD).

והסשן השלישי באותו יום מפתיע במיוחד. מדובר בקטע אחד בלבד, בן שתיים וחצי דקות שמהווה את הקלטת הבכורה של Rollins כמוביל הרכב, ו Miles Davis מנגן בו... פסנתר ?! יחד עם Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים.

הקטע הזה שולב באלבום שנקרא Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet, Art Blakey and Kenny Drew (אמרתי לכם שהחלוקה לאלבומים היא די שרירותית)

התיעוד הבא מגיע בדיוק חודש לאחר מכן, מהופעה חיה במועדון ה Birdland. למעשה יש לנו כאן שתי הופעות: האחת מה 17 בפברואר 1951, והשניה מה 2 ביוני 1951. בשתיהן Miles מנגן עם J.J. Johnson בטרומבון, Rollins בטנור, Kenny Drew בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey בתופים. ההופעות שודרו ברדיו, ומשם גם ההקלטה, שיצאה מאוחר יותר (ב 2004) בדיסק בלייבל Blue Note תחת השם Miles Davis Birdland 1951. הדיסק כולל גם סשן שלישי מספטמבר 1951, בהרכב אחר לגמרי ובלי Rollins.

התיעוד הבא הוקלט ב 5 באוקטובר 1951 ויצא בלייבל Prestige תחת השם DIG וגם הוא מכיל הפתעה מעניינת – ההקלטה הראשונה של Jackie McLean (גם הוא היה מחבורת ה Sugar Hill של Rollins בהארלם) וככל הידוע לי גם היחידה של McLean עם Rollins.

מנגנים כאן, חוץ מ Miles, Rollins ו McLean גם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey.

התיעוד הבא, והוא גם האהוב עלי ביותר, נערך ב 30 בינואר 1953 ויצא באלבום Collectors’ Items (ארבעת הקטעים הראשונים). מלבד Miles ו Rollins מנגנים כאן Walter Bishop Jr. בפסנתר, Percy Heath בבס, Philly Joe Jones בתופים וטנוריסט מפתיע בשם Charlie Chan, שהוא בעצם שם כיסוי ל Charlie Parker. כן, כן. מה ששמעתם. Bird מנגן כאן ועוד בטנור. באותה תקופה הוא היה תחת חוזה בלייבל אחר ולכן האפשרות היחידה שלו להשתתף בהקלטות מחוץ לאותו לייבל היתה תחת שם בדוי ובכלי אחר כדי שלא יהיה חשוף לתביעה.

באותה תקופה Bird הפסיק עם ההרואין (Miles ו Rollins עדיין היו חזק בעניין), לאחר שהחצוצרן שלו, Red Rodney, נשלח למאסר ממושך בכלא פדרלי. את מקומו של הסם תפס האלכוהול ובזמן ההקלטות של האלבום עם מיילס, תוך שהוא מתרגל לנגן על הטנור, הוא הוריד בערך חמישית בקבוק ג'ין (או רבע בקבוק וודקה – הדעות חלוקות) ובקושי שרד את ההקלטות לפני שנרדם.

אבל חוץ מהרכילות המעניינת הזו, אני מאד אוהב את האלבום הזה ככל הנראה מכיוון שהוא היה האלבום הראשון שהיה לי של Miles ב Prestige וכאן שמעתי לראשונה את Rollins והתאהבתי בנגינה שלו, בצליל שלו ובשטף הרעיונות שלו. וגם בגלל חלקו השני (הקלטות עם Rollins מ 1956, מיד נגיע לדבר עליהן). אפשר בהחלט לשים לב ש Miles מתחיל כאן כבר להשתנות וזונח את הסגנון המאד ביבופי שאפיין אותו בשנים שלפני כן. הטענה הרווחת היא ש Miles מנגן כאן פחות טוב מאשר בדרך כלל בעקבות ריב עם Parker שבשכרותו התייחס ל Miles לא יפה, אבל אני חושב ש Miles פשוט התחיל לחפש את הדבר הבא, ולטעמי הוא נשמע נהדר. בהקלטות מ 1956 שמהוות את חלקו השני של האלבום כבר ניתן לשמוע את Miles החדש.

