Art Farmer and Benny Golson - The Jazztet

לפני כמה ימים שלח לי חבר קטע לזיהוי. זו היתה שישייה מטורפת עם פרונט של חצוצרה, טנור וטרומבון. אנרגיות מטורפות וסווינג מעיף. שני הסולואים הראשונים של החצוצרה והטנור לא עזרו לי לזהות לא את החצוצרן ולא את הטנוריסט. למרות שהאחרון נשמע מאד מוכר. הטרומבוניסט, לעומת זאת, קפץ לי מיד. זה היה Curtis Fuller ועם התגלית הזו התפרש חיוך גדול על פני. הטנוריסט חייב אפוא להיות Benny Golson. שמיעה חוזרת של סולו הטנור אישרה את ההנחה. הוא נשמע מדהים, מודרני והסאונד שלו קצת אחר ממה שזכרתי, אבל זה ללא ספק היה Golson. מה שמשאיר לנו לזהות את החצוצרן. Art Farmer  הוא הניחוש ההגיוני, אבל החצוצרן הזה לא נשמע כמו ארט פארמר. הוא יותר מודרני והצליל שלו מבריק ותוקפני יותר משל ארט. או שלא ?

בסופו של דבר התעלומה נפתרה. זה היה בוטלג של הקלטת רדיו מהופעה מגרמניה ב 1986 והחצוצרן אכן היה ארט פארמר. (לצד Mickey Tucker בפסנתר, Jesper Lundgaard בבאס ו Billy Hart בתופים). הגילוי הזה הבהיר לי שהגיע הזמן לרענן את הזכרון עם ההקלטות של אחד ההרכבים הנפלאים של תקופת ההארד-בופ, הלא הוא ה Jazztet, שפעל, במקור, בסך הכל שלוש שנים, בין 1959 ל 1962.

הטנוריסט Benny Golson, מוכר בעיקר מהתקופה שלו עם Art Blakey and The Jazz Messengers. הוא ניגן באחד האלבומים האייקוניים של ה Messengers ושל הלייבל Blue Note – הלא הוא Moanin’.  בני גולסון היה חלק חשוב מההרכב הזה בשנים 1958-9 (לצדם של Lee Morgan, Jymie Merritt, Bobby Timmons ו Art Blakey) גם מבחינת הנגינה והסאונד המיוחד שלו וגם מבחינת הכתיבה. Blues March, Along Came Betty, Whisper Not, Are You Real ו I Remember Clifford – רובו המוחלט של הרפרטואר של ה Messengers באותה תקופה - כולם לחנים ועיבודים שלו.

החצוצרן Art Farmer, שמוכר היום יותר בזכות נגינתו ב Flugelhorn (ובסופו של דבר ניגן במין הכלאה ייחודית בין חצוצרה לפלוגלהורן, שנקראת Flumpet) היה אף הוא מוזיקאי עסוק ומוערך. בשנת 1954 הוא ניגן והקליט עם Gigi Gryce, Sonny Rollins ו Horace Silver. משנת 1956 היה חצוצרן קבוע בחמישיית Horace Silver וניגן לצדם של Clifford Jordan ו Hank Mobley וב 1958 הצטרף להרכב של Gerry Mulligan.

אבל בשנת 1959 עזב Golson את ה Messengers כדי להקים הרכב משלו. עולם הג'אז היה אז בעיצומה של מהפיכה עם Miles ו Coltrane שנטשו את ה HardBop ועברו לנגן ג'אז מודאלי ועם Ornette Coleman שהמציא מחדש את כללי המשחק כשניתק את עצמו מכבלי ההרמוניה. אבל Benny Golson לא היה חלק מן המהפיכה הזו. הוא היה איש של הרמוניות מורכבות ושל מלודיות חזקות וחלומו היה להקים שישייה, בניגוד לרוב חמישיות ה Hard Bop שפעלו באותו זמן. הוא רצה קול נוסף בפרונט, כדי לתת במה ליכולות העיבוד והתזמור שלו שכבר אז היו חזקות לפחות כמו נגינת הטנור שלו. הוא לא התלבט הרבה לפני שהחליט להרים טלפון ל Art Farmer, עמו כבר עבד והקליט בעבר.

