From 1974 on Xanadu with an amazing lineup:
Al Cohn & Dexter Gordon - tenor saxophone
Blue Mitchell & Sam Noto - trumpet
Barry Harris - piano
Sam Jones - bass
Louis Hayes - drums
I love how they take the head and the tail of Art Blakey's Messengers "Lady Bird" (on Cafe Bohemia album) and play it simultaneously - saxes against trumpets.
בשנת 1962
יצא לאקרנים בארה"ב הסרט The Connection בבימויה של Shirley Clarke.
הסרט מבוסס
על מחזה off Broadway שכתב Jack Gelber והוא בנוי כסרט בתוך סרט. בתמצית, הסרט מביא
את סיפורם של שמונה נרקומנים, מכורים להרואין, המחכים בדירה ניו-יורקית לסוחר הסמים
שלהם (The Connection) העונה לשם Cowboy שיבוא עם החומר.
הסצינה
כולה מצולמת בידי במאי קולנוע, שהסכים לשלם בשבילם עבור הסמים בתמורה לכך שיתנו לו
לצלם אותם בפעולה. אלא שהעניינים מסתבכים כשהוא עצמו משתכנע לנסות להזריק את הסם,
כדי לחוות את החוויה באופן אישי, אולם הוא אינו מגיב טוב לחוויה.
הסרט הוקרן בפסטיבל קאן וזכה לתגובות טובות ולפרס המבקרים שהתייחסו אליו כאל סרט כמעט תיעודי, אולם בארצות הברית לא שפר גורלו...
הסרט נאסר
להקרנה מכיוון שהמילה shit, ככינוי להרואין, הופיעה
בו 7 פעמים. אף על פי כן הוא הוקרן מספר בודד של פעמים ללא אישור וספג ביקורות
גרועות. לאחת ההקרנות הגיע גם מפקח מטעם המועצה לאישור סרטים של ניו-יורק והאירוע הסתיים
במעצרו של המקרין.
עכשיו
אתם בטח שואלים למה אני מספר לכם על סרט סמים כושל מתקופה חשוכה בה המילה shitהיתה אסורה בקולנוע האמריקני.
והתשובה היא: Freddie Redd, Jacky
McLean, Larrie Ritchie, Michael
Mattos. ההרכב הזה לא רק מופיע בסרט אלא גם אחראי
לפס הקול שלו שיצא בשנת 1960 בלייבל Blue Note ותועד באלבום שנקרא: The Music From The Connection. את המוסיקה הלחין הפסנתרן Freddie Redd שכאמור גם מופיע בסרט.
אגב, McLean עצמו גם שיחק במשך שנתיים, בין 1958-60,
במחזה עליו מתבסס הסרט. בשנת 1957 הוא ריצה מאסר עקב שימוש בסמים ונשללה ממנו
תעודת ה cabaret והזכות להופיע במועדונים. כך שהתיאטרון זכה
ליהנות מכישרונו באותה תקופה.
עד לא
מזמן היתה לנו רק המוסיקה, אבל בשנת 2012 יצא הסרט ברימסטר חדש והוא זמין להקרנות
(למיטב ידיעתי עדיין לא ניתן לרכוש כ- DVD ביתי). כפי שאפשר לראות
בדוגמאות הקצרות ב YouTube, (לצערי עדיין לא הצלחתי
להניח ידי על עותק מלא) הג'אז אינו מתפקד רק כמוסיקת רקע אלא הוא ממש חלק בלתי
נפרד מהסרט והמוסיקאים עצמם מתועדים כשהם מנגנים את פס הקול תוך כדי הסרט.
צירפתי שני קטעים כדי שתבינו עד כמה טובה המוסיקה - אוהבי McLean בוודאו כבר מכירים היטב את ההקלטה הזו, גם אם לא במלוא ההקשר:
והנה הפרומו לסרט:
אבל
הרביעיה של Redd עם McLean איננה ההרכב היחיד שהקליט
את המוסיקה הזו. קיימת גם הקלטה של אותה המוסיקה בדיוק, משנת 1961, בהרכב של חמישייה עם
החצוצרן Howard McGee, Tina
Brooks בטנור ו Redd בפסנתר (מופיע בשם הבדוי:
I Ching), Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים.