שנה וחצי לאחר מכן, ב 29 ביוני 1954, שוב נפגשו Davis ו  Rollins באולפן. הפעם עם Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke בתופים. המפגש הזה יצא באלבום נפלא Miles Davis With Sonny Rollins ואחר כך יצא שוב כחלק מאלבום שנקרא Bags' Groove. האלבום Bags' Groove מאחד שני סשנים שהוקלטו ב 1954. הקטע Bags' Groove נקרא על שמו של Milt Jackson – הוויבראפוניסט – שכינויו היה Bags, בשל השקיות שתחת עיניו). אבל Rollins לא משתתף בסשן הזה, אלא רק בארבעת (חמשת, אם כוללים את האלטרנייט) הקטעים האחרים.

שלושה מהם הם לחנים מקוריים של Rollins (Airegin, Doxy ו Oleo) וסטנדרט אחד – But Not For Me.

בקטע Oleo מיילס עושה שימוש ב Harmon Mute (למיטב ידיעתי זו ההקלטה הראשונה שלו עם העמעם הזה) שיהפוך בהמשך לאחד מהמאפיינים הכי מזוהים בנגינה שלו.

המפגש המוקלט הבא של Miles ו Sonny Rollins היה כמעט שנתיים מאוחר יותר, ב 15 במרץ 1956, והוא יצא כחלק מהאלבום Collectors’ Items שכבר דיברנו עליו. ההרכב שונה לחלוטין מההרכב שמנגן בסשן מ 1953, ומונה את Tommy Flanagan בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים.

כאן Miles כבר בתקופה אחרת לגמרי. למעשה באותה תקופה כבר היתה לו את החמישייה עם Coltrane, Red Gerland, Paul Chambers ו Philly Joe Jones  (זו החמישייה שלימים זכתה לכינוי The First Great Quintet) והסגנון שלו כבר היה ממש מינימליסטי, קריר ורחוק מאד מהאופן שבו ניגן רק חמש שנים קודם לכן.

כאן מסתיימים המפגשים, שתועדו ויצאו באלבומים, בין Miles Davis ו Sonny Rollins, וחבל כי גם Miles וגם Sonny מראים לאורך כל הדרך התפתחות מוזיקלית ואחד הדברים המעניינים ביותר בעיני זה לשמוע את הדרך שעושה האמן.

אבל בסוף אפריל 1957, במהלך שהות של כמה שבועות במועדון Café Bohemia בניו יורק, Miles פירק את ההרכב ופיטר את Coltrane ואת Philly Joe Jones לאחר שלא יכל יותר לסבול את התנהגותם והעובדה שהיו כל הזמן תחת השפעת חומרים שונים.

Miles הרים טלפון ל Rollins וביקש שיבוא לנגן איתו בהופעות שכבר נסגרו. Rollins נענה לקריאה ובא להחליף את Coltrane. את Philly Joe Jones החליף Art Taylor ולשמחתנו שלוש הופעות כאלו אף שודרו בשידור חי ברדיו. אז הנה שלושת ההופעות, משלושה שבועות רצופים: 13, 20 ו 27 ביולי 1957:

והפתעה אחרונה לפני שנסיים, הנה שני ראיונות בהם Rollins מספר בקולו על ההיכרות שלו עם Miles.

Daily album #8 - Candy

The only quartet album of the great trumpeter Lee Morgan.

Recorded on late 1957 / Early 1958 for Blue Note records just between two of the label's very famous albums in which Morgan participated: Coltrane's Blue Train and Blakey's Moanin'.
Such and amazing sound, phrasing and grace.