הם ניגנו ביחד לראשונה ב 1953 כש Golson הצטרף לתקופה קצרה לביג בנד של Lionel Hampton, ו Art Farmer כבר ניגן שם. אחר כך יצא להם להיפגש עוד כמה פעמים וגם לעבוד ביחד בהקלטת פרסומות לרדיו. Golson השתתף בהקלטת Modern Art, אלבומו הראשון של Art ב Blue Note ב 1958, ו Farmer השתתף בהקלטת Benny Golson’s New York Scene, אלבומו הראשון של Golson ב 1957.

Golson ביקש מ Art  להצטרף אליו. אבל למרבה הפתעתו Farmer פשוט פרץ בצחוק. מדוע אתה צוחק? שאל Golson ו Farmer השיב שבדיוק גם הוא חשב שהגיע הזמן להקים הרכב משלו ובדיוק עמד לפנות אליו ולבקש ממנו להצטרף אליו.

הם סיכמו ששניהם ביחד ינהיגו את ההרכב ויכתבו את החומרים וכן הסכימו ביניהם שכל אחד מהם יבחר שני נגנים נוספים. Golson הביא את Curtis Fuller ואת McCoy Tyner שהיה אלמוני באותה תקופה, אבל Golson שמע אותו בפילדלפיה והיה לו ברור שהוא רוצה אותו בהרכב. Farmer הביא את אחיו התאום, הבאסיסט Addison Farmer ואת המתופף Lex Humphries. זה היה ה Jazztet המקורי, ובתחילת פברואר 1960 הם הקליטו את אלבומם הראשון - Meet The Jazztet ובו גם הלהיט הגדול שלהם (אז עוד ניתן היה לדבר על קטעי ג'אז במונחים כאלה) Killer Joe.

אגב, השם Jazztet שייך ל Curtis Fuller, הטרומבוניסט המקורי של ה Jazztet, שהקליט אלבום בשם The Curtis Fuller Jazztet עם Benny Golson ו Lee Moragn בשנת 1959.

קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, באמצע ספטמבר 1960, הקליטו גולסון ופארמר את האלבום השני של ה Jazztet שנקרא Big City Sounds. בשלב הזה, כבר התחלפו כל חברי ההרכב המקורי מלבד שני הלידרים: Curtis Fuller כבר לא ניגן עמם ואת מקומו תפס Tom Mcintosh בטרומבון, Cedar Walton החליף את McCoy Tyner בפסנתר, Tommy Williams החליף את Addison Farmer על הבאס ו Al ‘Tootie’ Heath החליף את Lex Humphries על התופים. גם באלבום הראשון וגם בשני חצי מן הקטעים היו מקוריים (בעיקר של גולסון ואחד של פארמר), וחצי סטנדרטים.

Golson הוא מעבד אדיר שהחתימה המוזיקלית שלו מתנוססת בבירור על כל הקטעים, הן על שלו והן על הסטנדרטים. בעוד אצל Art Blakey הוא נדרש לנגינה אגרסיבית הרי שכאן בהרכב שלו הוא חזר לצליל החם והמלטף שלו. Art Farmer מצדו מפגין נגינה מאופקת ומאד לירית. בכלל, כל ה vibe של ה Jazztet היה הרבה יותר קול מזה של המסנג'רז או של החמישייה של Horace Silver שני הרכבי ה Hardbop הבולטים של אותה תקופה שניגנו ג'אז מאד סוער וחם. אצל Golson ו Farmer, לעומת זאת, הכל היה מאד מעובד, שקול ומתוכנן. כמעט כמו מוזיקה קאמרית. אפילו הסולואים היו בדרך כלל קצרים ומדודים. מעניין לציין שבפרויקטים אחרים של Golson ו Farmer, מחוץ ל Jazztet, הם לא בהכרח כאלה.