גרסה
נוספת, מ 1962 הפעם של שישייה, עם Cecil Payne בבריטון סקסופון, Clark Terry בחצוצרה, Bennie Green בטרומבון, Duke Jordan בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Charlie Persip בתופים. המוסיקה כאן נכתבה בידי Payne ו Kenny Drew.
שתי ההקלטות
האחרונות (של McGee ושל Payne) שהיו עד לא מזמן כמעט בגדר חלום רחוק יצאו ע"ג דיסק אחד בלייבל הספרדי Fresh Sound.
אבל בכך
לא די. מסתבר שהיתה גם גרסה של המחזה שהוצגה בחוף המערבי בהשתתפותו של Dexter Gordon וזכתה לגרסה מוסיקלית נוספת של Dexter Gordor שתועדה אף היא, בחלקה, באלבום Dexter Calling. (הקטע Soul Sister מקביל ל Sister Salvation, הקטע I Want More מקביל ל O.D. Overdose ו Ernie's Theme מקביל ל Music Forever.
וממש
לאחרונה יצאה המוסיקה (גרסת Redd) גם ברביעייה בהנהגתו של
המתופף Aldo Romanoבלייבל Dreyfus Jazzעם Baptiste Herbin, באלטAlessandro Lanzoni בפסנתר ו Michel Benita בבאס.
במאי 1965 גייס אלפרד ליון את חברי Us Three למשימה
נוספת – לשמש רית'ם סקשן לדקסטר גורדון. ליון גם גייס להקלטה את פרדי הבארד. התוצאה
– אחד מאלבומיו הנהדרים של דקסטר – Doin' Allright
ששה שבועות אחרי ההקלטה עם דקסטר, Us Three נכנסו בפעם האחרונה לאולפן ההקלטות ב-18
ביוני 1961. יחד איתם הגיע שותפם ל-Playhouse Four בוקר ארווין והתגלית מההקלטה
החיה במינטונ'ס ארבעה חודשים קודם לכן – גרנט גרין.
החומרים שיצאו באלבום
המצוין Up and Down, היו כמו תמיד באלבומיו של פרלן, פרי תרומה של חברי ההרכב
(פרלן, גרנט גרין, בוקר ארווין וג'ורג' טאקר) ושל חברים ותיקים (טומי טרנטיין ובאבס
גוזלס).
הבלוז פוּג'י אותו חיבר ג'ורג' טאקר מזכיר לא מעט את Wednesday Night Prayer
Meeting של מינגוס שבהקלטתו השתתפו פרלן ובוקר ארווין, ואז מגיע הסולו של גרנט גרין
ומשנה את הווייב..
סוף דבר
לקראת סוף 1961 התפרקה החבילה.
חברי ה-Playhouse Four – הוראס פרלן, ג'ורג' טאקר, אל הרווד ובוקר ארווין – איבדו
את הגיג הקבוע שלהם במינטונ'ז, וכל אחד נאלץ למצוא עבודות אחרות. פרלן פסינתר בהרכב
ה- Tough Tenors של ג'וני גריפין ולוקג'ו דייויס, ואח"כ במשך כשלוש שנים ניגן עם
רולנד קירק.
התמעטות העבודה בג'אז בארה"ב דחפו את פרלן, כמו רבים מבני דורו,
לאירופה. הוא השתקע בדנמרק, הקים משפחה והפך לדמות קבועה במועדונים
בקופנהגן.
משנות ה-70 ואילך, פרלן הקליט כלידר וכסיידמן בלייבל הדני סטיפלצ'ייס –
בטריו, סולו וכמובן בשת"פ ארוך השנים והמופלא שלו עם ארצ'י שפ. אבל על שת"פ זה
יסופר במקום אחר.
Us Three, אחד הרית'ם סקשנים הטובים של ראשית שנות ה-60,
כבר לא חזרו לנגן יותר יחד. בשנת 1965 מת ג'ורג' טאקר באופן פתאומי משטף דם במוח.
גם פרלן והאחים טרנטיין לא ניגנו יחד (או יותר נכון – לא הוקלטו יחד) אחרי הקלטתם
המשותפת האחרונה ב-1961.
אבל להוראס פרלן ולבוקר ארווין ניתנה הזדמנות
אחרונה בהחלט לנגן יחד. בפברואר 1963 הוזמן הוראס פרלן להקליט אלבום בבלו נוט. הוא
הביא איתו חזרה לאולפן ההקלטות את בוקר ארווין ואת גרנט גרין, צירף את החצוצרן
ג'וני קולס Johnny Coles בהופעת הבכורה שלו בבלו נוט ואת הצמד המדהים ורב ההקלטות
המשותפות Butch Warren ו-Billy Higgins.