Lee Morgan (tp), Sonny Clark (p), Doug Watkins (b), Art Taylor (d)

Donald Byrd & Pepper Adams

הנה חובה נעימה: הבטחתי שאכתוב על נגני בריטון. תכננתי לכתוב על Shahib Shihab הנהדר (ועוד אעשה זאת) אבל החלטתי ללכת על משהו יותר גדול, שישלב גם את האהבה שלי לבריטון וגם את האהבה שלי לחצוצרן Donald Byrd, אחד החצוצרנים המצויינים והאנשים המיוחדים בג'אז. אז הנה היא לפניכם - סקירת האלבומים שהקליטו הצמד Donald Byrd (חצוצרה) ו Pepper Adams (סקסופון בריטון).

התקופה בה נערכו ההקלטות המדוברות הינה בין השנים 1958 ל 1961. הן Byrd והן Adams כבר היו מוסיקאים מוכרים למדי בזירת הג'אז. Byrd כבר הספיק בקריירה הקצרה שלו לנגן ולהקליט עם Art Blakey, Max Roach, Hank Mobley, Sonny Rollins, Horace Silver, Gigi Gryce עמו היה Byrd שותף בהובלת ההרכב Jazz Lab, הוא הקליט גם מספר אלבומים עם Jackie McLean, עם Coltrane ועם עוד רבים אחרים והשתתף כבר בכמה עשרות אלבומים, חלקם אלבומים שיצאו תחת שמו – כל זה בשלוש שנים בלבד. מן הצד השני, Pepper Adams, הסתמן ככוכב עולה על הבריטון. הוא ניגן עם Stan Kenton, Maynard Ferguson, Chet Baker ו Coltrane. העובדה ש Adams היה לבן וניגן בריטון גרמה לכך שרבים ציפו ממנו להישמע "מתוק" ונקי כמו Gerry Mulligan אבל Adams העדיף צליל יותר אגרסיבי ו"מלוכלך" מהצליל של Mulligan. למעשה הוא ניגן על הבריטון כאילו היה טנור ולא נתן לגודל הפיזי של הכלי המסורבל להפריע לו לנגן עליו בקלילות ובמהירות. אין פלא, אפוא, שהוא הסתדר היטב עם החבר'ה השחורים הצעירים שהקליטו ב BlueNote ואף היווה מקור לחיקוי ולהשראה לנגני בריטון רבים שבאו אחריו.

Byrd ו Adams הסתובבו באותם חוגים זמן רב. שניהם ילידי Detroit והיו פעילים בזירת הג'אז המקומית בצעירותם, לאחר מכן למדו שניהם באותו קולג' ולאחר מכן, כשהגיעו ל New York, הם נפגשו וניגנו ביחד במספר הזדמנויות אבל אף פעם לא בהרכב משלהם אלא כחלק מהרכבים של אחרים.

הכימיה האישית והמוסיקלית ששררה ביניהם יצרה את התנאים לשיתוף הפעולה הפורה, כאשר Byrd מביא את הנקיון, המתיקות והליריות שתמיד אפיינה את נגינתו ואילו Adams מביא את החספוס, הלכלוך והבלוז גם בנגינה וגם בצליל. שניהם, Byrd ו Adams, אף פעם לא עסקו בהפגנת וירטואוזיות או ב show off אלא תמיד היו מאד ממוקדים במוסיקה עצמה והנגינה שלהם באה לשרת המוסיקה ולא להיפך. אמנם אף אחד מהאלבומים שהקליטו ביחד לא שינה את פני הג'אז, לא פרץ גבולות ובוודאי לא היה יצירת מופת בשום מובן שהוא, אבל כל מי ששומע את ההקלטות מגיע למסקנה אחת ברורה: השילוב בין החצוצרה של Byrd והבריטון של Adams פשוט נשמע מצויין.

האלבום הראשון שהוציא הצמד הזה תחת ידו הוא 10 To 4 At The 5 Spot בלייבל Riverside אינו פחות ממצויין והוא יצא, בניגוד לאלבומים שיצאו ב BlueNote, תחת שמו של Pepper Adams. כפי שמעיד שמו זהו אלבום שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה Five Spot בשנת 1958 ומנגנים בו לצד Donald Byrd ו Pepper Adams גם Bobby Timmons בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Elvin Jones בתופים.