האלבום השלישי של ה Jazztet הוקלט בדצמבר 1960 ובינואר 1961 והוקדש כולו למוזיקה של John Lewis מי שהיה הפסנתרן של אחד מהרכבי הג'אז המצליחים של כל הזמנים - ה Modern Jazz Quartet. כל הקטעים הם מוזיקה מקורית של Lewis שגם עשה את העיבודים וניצח. האלבום נקרא בפשטות: The Jazztet and John Lewis. מבחינת ההרכב של ה Jazztet, ההרכב נשמר כפי שהיה באלבום הקודם. אם דיברנו מקודם על הקו הכמעט קאמרי של ה Jazztet, הרי ששיתוף הפעולה עם Lewis נראה הגיוני מאד, שכן Lewis וה MJQ נשאו מאפיינים דומים.

האלבום הרביעי, The Jazztet at Birdhouse, הוקלט במאי 1961 בהופעה חיה במועדון ה Birdhouse (תודו שהופתעתם....) בשיקאגו. זו למעשה היתה הופעת ההשקה של המועדון. ההרכב של ה Jazztet הוא אותו הרכב שניגן באלבומים השני והשלישי, אבל ההופעה החיה משחררת אותם ומוציאה מהם אנרגיות שאין באלבומי האולפן. האלבום הזה גם מאפשר לשמוע את ההקלטה הראשונה של Farmer בפלוגלהורן, ואיזה צליל מהמם יש לו על הכלי הזה.

באלבום החמישי של ה Jazztet שנקרא Here and Now והוקלט בסוף פברואר – תחילת מרץ 1962 שוב התחלפו כל חברי ההרכב למעט הלידרים: Grachan Moncur III החליף את Tom Mcintosh בטרומבון, Harold Mabern החליף את Cedar Walton ליד הפסנתר, Herbie Lewis החליף בבאס את Tommy Williams ו Roy McCurdy החליף את Al Heath בתופים. גם הלייבל התחלף: Mercury במקום Argo.

רשימת הקטעים הפעם כללה גם קטעים פרי עטם של יתר חברי ההרכב, בנוסף על קטעים של הלידרים וסטנדרטים שקיבלו את הטיפול המפנק של Golson. נדמה לי שעם הזמן שחלף, המעבר ללייבל החדש ובעיקר חילופי הגברי, כל הכיוון של ה Jazztet בכלל ובסולואים בפרט נעשה יותר מודרני.

כשלושה חודשים לאחר מכן, במאי-יוני 1962, שוב נכנסו חברי ה Jazztet (באותו הרכב) לאולפן והקליטו את Another Git Together. זה היה אלבומם האחרון מכיוון שב 1963 גמלה בליבו של Golson ההחלטה לעזוב את סצינת הג'אז ואת הנגינה ולחפש לעצמו אתגרים חדשים. הוא עבר לקליפורניה והתמקד בעבודה כמעבד ומתזמר לצד הלחנה לקולנוע ולטלוויזיה. אבל הפרישה שלו מעולם הג'אז היתה זמנית בלבד. לקראת סוף שנות ה-70 Golson התגעגע לג'אז בכלל ולנגינה בפרט והחל לחזור לכושר.

[אגב - מה נסגר עם העטיפה ההזויה הזו? הפייה של הסקסופון הפוכה ובכלל גולסון ניגן אז על פיית אוטולינק ממתכת ולא על פיית פלסטיק לבנה.... ]

אחרי פירוק ה Jazztet, הצטרף Farmer להרכב של הגיטריסט Jim Hall ולאחר מכן היה לו הרכב עם Jimmy Heath. הוא המשיך גם לנגן כסיידמן בהפקות שונות ובסופו של דבר השתקע בווינה תוך כדי שהוא ממשיך כל הזמן לנגן, להופיע ולהתפתח.