האלבום Happy Frame of Mind הוא לטעמי הטוב שבאלבומי הוראס פרלן, אבל כמו נקבר
במרתפי הלייבל עד לשנת 1976, אז ראה אור לראשונה.
בשנת 1970 מת בוקר ממחלת כליות. לאחר מותו יצא אלבומו האחרון
Lament for Booker Ervin בלייבל Enja בו בוקר מנגן בלוז ארוך בן למעלה מ-27 דקות עם
הרכב של גולי ג'אז שחיו באירופה ומנילס פדרסון.
בסוף האלבום, צירף הלייבל טראק נוסף – יוצא דופן. זו מחוות הסולו של הוראס פרלן
לזכרו של חברו המת. יפה עשו עורכי האלבום שהותירו גם את הקלטת קולו של פרלן המספר
לנו על חברותו עם בוקר ארווין.
נראה לי כי אין ראוי יותר מקטע הסולו של פרלן
Lament for Booker לסכם את המאמר הארוך הזה על חבורת מוסיקאים נפלאה ומעט נשכחת
שנקשרו זה לזה בחברות טובה ורבת שנים ואשר במרכזה עמד הוראס פרלן.
הפעם נלך קצת אחורה, לתקופת ה bebop הסוערת, אל ממשיכי דרכם של Charlie Parker וDizzy Gilespie. מדובר בדיסק כפול המכיל את שיתופי הפעולה של המלחין והפסנתרן Tadd Dameron עם החצוצרן Fats Navarro בלייבלים Capitol ו Blue Note בין השנים 1947-1949 (הדיסק הראשון) וכן הקלטות של Fats Navarroבשישייה עם חצוצרן נוסף (שהיווה בעצמו השפעה על Navarro) הלא הוא Howard McGee ובחמישייה עם Sonny Rollins ו Bud Powell מהשנים 1948-1949 (הדיסק השני).
הדיסק הראשון
Tadd Dameron נחשב למלחין "הרציני" הראשון של דור ה bebop, מלחין שהעמיד את היופי מעל לכל. כמי שהתפתח מוסיקלית בתקופת ה Big bands, ניכרות בעיבודים ובתזמורים שלו גם השפעות התקופה הזו, אבל הלחנים הם כבר לגמרי bebop.
Fats Navarro היה חצוצרן bebop קצת אחר. הוא אמנם היה מאד מושפע מ Diz (אבל מי לא היה מושפע ממנו באותה תקופה ?) אבל הוא ניסה גם לקחת את החצוצרה למקום קצת אחר. נכון, בחלק גדול מההקלטות כאן הוא עדיין נשמע מאד דומה ל Diz, וקצת קשה לי להסביר מבחינה טכנית בדיוק במה זה מתבטא אבל בואו נאמר שלמרות של- Navarro לא היתה שום מגבלה טכנית, הוא האט מעט את שטפון הצלילים שהיה נהוג אצל Diz והתחיל לנגן פראזות פחות עמוסות ובעלות קו מלודי יותר ברור. אני מניח שגם ללחנים של Tadd Dameron שהיו יותר מלודיים מהלחנים של Parker ושל Diz היה בכך חלק.
מכל מקום, החומר שמוקלט כאן הוא bebop מלודי במיטבו, ולמרות ההרכבים הקטנים – התזמורים העשירים (גם הם של Dameron) נותנים תחושה של הרכב גדול יותר ומאד חגיגי.
אבל חוץ מהנגינה של Navarro והלחנים של Dameron יש כאן עוד הרבה הפתעות. למשל מספר מוסיקאים צעירים כמו: Charlie Rouse שלימים יהיה "ה"סקסופוניסט של Monk. חצוצרן אלמוני למדי באותה תקופה בשם Miles Davis, שלצערילא מנגן באותה הקלטה עם Navarroוגם לא ממש מקבל סולואים אבל בכל זאת נשמע מצויין, Dexter Gordon, הטרומבוניסטים J.J. Johnson ו Kai Winding, האלטיסט Ernie Henry וכן Cecil Payne הבריטוניסט המצויין. אף אחד כאן לא מקבל סולואים ארוכים במיוחד (הקטעים באורך של כ- 3 דקות) אבל עדיין אפשר להתרשם מסוללת הכוכבים לעתיד, ולראות מי כבר התגבש ומי יעבור עוד הרבה שינויים בדרך (מישהו אמר Miles ?).