לאחר מכן, עדיין בשנת 1958, הוקלט Off The Races. זהו האלבום הראשון שהקליטו Byrd & Adams עבור BlueNote ומנגנים בו גם Jackie McLean בסקסופון אלט (שותף ותיק של Donald Byrd), הפסנתרן Wynton Kelly, הבאסיסט Sam Jones ו Art Taylor בתופים.

עוד בטרם הוקלט האלבום הבא זומנו Byrd ו Adams לנגן בהרכב של Thelonious Monk שתועד באלבום המפורסם The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall עליו כבר כתבתי כאן לפני כשנה.

האלבום הבא בתור היה Byrd In Hand שהוקלט, שוב עבור BlueNote, בשנת 1959. כאן מארחים Byrd ו Adams את Charlie Rouse הנהדר בטנור (כנראה בעקבות שיתוף הפעולה איתו בתזמורת ה Town Hall של Monk) ואיתם מנגנים Walter Davis בפסנתר, ושוב Sam Jones ו Art Taylor. האלבום הזה פשוט נפלא בעיני. העיבודים לחצוצרה, בריטון וטנור נשמעים פנטסטי והנגינה של שלושת הנשפנים משובחת ומלאת שמחת חיים. בכלל, לשמוע את Charlie Rouse מחוץ להקשר הברור של Monk זו חוויה מענגת והוא נותן לאלבום טאצ' בלוזי בולט עוד יותר מהרגיל באלבומים של הצמד.

בשלב הזה היתה הפסקה קלה בהקלטות האולפן של הצמד ל BlueNote, אבל Byrd ו Adams המשיכו להופיע כל אימת שהדבר התאפשר. הופעה אחת כזו, משנת 1960, תועדה באלבום כפול בשם Donald Byrd and Pepper Adams At The Half Note Café. מנגנים שם Duke Pearson בפסנתר, Laymon Jackson בבאס ו Lex Humphries בתופים.

שנת 1960 היתה שנה פורייה במיוחד עבור הצמד. על אף שלא הקליטו אלבום אולפן עבור BlueNote באותה שנה, הם לא הפסיקו להקליט וניגנו ביחד כחלק משישייה של מוסיקאים מ Detroit שהקליטה בשנת 1960 ללייבל Bethlehem אלבום בשם Motor City Scene ביחד עם Tommy Flanagan בפסנתר, Kenny Burrell בגיטרה, Paul Chambers בבאס ו Louis Hayes בתופים.

באותה שנה גם נפגשו השניים בפסנתרן צעיר ומוכשר בשם Herbie Hancock ומעשה שהיה, כך היה: לתחילתו של אחד מסיבובי ההופעות ההופעות שתוכננו להרכב (10 ימים במילווקי אם זה ממש חשוב לכם), לא יכול היה Duke Pearson, ששימש כפסנתרן הקבוע שלהם, להגיע וכך מצאו את עצמם Donald Byrd ו Pepper Adams בחיפוש אחר פסנתרן מחליף לשלושת ימי ההופעות הראשונים. הם הלכו לשמוע את Herbie Hancock ב Jam Session. למרות שלדברי Hancock הוא ניגן גרוע במיוחד באותו ערב, כנראה ש Byrd ו Adams דווקא הצליחו להתרשם ממנו ולקחו אותו איתם. לאחר שתמו שלוש ההופעות ביחד הם הודיעו לו שערכו הצבעה בקרב חברי ההרכב והוחלט שהוא יחליף את Duke Pearson. לא רק בהופעות במילווקי אלא בכלל. כך, למעשה, היו אלה Byrd ו Adams שנתנו ל Herbie את ההזדמנות הראשונה שלו להקליט ואת הקלטת הבכורה שלו ניתן לשמוע באלבום שלהם בשם Out Of This World שהוקלט ב 1960 עבור הלייבל Warwick עם Laymon Jackson בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.