בתחילת שנות השמונים התאחדו מחדש שלושת חברי ה Jazztet המקוריים (Farmer, Golson ו Fuller) וחזרו לנגן, להופיע ולהקליט ביחד. זה מדהים לשמוע, איך הכימיה המטורפת שהיתה ביניהם נשמרה וגם אחרי עשרים שנה הם נשמעים צעירים, רעננים ובועטים ולגמרי רלוונטיים. ה Jazztet בגרסתם החדשה (The New Jazztet) הקליטו 5 אלבומים והופיע לא מעט (עם בסיסטים ומתופפים מתחלפים) ומאחת ההופעות האלו הגיע הבוטלג המעיף עליו סיפרתי לכם בהתחלה. כאמור, בסיבוב הראשון לא הצלחתי לזהות לא את Farmer ולא את Golson כי שניהם נשמעו שונה מאד  מהאופן שבו הם נשמעו ב Jazztet המקורי, 20 שנה לפני כן, אבל הנגינה של Curtis Fuller והאופן שבו ההרכב הזה ישב, כל כך הדוק וגרובי הסגיר אותם.

Booker Little - Part I: With Max Roach

"In my own work I'm particularly interested in the possibilities of dissonance" אמר החצוצרן Booker Little. המשפט הזה מתאר בעיני בתמציתיות את התפישה המוסיקלית של Booker Little ואומר הרבה מאד על סגנון הנגינה וההלחנה שלו.

Booker Little היה אחד מאותם גאונים מוסיקליים שהטביעו חותמם בהיסטוריה (וגם בעתיד) של הג'אז. למרות שמת בגיל צעיר מאד (רק בן 23) הספיק Booker Little להקליט הרבה מאד ולשתף פעולה עם מוסיקאים רבים (המפורסמים שביניהם, וזו רק רשימה חלקית: George Coleman, Eric Dolphy, John Coltrane, Mal Waldron וכמובן Max Roach). בזמן קצר מאד Booker Little הצליח ליצור קול אישי, מאד ייחודי ומאד מזוהה, בזירת הג'אז השוקקת של סוף שנות החמישים – תחילת השישים, והקול הזה נשמע ייחודי ומרתק גם היום. העיסוק הבלתי פוסק בדיסוננס אינו צריך להפחיד את מי שאינו מכיר את Booker Little, שכן המוסיקאי המדהים הזה הצליח ליצור תמהיל מרתק בין הרצון שלו לפרוץ גבולות ולנגן מוסיקה בדרך חדשה ומקורית, עם לא מעט דיסוננס (אבל תמיד יפה), ובין המסורת החצוצרנית של החצוצרנים הגדולים שהיו לפניו, ובראשם Clifford Brown.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. Booker Little נולד ב Memphis בשנת 1938 לאם פסנתרנית ולאב נגן טרומבון. בגיל 14, לאחר שניסה לנגן על כלים שונים, החליט ללמוד חצוצרה, ובגיל 16, לאחר שהבין שאם הוא רוצה להתקדם יהיה עליו ללמוד מוסיקה ברצינות, נרשם ללימודי מוסיקה. 4 שנים לאחר מכן, כשהוא בן 20 סיים Booker Little את לימודי המוסיקה שלו והיה מוכן לצאת ולכבוש את העולם. במהלך לימודיו חלק Booker Little דירה עם Sonny Rollins שניגן מדי פעם עם החמישייה של Clifford Brown ו Max Roach (The Brown-Roach Quintet). היה זה Rollins שהפגיש, בשנת 1955, בין Booker Little ובין Max Roach ו Brownie שהיה אז בשיאו והיווה מודל לחיקוי לכל החצוצרנים הצעירים.

Booker Little סיפר כי Sonny Rollins הזהיר אותו לא אחת שלא ינסה לחקות מוסיקאים אחרים ושלא יקשיב יותר מדי לתקליטים של חצוצרנים אחרים, על מנת שיוכל לפתח סגנון אישי. כידוע, ל Sonny Rollins זה עבד. מסתבר שגם ל Booker Little.