הדיסק השני
למרות שהדיסק הראשון מיוחד בגלל נוכחותו של Dameron כמלחין וכנגן, הרישלטעמי הפנינה האמיתית נמצאת כאן. ההקלטה של השישייה של McGee עם Navarro פשוט נפלאה. אנו זוכים לשמוע כאן שני חצוצרנים מצויינים שלכל אחד כיוון קצת שונה וממש תענוג לשבת ולהבחין בין הסגנונות של שניהם. Navarro מייצג כאן את מחנה Diz ואילו McGee מייצג את מחנה Eldridge, והשילוב בין הסגנונות כל כך רענן ומהנה, הדוגמא המובהקת לכך היא בקטע Double Talk. (תזכורת לעצמי: לקנות סוף סוף את הדבר האמיתי, האלבום Roy & Diz).
הלחנים כאן הם של McGee ושל Navarro שמתגלים לא רק כנגנים מעולים אלא גם כמלחינים מוכשרים והאוירה כאן יותר בפירוש יותר משוחררת ופחות מעובדת מהאלבומים עם Tadd Dameron. אגב, ליד הפסנתר יושב לא אחר מאשר Milt Jackson נגן הויבראפון האגדי של ה MJQ(רביעיית הג'אז המודרני), וכמובן ש Jackson מנגן גם ויבראפון באחד הקטעים.
אחרי שגמרתי לחייך מזוג החצוצרנים המופלא הזה, הצטרפו ל Navarro הפסנתרן Bud Powell ו Sonny Rollins בטנור, בהקלטה פשוט מפילה. Bud Powell הוא פסנתרן בלתי יציב, יש לו ימים מושלמים ויש לו ימים... השם ישמור. אבל כאן הוא מתועד באחד מהימים היותר טובים שלו וכל מה שיוצא מתחת לאצבעותיו פשוט מצויין. לשמוע ולהבין למה האיש נחשב גאון.
Sonny Rollins שניתן לשמוע כאן הוא עדיין לא הSonny Rollins של 7 שנים אחר כך, שניגן עם Brownie ועם Richie Powell (אחיו הצעיר של Bud Powell) בחמישיית Brownie-Roach, אבל כל אחד צריך להתחיל מאיפשהו, וזו בהחלט התחלה לא רעה, שמאפשרת לשמוע את Rollins מנגן bebop.
בסוף בסוף, יש הפתעה נוספת בדמותו של Benny Goodman שמנגן בקטע האחרון. כמובן ש Benny לא ממש מנגן bebop אבל זה לא מפריע ל Navarro לעשות את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב – לתת בחצוצרה, הפעם עם סורדינה.
לסיכום, מדובר ב-2 אלבומי bebop משובחים, שמנציחים שני כשרונות גדולים של התקופה (ועוד חבורה מוכשרת לא פחות שתזכה להתפרסם בשנים שאחרי). חובה לאוהבי Dameron ולאוהבי Navarro, ועוד יותר חובה למי שעדיין לא מכיר Navarro !
Fats Navarro and Tadd Dameron Complete Blue Note and Capitol Recordings (1947-1949)
במשך 15 שנים, משנת 1962 ועד 1976, שהה Dexter Gordon באירופה. לא שהוא לא הצליח בארה"ב. להיפך - הוא זכה להערכה רבה בארה"ב והוציא תחת ידו ערימת אלבומים מצויינים (שהפכו לקלאסיקות) בלייבל Blue Note אבל באותה תקופה הקהל באירופה שיווע למוסיקאי ג'אז ו Dexterשהיה בסיבוב הופעות באירופה, גילה שהחיים שם יותר נוחים ויחס הקהל למוסיקאים הרבה יותר טוב. אז הוא החליט להישאר.
ל Dexter לא חסרה תעסוקה באירופה, הוא הופיע המון והקליט בלי סוף, ויעידו על כך עשרות האלבומים שהקליט (בעיקר עבור הלייבל SteepleChase). אבל באפריל שנת 1969 עשה Dexter גיחה קצרה לארה"ב וניצל את ההזדמנות להופיע מעט וגם להיכנס לאולפנים של Prestige.