ההקלטות עבור BlueNote נמשכו בשנת 1961 באלבום Chant בו שוב מופיע "הרכש החדש" Herbie Hancock אשר זו היתה בסך הכל הפעם השניה שלו באולפן ההקלטות, וההקלטה הראשונה עבור BlueNote. שנים אחר כך סיפר Hancock כי חובו ל Donlad Byrd לא מסתכם רק בכך שעשה את ההקלטות הראשונות שלו בזכות Byrd ו Adamsאלא גם ש Donald Byrd היה מי ששכנע אותו להקים חברת publishing עצמאית (דבר שאפשר Hancock להנות מהתמלוגים על המוסיקה שהלחין, וכידוע במקרה שלו היה ממה להנות) וכן היה זה Byrd שהשיג לו את החוזה להקליט את האלבום הראשון כלידר עבור BlueNote.

מכל מקום, מלבד Byrd, Adams ו Hancock מנגנים באלבום הזה Doug Watkins בבאס ו Teddy Robinson. אלא שב BlueNote כנראה לא כל כך האמינו באלבום הזה והוא לא יצא לשוק אלא רק בשנת 1979. גם היום, למיטב ידיעתי, הוא לא מודפס וקשה מאד להשיגו.

בהמשך אותה שנה (61') חזרו Byrd ו Adams לאולפן של Rudy Van Gelder עוד פעמיים: פעם אחת עם הפסנתרן הקודם, Duke Pearson, שגם הלחין ארבעה מתוך ששת הקטעים באלבום, Laymon Jackson בבאס ו Philly Joe Jones בתופים והקליטו את The Cat Walk, ופעם שניה עם Hancock בפסנתר, Butch Warren בבאס ו Billy Higgins בתופים והקליטו את Royal Flush המצויין. שמיעה של שני האלבומים הללו זה לצד זה מחדדת את ההבחנה בתרומתו הייחודית של כל אחד מהפסנתרנים הללו לצליל הכולל של ההרכב.

כאן למעשה נסתיים שיתוף הפעולה ההדוק בין המוסיקאים והם נפרדו ופנו לאפיקים חדשים. Pepper Adams חבר ל Thad Jones והשתתף בפרוייקטים שונים בין היתר עם Mingus. משך שנים רבות הוא היה חלק בלתי נפרד מה big band המהולל של Mel Lewis ו Thad Jones עמם ניגן עד מותו בשנת 1986.

שותפו, Byrd, נסע בתחילת שנות השישים לאירופה ללמוד הלחנה והמשיך להקליט שורה של אלבומים עבור Blue Note. בשנות ה 70 הלך Byrd בכיוון מסחרי יותר מבחינה מוסיקלית והקליט מוסיקה יותר Fאנקית ו"חשמלית", במהלך שנות השבעים אף הלך ללמוד משפטים והפך לעורך דין פעיל בנושא זכויות אדם בכלל וזכויות השחרוים בפרט, אך הוא לא נטש לגמרי את המוסיקה. הוא המשיך להקליט ובעיקר ללמד, אך לבסוף, בשנות התשעים שימש Byrd כפרופסור למשפטים ועסק בעיקר בהוראה.

למרות ששיתוף הפעולה ביניהם הסתיים כאמור בשנת 1961, בשנת 1967 שוב נפגשו הצמד Byrd & Adams והקליטו את The Creeper יחד Sonny Red בסקסופון אלט, Chick Corea בפסנתר, Miroslav Vitous בבאס ו Mickey Roker בתופים. הקטע הראשון באלבום הזה שונה לגמרי מהאלבומים הקודמים והוא ממחיש את השינוי שעבר הג'אז בששת השנים שחלפו. מעניין לשמוע כיצד התאימו את עצמם Byrd ו Adams, אשפי ה Hard Bop לסגנון המשוחרר והמודרני יותר שמופגן כאן. בהמשך האלבום חוזרים Byrd ו Adams לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, והתוצאה היא אלבום מצויין שלא מבייש, לדעתי, את האלבומים הקודמים, וגם Chick Corea נהדר. אבל שוב ב BlueNote כנראה לא השתגעו מהתוצאה ושחררו אותה לציבור רק ב 1981. גם האלבום הזה אינו זמין כיום.