בשנת 1956 נהרג Brownie בתאונת דרכים ו Max Roach מצא את עצמו ללא חצוצרן וללא פסנתרן (Richie Powell, אחיו של Bud Powell ופסנתרן בפני עצמו שניגן בחמשיית Brown-Roach נהרג אף הוא באותה תאונה). מי שמכיר את ההקלטות של Max Roach מסוף שנות החמישים יודע שעל פסנתרן הוא פשוט ויתר (אמנם לא מייד אבל די מהר), והחל להקליט בהרכבים נטולי פסנתר. על החצוצרן Roach לא ויתר. הוא עבד בעיקר עם Kenny Dorham והקליט עמו מספר אלבומים ואחר כך, בשנת 1958, ביקש מ Booker Little להצטרף אליו להרכב. בואו של Booker Little להרכב של Roach היה כניסה לנעליים גדולות מאד, הן של Brownie והן של Dorham, שחיצרצו שם לפניו, אולם Booker Little לא בא להתחרות באף אחד. הוא בא לעשות מוסיקה, ולא סתם מוסיקה אלא את המוסיקה שלו בדרך שרק הוא יכול לעשות. Booker Little היה בעל יכולת טכנית יוצאת מגדר הרגיל, ואהבה גדולה ליופי במוסיקה. ההבנה של Booker Little לגבי מהו יופי במוסיקה היתה רחבה יותר מהמקובל באותה עת והתייחסה גם למורכבות מוסיקלית ולמתיחת הגבולות ההרמוניים על מנת לבטא תחושות וצבעים אחרים. לעובדה שההרכב (למעט באלבום הראשון) היה נטול פסנתר, ולמעשה נטול כל כלי הרמוני, וודאי היתה השפעה על כך.

Booker Little עבד עם Roach במשך 9 חודשים (מאמצע 1958) והקליט עמו, 6 אלבומים (בכולם מנגן גם George Coleman בטנור):

האלבום הראשון נקרא Max Roach + 4 On The Chicago Scene. הוא הוקלט ביוני 1958 ללייבל Mercury ומנגנים בו, לצד Booker Little (שזו ההקלטה הראשונה שעשה) ו Max Roach, גם George Coleman בטנור, Eddie Baker בפסנתר ו Bob Cranshaw בבאס. האלבום הזה נסמך די הרבה על סטנדרטים, וזו הזדמנות מצויינת לשמוע את Booker Little מנגן ומפרש סטנדרטים מוכרים כמו Stompin' at the Savoy, Stella By Starlight או My Old Flame.

חודש לאחר מכן, עדיין עבור הלייבל Mercury, הוקלט Max Roach + 4 At Newport בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז המפורסם בהרכב מיוחד למדי בו מנגנים (שוב לצד Booker Little ו Max Roach): Ray Draper בטובה, George Coleman בטנור ו Art Davis בבאס. כפי שניתן להבחין – הפסנתר הלך לבלי שוב... אבל הוא ממש לא חסר. שלושת הנשפנים עושים עבודה מצויינת ונדמה ש Booker Little משתחרר מכל העכבות ומתחיל את המסע המוסיקלי האישי שלו. כאן אפשר כבר לשמוע את ניצניה הראשונים של חיבתו לדיסוננסים. אגב, כאן גם הוקלט לראשונה הקטע Minor Mode שהלחין Booker Little.

חודשיים לאחר מכן, הקליט אותו ההרכב תקליט מצויין עבור הלייבל Riverside בשם Deeds, Not Words, גם התקליט הזה יצא על שמו של Max Roach.