במשך יומיים הקליט Dexterעשרה קטעים יחד עם Barry Harris בפסנתר, Buster Williams(המצויין !!) בבאס ו Al "Tootie" Heath בתופים. בחלק מן הקטעים הצטרף גם James Moody שהיה אחד הנגנים בהרכב של Dizzy Gillespie באותה תקופה, אבל טרם זכה להכרה נרחבת. הרעיון היה להקליט את Dexter שנחשב אז "כוכב עבר" בארה"ב עם James Moody הצעיר (בדומה להקלטה של Booker Ervin עם Dexter בגרמניה – למרות שבינינו, עם כל הכבוד ל James Moody, הוא עדיין לא Booker Ervin).
התוצאה יצאה כזוג אלבומים: Tower Of Power ו More Power שכללו, במעורב, את רובו של יבול ההקלטות של שני ימי הקלטות. (קטע אחד, Dinner For One Please James, לא יצא מעולם).
Dexter נשמע שם במיטבו, ושומעים שקצת התבגר ביחס לסגנון שאפיין אותו בתקופת Blue Note. הוא, כמובן, עדיין אותו Dexter, אבל הסגנון שלו עוד יותר Laid Back, הצליל יותר רך ונראה שהוא כבר לא מרגיש צורך להוכיח את עצמו כי הפראזות כבר לא רודפות אחת אחרי השניה בקצב שאין שני לו אלא משוחררות בקצב אנושי יותר שמאפשר למאזין להנות מהן עד תומן (ויש ממה) ולא להרגיש כל הזמן במרדף אחרי הרעיון הבא.
גם המלווים מתאימים לו כמו כפפה, מנגנים מאד אלגנטי ועושים הכל כדי לגרום לו להישמע במיטבו.
הקטעים עצמם מאד יפים (כגון: Lady Bird, The Rainbow People, ו Those were the days שחותם את האלבום הראשון ובנוסף: הביצוע הראשון המוקלט לקטע Fried Bananas).
כמו באלבומים אחרים בהם משתתפים כמה סקסופוניסטים, ניתן כאן לשמוע את ההבדל (העצום) בין Dexter ובין Moody כמעט בכל פרמטר אפשרי, ובכך ללמוד הרבה על הסגנון של כל אחד מהם.
סופו של דבר – מדובר בשני אלבומים מצויינים, אשר הביאו לקהל האמריקני (שלא זכה לשמוע באותו זמן את ההקלטות ב SteepleChase) את Dexter ה"חדש", ולמרות שההקלטות הללו לא החזירו לו את מעמדו הישן בארה"ב, כנראה שהיה בהן מספיק בשביל "לשמור על הגחלת" עד לחזרתו הסופית והמתוקשרת בשנת 1976, אבל זה, כמובן, סיפור אחר...
ולקינוח, וידאו של Dexter מאותה תקופה עם Al "Tootie" Heath בתופים ו Kenny Drew בפסנתר. אני לא בטוח לגבי זהות הבסיסט, אז אם יש לכם הצעות – נא לשלוח.
אחד הדברים שמבדילים בין מוסיקאים "מן השורה" ובין ענקים הוא היכולתלהישמע שונה ומיוחד. אחרי הכל, אין עניין מיוחדבעוד מוסיקאי שנשמע "כמו קולטריין" או "ממש כמו לסטר". אבל ל Booker Ervin בהחלט היה את ה"דבר הזה" שמייחד ענקים. עובדה שהוא תפס אותי מהשמיעה הראשונה ולא הרפה מאז ...
Booker Ervin נולד בטקסס בשנת 1931. בילדותו אמנם רצה לנגן סקסופון אולם מכיוון שהוריו לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש עבורו סקסופון הוא נאלץ להסתפק בטרומבון של אביו וניגן עליו כמה שנים ואף בתזמות בית הספר התיכון בו למד. הרעיון להפוך למוסיקאי מקצועי כלל לא עלה בדעתו. לאחר שסיים את לימודיו הצטרף לחיל האויר של הצבא האמריקני ושם, במועדון השירות מצא סקסופון טנור, והחל ללמוד לבד לנגן בו. הנגינה העירה בו שוב את חיידק המוסיקה ולאחר שחרורו מהצבא נסע לבוסטון שם למד במשך שנה בבית ספר למוסיקה (לימים: Berklee) ואח"כ חזר לטקסס והצטרף לתזמורת R&B כמו רבים מהמוסיקאים באותה תקופה.