הערה אחרונה לפני סיום: אחת הסיבות בגינן נמנעתי מלכתוב את הפוסט הזה עד עתה היא שלא הייתי בטוח שהדיסקים ניתנים להשגה. לכתוב על דיסקים בלתי ניתנים להשגה נראה לי כמו התעללות בקוראים. אבל לאחרונה ראיתי שאת רובם המוחלט של הדברים ניתן להשיג כיום כך שאני יכול לכתוב עליהם בלב שלם. אגב, למי שבונה על סט של Mosaic אספר שסט כזה כבר יצא לא מזמן אבל כדרכם של סטים מצויינים הוא נחטף ואזל די מהר.

Here Comes Louis Smith

פעם בכמה שנים מתגשם לי חלום. אחד החלומות האלה התגשם ממש עכשיו כש Blue Note החליטו להדפיס מחדש את האלבום השני של Louis Smith, חצוצרן נהדר ובהחלט לא מספיק מוערך.

Louis Smith מוכר בעיקר בזכות אלבומיו המאוחרים ללייבל SteepleChase במהלך שנות ה-90 ופחות בשל שני האלבומים שהוציא ב Blue Note, ואין בכך פלא שכן אלבומיו ב Blue Note היו משך שנים רבות נחלתם של אספנים ומשוגעים לדבר בלבד.

Smith הוא חצוצרן שגדל והתחנך בבית מדרשם של Gillespie ו Navarro אבל עם טאץ' קצת יותר מודרני. הוא לא מהפכן גדול ולא יצאה ממנו בשורה חדשה לעולם הג'אז – אבל הוא חצוצרן שכיף לשמוע אותו, וזה לא דבר של מה בכך. ועוד לא שמעתם מי מנגנים לצידו...

באלבומו הראשון Here Comes Louis Smith משתתפים גם Cannonball Adderley (שהיה חתום באותה תקופה בלייבל Mercury ולכן מופיע תחת השם Buckshot La Funke) בסקסופון אלט, Duke Jordan ו Tommy Flanagan חולקים את כסא הפסנתרן, Doug Watkins בבאס ו Art Taylor בתופים. ההקלטה נעשתה בשנת 1957 עבור לייבל מבוסטון בשם Transition אולם לאחר שהלייבל פשט את הרגל – קנה Alfred Lion, האריה האגדי של Blue Note, את הזכויות על האלבום הזה. האלבום הודפס בדיסק רק ב 1996 וכבר מזמן אינו בר השגה.

אלבומו השני, Smithville, יצא ממש עכשיו לראשונה בדיסק, 50 שנה (!!) לאחר שהוקלט, מנגנים בו Charlie Rouse בטנור, Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב Art Taylor בתופים. זו ההזדמנות לשים עליו יד לפני שייעלם לעוד 50 שנה.

חדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב להבדלי ההפקה וההקלטה בין ההקלטה הראשונה להקלטה השניה ולזהות את מגע הקסם של Rudy Van Gelder שהקליט את האלבום השני.

אחרי הקלטת שני האלבומים הללו התמסר Smith להוראה ונמנע מהקלטות, עד לשנות ה-90 בהן חזר לאולפן, הפעם עבור הלייבל SteepleChase והקליט 13 אלבומים נהדרים עד שלקה בשבץ לפני שלוש שנים.

אגב, בשורה משמחת נוספת לאוהבי Smith – ממש לאחרונה יצא ב Blue Note דיסק הופעה חיה של Horace Silver מפסטיבל Newport '58 בו מנגנים Horace Silver בפסנתר, Junior Cook בטנור, Louis Smith בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. טרם הנחתי ידי על האלבום אבל מהדוגמאות החלקיות ששמעתי – בהחלט יש למה לצפות...

Louis Smith / Here Comes Louis Smith
(Blue Note, 1957)
Louis Smith, Cannonball Adderley, Duke Jordan, Tommy Flanagan, Doug Watkins, Art Taylor.