האלבום הרביעי הוקלט באוקטובר 1958 ונקרא The Defiant Ones או בשמו האחר:The Booker Little 4 + Max Roach היה כבר תחת הנהגתו של Booker Little וניגנו בו לצד Booker Little, Roach ו Coleman גם Tommy Flanagan בפסנתר ו Art Davis בבאס. האלבום גם כולל שלושה לחנים מקוריים של Booker Little והם: Rounder's Mood, Dungeon Waltz ו Jewel's Tempo. מעניין לציין שבעוד שבהרכב עם Roach עבד Booker Little ללא תמיכת פסנתר, הרי שלאלבומו הראשון כלידר הוא דווקא מבכר נוכחות פסנתרן.

האלבום החמישי, הוקלט חודש לאחר מכן, תחת שמו של Roach עבור הלייבל Time ונקרא Award Winning Drummer. ההרכב עם טובה וללא פסנתר בדיוק כמו באלבומים השני והשלישי.

האלבום האחרון, שמסכם את התקופה הראשונה של Booker Little עם Roach הוקלט בינואר 1959, שוב עבור הלייבל Mercury, ונקרא The Many Sides Of Max Roach. ההרכב נשאר כמעט כמו קודם, רק שהפעם הוחלף נגן הטובה Ray Draper בטרומבוניסט הנהדר Julian Priester. העיבודים באלבום הזה יפים במיוחד.

קשה להתייחס לששת האלבומים מבלי להתייחס להשפעה המכרעת שהיתה ל Max Roach ולגישתו המוסיקלית, שמאז ומתמיד הייתה חדשנית ופורצת דרך, להתגבשות אופיו המוסיקלי של Booker Little הצעיר (בסך הכל בן 20). הנגינה של Roach אנרגטית, מקורית מאד בנויה על הרבה משחקים ריתמיים ומכריחה את הנגנים להיות מאד מעורבים, ערניים וקשובים. גם העדר הפסנתר תורם לחופש ההרמוני ולהדגשת המרכיבים המלודיים והקצביים במוסיקה.

שלושת האלבומים שהוקלטו עבור Mercury (הראשון, השני והשישי) נכללים בסט של Mosaic שמאגד את כל ההקלטות של ההרכב שנקרא "Max Roach Plus 4". החדשות הרעות הן שהסט כבר OOP ולא ניתן להשיגו. מה שכן – האלבום Deeds, Not Words עדיין מודפס וכך גם Booker Little + 4 & Max Roach שיצא לאחרונה ב LoneHill Jazz תחת השם המטעה: Booker Little: Featuring George Coleman Complete Recordings (שלאור מה שתואר עד כה מסתבר שהוא לא ממש Complete) וכולל עוד אלבום מאוחר של Booker Little משנת 1961 – שנדבר עליו בהמשך) ומודפס גם ב Blue Note.

ששת האלבומים הללו שהקליט Booker Little עם Max Roach סימנו את נקודת הפתיחה שלו בג'אז. מי שישמע את ההקלטות האלה יבחין שכבר בנקודת הפתיחה הקדים Booker Little את זמנו, שכן הוא לא נשמע כמו אף אחד מהחצוצרנים האחרים מאותה תקופה, וגם ההלחנה שלו כבר מגובשת ומעניינת. הייתי אומר שההקלטות הללו מבשרות על מה שעוד הולך להגיע, אלא שבמקרה של Booker Little הקריירה המוסיקלית שלו נמשכה רק כשלוש שנים, ובלי כל קשר ההקלטות הללו בשלות ומרתקות לא פחות ממה שעוד יגיע.

לפני סיום הנה וידאו נדיר ביותר - למיטב ידיעתי ההקלטות הללו הן מהתוכנית Stars Of Jazz מאוקטובר 1958 והן התיעוד היחיד של Booker Little בוידאו. מנגנים Booker Little, Ray Draper, George Coleman, Art Davis וכמובן Max Roach. הקטע הראשון הוא Minor Mode של Booker Little והקטע השני הוא The Scene Is Clean של Thad Dameron. איכות ההקלטה גרועה למדי, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.

עד כאן החלק הראשון העוסק בהקלטות המוקדמות של Booker Little. המשך יבוא.