הנגינה בהרכב R&B ודאי תרמה רבות להגבשות סגנונו ולפיתוח הצליל הגדול והחזק המאפיין אותו, אולם לאחר זמן, כשיבש מעיין ההופעות של הלהקה, מצא את עצמו מובטל וחיפש כיוונים חדשים, לאו דווקא בתחום המוסיקה.
הוא עבד כמכונאי ואח"כ כפקיד דואר, ומדי פעם הצליח למצוא מקום להופיע בו אך לא היה בכך די כדי להתפרנס. בסופו של דבר, כאשר כבר כמעט אמר נואש מלמצוא פרנסה בנגינה, נסע ל New York ושם הצטרף להרכב של הפסנתרן Horace Parlan, שהיה גם הפסנתרן שלMingus וסידר ל Booker Ervin בחינה אצל הבסיסט האגדי, שמאד אהב את מה ששמע וצירף אותו להרכב שלו. Booker Ervin ניגן עם Mingus משנת 1959 ועד 1962 וניתן לשמוע אותו באלבומים רבים של Mingus בלייבל Atlantic:
Blues and Roots, Ah Um!, Mingus in Antibes, Mingus Oh Yeah!.
Ervin פיתח צליל מאד ייחודי, כזה שכל אחד שישמע אותו לפחות פעם אחת לעולם לא ישכח את האופן בו הוא דוחף את הצליל האחרון ואז נותן לו ליפול ולגווע, מה שיוצר אפקט של זעקה / בכי (טוב אני מודה, קשה להסביר את זה – פשוט חייבים לשמוע) והמוסיקה הפתלתלה של Mingus ממש מרגישה כאילו נכתבה בשבילו.
בשנת 1961 הוציא Ervinאת האלבום That's It! בלייבל Candid ובתקופה שלאחר מכן ניגן כ SideManבהקלטות של Horace Parlan, Roy Haynes עבור הלייבל Blue Noteוכן ניגן עם Randy Weston באלבום המופת שלו: African Cookbook.
התקופה המשמעותית הבאה בקריירה המוסיקלית של Booker Ervin היתה החתמתו בלייבל Prestige שם הוציא בין השנים 1964-1966 מספר אלבומים נהדרים תחת שמו, כמו:
The Song Book, The Blues Book, The Freedom Book, The Space Book, Heavy!!!
ברובם ניתן לשמוע את Richard Davis בבס ואת Alan Dawson בתופים מראים מהי נגינת צוות ש"יושבת" טוב.
בנוסף יצא ב Prestige אלבום נפלא בשם Setting The Pace המכיל הקלטה שנעשתה בהופעה בגרמניה בשנת 1965 עם לא אחר מאשר Dexter Gordon, אשר היה אחת ההשפעות החזקות על Booker Ervin, ומרתק לשמוע את השילוב ביניהם.
האלבומים הללו ב Prestige היו, לטעמי, פסגת הקריירה המוסיקלית של Booker Ervin. הוא נשמע במיטבו, הצליל שלו גדול, חזק, מאד בלוזי ובעיקר מאד מזוהה, והמוסיקה – פשוט Booker Ervin... זאת אומרת, הוא מנגן הרבה סטנדרטים, אבל הם לא נשמעים חבוטים ומשומשים, אלא מקבלים גוון מאד מיוחד, והבלדות, אח הבלדות... בקיצור - Booker Ervin.
לאחר מכן חזר להקליט ב Blue Note אלבומים נוספים (ומאד Blue Note-ים באופיים) כגון:
Structurally Sound, Tex Book Tenor, Booker n' Brass ו The In Between.
בניגוד לחזותו הגברתנית והקשוחה היה Ervin אדם ביישן ורגיש, אשר לכל מי שעבד עמו היו רק דברים טובים לומר עליו.
בשנת 1970, בגיל 39 בלבד, נפטר Booker Ervin ממחלה.
הערה: זו כמובן איננה דיסקוגרפיה מלאה וממצה (רחוק מכך) אבל יש כאן כמה קצוות חוטים מעניינים שכדאי למשוך