Louis Smith / Smithville
(Blue Note, 1958)
Louis Smith, Charlie Rouse, Sonny Calrk, Paul Chambers, Art Taylor.

Dizzy Reece - The Blue Note Albums

במשך שנים חשבתי ש Dizzy Reece הוא אנגלי. פשוט, ב liner notes של כל הדיסקים שהיו לי תמיד התייחסו אליו כאל "החצוצרן הבריטי" המצויין ששמעו יצא בקרב המוסיקאים בניו-יורק. Reece היה (ובעצם הוא עדיין חי) חצוצרן מקורי ויוצא דופן, מה שנקרא "Musician's Musician", יענו – מוסיקאי של מוסיקאים.

Dizzy מי ?

הוא מגיע מג'מייקה. והשם המקורי שלו בכלל Alphonso Reece. את הכינוי Dizzy קיבל, לטענתו, מפני שנהג להסתובב ולשוטט ברחובות באמצע הלילה כסהרורי, וזו גם כנראה הסיבה שבשנת 1948, בגיל 17, לאחר שכבר הפך למוסיקאי מקצועי בג'מייקה, העלתה אותו אמו על מטוס, לבדו, לאנגליה – בתקווה שיצליח לפרוץ כמוסיקאי ולסדר לעצמו עתיד טוב יותר.

במהלך שנות החמישים ניגן Reece באירופה עם Don Byas, Bud Powell, Tubby Hayes ו Victor Feldman ובשנת 1959, לאחר שכבר הקליט אלבום אחד עבור Blue Note הגיע ל New York, עם אשה (לבנה) וילדה, וניסה לחדור לסצינת הג'אז הפורחת.

ההקלטות ל Blue Note:

Dizzy Reece הוציא מספר אלבומים תחת שמו, תוצרת דלה ביותר ביחס לכשרונו הענק ולקולו הייחודי. עיקר ההקלטות יצאו ב Blue Note (האלבומים ניתנים להשגה ב Blue Note יפניים או בקופסא שיצאה ב Mosaic Select) ואלבום אחד ויחיד בשם Asia Minor שהוקלט עבור Prestige. יצויין גם כי עוד בשנות החמישים, עת היה באנגליה, הקליט Reece מספר אלבומים עבור הלייבל Tempo.

את האלבום ב Prestige ואת האלבומים ב Tempo עדיין לא זכיתי לשמוע לצערי, אולם באשר לאלבומים ב Blue Note – אלו פנינים של ממש:

האלבום הראשון (שהוקלט בלונדון בשנת 1958, עוד לפני ש Reece עבר ל New York) הוא Blues In Trinity. כנראה שב Blue Note קצת חששו לקחת צ'אנס עם מוסיקאי בלתי מוכר ולכן מנגנים בו בשישייה גם Donald Byrd (יופי של הזדמנות לשמוע את Reece יחד עם עוד חצוצרן וללמוד עד כמה הוא ייחודי) וכן הסקסופוניסט האנגלי Tubby Hayes שהיה שותפו של Reece להקלטות קודמות, יחד עם Terry Shanon בפסנתר ו Lloyd Thompson בבאס, ושחקן חיזוק אמריקני נוסף : Art Taylor בתופים. אלבום מצויין, אנרגטי מאד ובלתי מוכר.

האלבום השני הוא Star Bright, שהוקלט בשנת 1959 בחמישייה עם Hank Mobley בטנור, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב – Art Taylor בתופים.

זהו אלבום Blue Note קלאסי ש Dizzy Reece מפגין בו יכולת חצוצרנית מרשימה. הנגינה שלו קולחת ומרעננת, ממש לא אותם Licks and Tricks שהתרגלנו לשמוע שוב ושוב מחצוצרנים. יש בו משהו ייחודי לגמרי גם בצליל הענק שלו (שמזכיר חצוצרנים מדור הסווינג) וגם בצלילים שהוא בוחר לנגן שנשענים על מרווחים בלתי שגרתיים. השילוב עם Mobley (שהיה אותה עת באחת התקופות היותר טובות שלו) – פנטסטי, והלחנים של Reece כל כך גרוביים, אלגנטיים ומתוחכמים. תענוג.

האלבום השלישי, שהוקלט בשנת 1960, היה Soundin' off, הפעם כנראה קיבלו ב Blue Note בטחון ברכש החדש ונתנו לו להקליט ברביעייה, עם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Doug Watkins בבאס ושוב – Art Taylor.

גם כאן, הנגינה של Dizzy Reece היא פשוט תענוג לאוזניים. זהו לטעמי הטוב שבאלבומיו של Reece (לפחות ממה ששמעתי), אין מי שיגנוב לו את הפוקוס והוא מייצר סולואים יפהפיים, מעניינים, מקוריים, מלאי נשמה ועם צליל פשוט גדול מהחיים.

אחריו בא האלבום הרביעי Comin' On שכולל למעשה שני סשנים מ 1960 שיצאו לאור לראשונה רק ב 1999: הראשון עם Stanley Turrntine בטנור והפתעה נעימה: חטיבת הקצב של ה Jazz Messangers, הלא הם: Bobby Timmons בפסנתר, Jymie Merritt בבאס ו Art Blakey בתופים. לסשן השני מצטרף, בנוסף ל Turrntine גם Musa Kaleem בטנור ובחליל וחטיבת הקצב האגדית של Blakey מפנה את מקומה ל Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al Harewood בתופים.

שני הסשנים יפים ומוצלחים. הראשון כמובן יותר אנרגטי (איך אפשר שלא, כש Art Blakey מביא את החבר'ה שלו לאולפן...) והשני יותר לירי. הנגינה של Reece משתלבת מצויין עם זו של Turrentine שגם לו קול ייחודי ומאד בלוזי. התוספת של Musa Kaleem, בסשן השני, משפרת עוד יותר את הצליל הכולל של ההרכב. בכלל, להקלטות של Reece יש צבע, צליל ותחושה שהם קצת אחרים, וזה רק טוב.

אגב – ההקלטה הזו היתה ההקלטה הראשונה שביצע Turrentine ל Blue Note, והשאר – היסטוריה...

Reece השתתף בהקלטות של אמנים אחרים של הלייבל, כמו Flight To Jordan הנהדר של Duke Jordan (גם שם הוא משתף פעולה עם Turrentine ועם המתופף האהוב עליו – Art Taylor, ולטעמי Reece פשוט עושה שם את האלבום), באלבום Flip של Hank Mobley משנת 1969 ואפילו כנגן Congas ב Africaine של ה Jazz Messangers (עם Lee Morgan בחצוצרה) ועוד.

אז איך לא שמעתי עליו ?

אבל למרות כל הכשרון, הייחודיות וההקלטות הנהדרות Dizzy Reece לא פרץ לתודעה ולא זכה להכרה נרחבת בציבור. רוב ההקלטות שעשה ל Blue Note יצאו שנים רבות לאחר שהוקלטו, ולא היו זמינות "בזמן אמת", בדיוק כפי שאינן זמינות היום. לכך יש להוסיף את אופיו הלוחמני והבלתי מתפשר של Reece שהופך אותו לפרטנר שקשה לעבוד איתו. במהלך השנים Reece הופיע מדי פעם והקליט לעיתים נדירות ביותר. בנוסף עסק Reece בהוראה, בכתיבה (לא רק של מוסיקה אלא גם של שירה, ספרים, תסריטים וגם ספרי לימוד מוסיקה) ובנגינה (מקונצרטים ועד בר-מצוות – כך הוא כותב באתר שלו, בחיי).

לאחרונה הוציא Reece דיסק ובו הקלטות שעשה בשנת 1968 שלא יצאו מעולם, תחת השם Nirvana, אלא שבאופן מפתיע איני מצליח לדלות פרטים כלשהם על זהות הנגנים האחרים שהשתתפו בהקלטה.

היום Reece בן 77, חי ב New York בחברת החתול שלו, ומאד רוצה לחזור ולהופיע. אז אולי בפסטיבל הג'אז של תל-אביב בשנה הבאה ?